מסע האיילים

בשר איילים, יש לדעת, הוא הלהיט האחרון של הקולינריה המערבית, ויש המגדירים אותו בתואר "הבשר של המאה ה-21". כבשר דל קלוריות, דל כולסטרול ודל שומן, הוא זוכה להתעניינות רבה של הקרניבורים למיניהם, שמשתוקקים לנעוץ שיניים בסטק עסיסי ורך, מבלי לשמוע באוזני רוחם את התפוקקותם של נימי הדם הקטנים בדרך אל הלב. במקביל, הולכים ומתרבים בעולם מוצרי הבשר, דוגמת נקניקים והמבורגרים, המוכנים מבשר האיילים, כמו גם חוות הגידול, המתהדרות בתואר "גידול אורגני", לטובת מגמת החזרה אל הטבע.

הרומן של צמד החברים הוותיקים, בנים לחקלאים מבנימינה, עם האיילים החל בשנת 1997, כששמואלביץ', בן 36, חזר מסיור חו"ל מתבקש של משוחרר טרי מעשר שנות שירות בצבא הקבע. מסלול התרמילאות שלו הוביל אותו לניו-זילנד. שם, במעוז הכבשים והחור באוזון, צפה שמואלביץ' בסקרנות בגדרות תיל בגובה של שניים וחצי מטר לפחות. הרבה יותר מהנדרש לריסון כבשים או עזים. בירור הסוגיה העלה, כי גדרות אלה מגינות על עדרים של איילים - בעלי חיים, הידועים בנרגנותם, עצבנותם ונטייתם העצמאית להסתלק מהעדר.

הוא עבד שבוע ימים בחווה מקומית, ובסוף הטיול, כשהגיע לאוקלנד, טעם את הבשר במסעדה מומלצת. המנה עלתה 50 דולר, הרבה יותר מהתקציב הרגיל שלו לסעודות בטיול, אבל הטעם כבש אותו. מניוזילנד הוא המשיך לאוסטרליה, מצא גם שם את החוות, והחל להתעניין ברצינות בנושא. "ידעתי, שאני עומד לחזור לארץ, ואני חייב למצוא כיוון. ראיתי עתיד בבשר הזה", הוא מספר.

כשחזר לארץ, שיתף בתגלית את גולדשטיין, חברו מינקות. "כל סיפור האיילים קיים בסך הכל 30-20 שנה", הוא מספר. "לפני כן צדו את האיילים והצבאים, אבל לא גידלו אותם. בשר הציד עלה על שולחנם של הציידים או בני האצולה, לא של העם הפשוט".

ניו-זילנד, שאליה הובאו האיילים, התגלתה כגן-עדן עבורם. בהעדר טורפים טבעיים, העדרים הלכו והתרבו, ועיקר הביקוש היה לקרניים, הנחשבים בדרום מזרח אסיה כמוצרים מעוררי כוח גברא ומחזקי המערכת החיסונית. אחרי תקופה ארוכה, שבה צדו את האיילים בעזרת מסוקים, החלו לגדל אותם בעדרים. "את תעשיית בשר האיילים פיתחו האוסטרלים", מספר שמואלביץ'.

חלום הקרקעות עם רעיון מבטיח ביד, יצאו השניים לשלב המימוש. "חשבנו להקים חווה גדולה, עם רבייה, המלטה וגידול", הם מספרים. "ברור היה, שבבנימינה לא נוכל להקים את החווה, כי היחידות החקלאיות כאן הן בגודל מירבי של 20 דונם".

קרקעות למרעה, יש לדעת, ניתנות במדינת ישראל על ידי מינהל מקרקעי ישראל. למרבה הצער, איש במינהל אינו חושב, שצריך לעודד יזמים כאלו באמצעות מידע מסודר. "אמרו לנו לחפש אדמות פנויות", מספר שמואלביץ'. החיפוש - למותר לציין - מחייב השקעת זמן, הרבה בירוקרטיה (להוצאת נסחי הטאבו) וכספים. נכון, שהוא מזמן למחפשים הזדמנות נפלאה לתור את שבילי הארץ, אבל כשצריך בינתיים להתפרנס, כדי לקיים את המשפחות הצעירות, לא נותר לכך זמן רב.

