עונג מוסרי

תרבות היא מין אי שתושביו לא תמיד יודעים שהם חיים באי; היא מתוחמת אם כי גבולותיה לא תמיד ניכרים לעין, כותב דן צלקה ב"ספר האלף-בית" שלו - קטעי זיכרונות על אנשים, רעיונות, ספרים וערים, הפותחים צוהר דק לעולמו העשיר של אחד היוצרים המקוריים בתוכנו. באי התרבות שלנו צלקה הוא אזרח רב-זכויות ובה בשעה גם אורח; יצירתו ספוגה בהקשרים תרבותיים רחבים מדי לסצנה המקומית. היא חריגה בתכניה, בסגנונה וברב-תחומיותה, וכוללת סיפורת, שירה, אפוס, מסות, ספרות ילדים, מחזות. ישראל אינה המרכז הפיסי והרוחני הבלעדי של צלקה. הוא בן-בית בכמה תרבויות, בקלאסיקה ובמודרנה של רוב האמנויות: שירה ופרוזה, פילוסופיה ותיאולוגיה, ציור ומוסיקה.

"ספר האלף-בית" ממחיש עד כמה כל אלה טבעיים וחיוניים בחייו, אך הם אינם מתקיימים לעצמם בלבד, אלא נשזרים בזיכרונות על אנשים - משוררים ידועי-שם וסופרים נידחים, סנדלרים וגהצנים - שפגש כאן ובמסעותיו בארצות שונות. באותה פריסה ובאותה דרגת חשיבות נזכרים ב"ספר האלף-בית" הצייר ג'ורג' דה-קיריקו והמשורר זביגנייב הרברט, הדודים אלתר הסנדלר וזלמן הבנאי, כוכבת הקולנוע אלידה ואלי והדוגמנית מגאן, אורי צבי גרינברג ואברהם חלפי, ורה לוין, מסאית יקית נשכחת, ומארק חלסקו, סופר פולני נשכח שחי בארץ.

עם מטען כזה יכול היה צלקה לכתוב את זיכרונותיו במתכונת ובהיקף של "אנשים, שנים החיים", ספרו האוטוביוגרפי של הסופר הרוסי-יהודי איליה ארנבורג. אך צלקה נרתע מכתיבת אוטוביוגרפיה כמפני "סחף כהה ובוצי המאיים לקבור תחתיו הכול", כדבריו. הוא בחר להכפיף את זרם הזמן, גיבוריו וזירותיו ל"פורמליות של סדר אלפביתי", ושלה מתוכם כמה פנינים אמיתיות.

בפנינים של צלקה יש ביטוי לאני-מאמין ערכי-מוסרי, אוניברסלי והומני מעורר כבוד; בערך "נדיבות" תמצאו אבחנה יפהפייה בענייני מצפון ומוסר. "יש עינוגי מצפון, כמו ייסורי מצפון. יש עונג מוסרי, כמו סבל מוסרי", כותב צלקה, הסבור שמתוך עינוגי נדיבות אפשר לנהל גם מדיניות. בשיחה עם אריה זקס הוא אומר, שמתוך נדיבות חייבת ישראל לפלסטינים מחווה גדולה וסמלית. זקס, איש נדיב, שמע את הדברים בביטול גמור, מודה צלקה.

תחת הערך "נוקם קטן" מספר צלקה על רצונו לנקום בגרמנים. רצון מובן באותה עת - שנה אחרי המלחמה. אך תאוות הנקם של ילד בן עשר התפוגגה באחת, כשחזה במצעדם של אלפי גרמנים, על טפם ומטלטליהם, לכיוון הגבול. "הרגשתי חמלה כלפי הגולים המסכנים... ריק… אפילו במוחו של בן עשר ניצנץ הגילוי שנקמה היא בלתי-אפשרית, שהזמן, המשכיות הזמן, מערערים על הייחוד והעונג של רגע הנקמה".

האנקדוטות של צלקה מלמדות לא אחת על הפער הניכר בין הצהרות לאומריהן, בין יוצרים ליצירתם. יש גאונים, כמו מוצרט ופרויד, ש"גילו ביצירותיהם עומק פסיכולוגי, אבל בחייהם טעו בצורה מגוחכת", ויש שמפגינים אותה אוזלת-יד בחייהם ובספריהם, כמו המשורר הפולני הלאומי אדם מיצקביץ', ש"התמימות המופלגת עוטפת לא רק את חייו אלא גם את יצירתו". גם כשצלקה מנתץ כמה קדושים, הוא עושה זאת באירוניה דקה. האירוניה העצמית אכזרית יותר. עיינו, למשל, בערך "יפהפיות".

הערכים הרעיוניים והספרותיים ב"ספר האלף-בית" מתערבלים בצורה מרתקת בפרקי חיים כאובים וגם משעשעים, רקומים, כדברי פושקין, "בחוטים עצובים והומוריסטים, על נושאים עממיים ואידאליסטים".

"ספר האלף–בית" מאת דן צלקה. חרגול, 178 עמ'