"מצאנו שטח בכרמל", מספר שמואלביץ', "אבל אנשי רשות הטבע והגנים ואנשי החברה להגנת הטבע פסלו אותו, מחשש שהגדר הגבוהה של מתחם האיילים תצר את רגלי חיות הבר באזור".

השניים המשיכו לחפש. הרועים בשטח, שמהם ניסו לדלות מידע, לא ששו לספק אותו. בסופו של דבר, הם נעזרו דווקא על ידי אנשי הקרן הקיימת לישראל, "שיש להם אינטרס לראות אדמות מטופלות, ולא אדמות שבהן גדל עשב בר, שמקל על השריפות בקיץ". שוב מצאו השניים שטח נאה - הפעם, בין אום אל-פאחם ואיזורי הרשות. ושוב הם נתקלו בסירוב. אולי בגלל אותן גדרות גבוהות, שעלולות להפריע למעבר חופשי. "הסירוב ניתן על ידי המינהל ללא נימוק, כך שאיננו יודעים למה סירבו כאן", הם מודים.

"רק אחרי שנתיים של חיפוש מתמיד, התחלנו לזכות לקצת אמון מפקידי המינהל", הם מספרים היום בחיוך. "אחרי שזוכים לאמון הזה, הכל קל יותר". ואכן, בסופו של דבר הם קיבלו שטח מרעה ליד חריש, אך בשלב זה הם כבר היו עם בסיס רעיוני של תוכנית עיסקית ביד, ועם החלטה, לבדוק את הכדאיות הכלכלית של מכירת הבשר החדש בארץ, לפני שישקיעו בחוות גידול גדולה.

סיור לימודים "מצאנו, שהיו בארץ אחרים, שניסו לעבוד עם האיילים, אבל התייאשו", מספר גולדשטיין. "נפגשנו איתם ולמדנו מהם. את העזרה הגדולה ביותר נתן לנו איציק שפלן מאיגוד מגדלי הבקר. הוא יצר לנו קשרים, גם עם אוסטרליה, שפתחו בפנינו את כל הדלתות".

עם קבלת ההיתר למרעה באזור חריש, הם קמו ונסעו לסיור לימודים באוסטרליה, ובעקבותיו החליטו לייבא את האיילים ולשכן אותם במיתקן קטן באזור בנימינה. גולדשטיין היקצה למיתקן ארבעה דונם משטחיו. למרות שמדובר באדמות חקלאיות פרטיות, גם כאן נתקלו השניים בקשיים ובבירוקרטיה. חלקן - בגלל תוכניות תכנון של המשרד לאיכות הסביבה, המתייחסות לשמירת אגן ההיקוות של נחל תנינים.

ושוב יצאו השניים למאבק. אחרי שנה הם הצליחו לקבל היתרים. עם האיילים בדרך לישראל (במסע ימי, שאורך 17 יום), הם יצאו לחפש בית מטבחיים מתאים ולטפל באישורי הכשרות. צבאים ואיילים נחשבו כשרים במסורת ישראל, אך עם השנים כמעט ואבדה מסורת השחיטה שלהם. כמו במיני בשר ועוף אחרים, נשענת היום מסורת הכשרות על מי שעדיין זוכרים אותה מארצות מוצאם. כך, למשל, המחלקה ללימודי ארץ ישראל של אוניברסיטת בר אילן, כוללת את האיילים והצבאים ברשימת בעלי החיים הכשרים, ביחד עם היחמור, החוגלה והשלו.

בית המטבחיים, שנבחר על ידי חוות האייל האדום, הוא זה של דיר אל אסד, שפועל תחת השגחתו של הרב של בנימינה.

בסוף אוקטובר 2002 הכניסו השניים למכלאה 98 איילים, שהגיעו מאוסטרליה. בינתיים נולדו שלושה איילים צברים, ואחרי סבב השיווק הראשון, עומד היום העדר על 80 איילים. בעתיד הרחוק יותר יגיע הבשר גם לרשתות השיווק, אבל בינתיים הוא משווק במעדניות מובחרות ומסעדות יוקרה. מחירו אינו זול - 180-80 שקל לקילו, לפי סוג הנתח. אבל אחרי כל התלאות ומסע היסורים שעברו, עד היום שבו ניצבו בלב העדר שלהם, שומרים שמואלביץ' וגולדשטיין על אופטימיות, ומבטיחים למצוא כל דרך להוזיל את הבשר.