רבים מהעיתונים האלטרנטיביים מתהדרים באיבה שעוררו אצל אנשי הזרם המרכזי. אבל
מנצח יש רק אחד, ובתחרות האנטגוניזם הזוכה הוא "מצפן".
בינואר 71' העיד על עצמו העיתון: "גיליון 'מצפן' זה, אותו אתה מחזיק ביד, מוצא
לאור מטעם הארגון הסוציאליסטי הישראלי. זהו הפרסום העיתונאי העברי השנוא ביותר
בישראל. הוא שנוא על ידי המפלגות הציוניות; הוא מושמץ על ידי הדוברים של ממשלת
ישראל; הוא מוחרם על ידי הרוב הגדול של החנויות וסוכנויות ההפצה בארץ".
"מצפן" החל לצאת בסוף שנת 1962, עם פרישת ארבעת מייסדי הארגון הסוציאליסטי
(עודד פילבסקי, ירמיהו קפלן, עקיבא אור ומשה מחובר) משורות המפלגה הקומוניסטית
הישראלית. הוא יצא אחת לחודש, או אחת לחודשיים, או מתי שהצליחו להוציא אותו.
תחילה היו בו שמונה עמודים בלבד, אם כי בפורמט גדול. אחר כך התרחב לכדי 16
עמודים בממוצע, ומשנת 72' החל להתפרסם בעברית ובערבית במקביל. במשך השנים סימן
הביטאון, כחברי הקבוצה, את הקצה השמאלי הקיצוני בישראל. עודד פילבסקי, עורך
"מצפן", מספר: "תמיד השמיצו אותנו, מהרגע הראשון. בין השאר השמאליים, מה שעמוס
קינן כתב עלינו... היינו יותר מדי בשביל כולם".
מה זאת אומרת יותר מדי? עקרונות היסוד של הארגון קבעו כי "שדה הפעולה העיקרי
של 'מצפן' הוא המאבק נגד המשטר הקיים בישראל". העיתון ביקש לממש את העיקרון
הזה הלכה למעשה. הנה לקט כותרות וידיעות שיבהירו מדוע הוקצה הביטאון מחמת מיאוס.
"הערבים מוצגים בספרי הלימוד בהכללות שליליות" (ינואר 63'); "חובה היא לקרוא
לממשלת ישראל לסגת משטחי הכיבוש" (יולי 67'); "ראיון עם איש אל-פתח" (מרץ 69');
מאמר מאת נאיף חוותמה, איש החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (מרץ 70'); "מצפן
תומך במאבקם של הפנתרים השחורים, יהיה יחסם אלינו אשר יהיה" (אפריל 71'); "ההסדר
הישראלי-מצרי מאפשר לישראל להתערב ולהיכנס בגלוי ללבנון כאחד מבעלי הבית המקומיים"
(מרץ 79'!).
בקרוב בחנויות: פירמה - הפלג המרכסיסטי לא מעט מקום הוקדש למה שנקרא "דיונים
פנים-שמאליים". יצר הווכחנות הבריא הוליד ל"מצפן" זרם בלתי פוסק של התפלמסויות
והצטדקויות מול כל שאר קבוצות השמאל בארץ. אז עוד היו כאלה. בפברואר 72' התפלגה
קבוצת מצפן והחל לצאת מגזין נוסף באותו שם, רק עם התוספת "מרכסיסטי" בסוגריים.
שני הצדדים טענו שהקבוצה השנייה היא הפורשת. בכל אופן, "מצפן"
שרד עד תחילת שנות השמונים, ואחיו ה"מרכסיסטי" עד סופן. למתבונן מהצד התהום
הרעיונית בין השניים אינה רחבה.
- היו בעיות עם הצנזורה?
פילבסקי: "עד תקופה מסוימת אמרו לנו, 'מה ששייך לביטחון, דלק ועלייה, כל זה
לשלוח'. בשלב מסוים אמרו לנו, 'לא, אתם - הכול צריך לשלוח'. ועיתון אחד שלחנו
ומחקו לנו כמעט את כל העיתון. בין השאר מאמר על הו צ'י מין, שום דבר ששייך
לביטחון, הכל אידאולוגיה. אז ביקשתי פגישה עם הצנזור, ואמרתי לו, 'תביט, אתם
רוצים לסגור את 'מצפן', שיהיה לכם את האומץ, אל תשחקו בזה', ואמרתי לו, 'אני
מזהיר אותך שאם אתה לא מבטל את הדרישה זה הולך לבית המשפט העליון ולעולם'.
הוא אמר, תחזירו לי את החומר, החזרנו את החומר, הוא אישר את הכול, חוץ ממשפט
אחד באיזשהו מקום כדי להציל את הכבוד שלו".
- כמה עותקים הודפסו מכל גיליון?
"מאות. עבדנו על רשימות מנויים, ומכרנו אותו בעצמנו בכל מיני אירועים שחשבנו
שיבואו אנשים שזה יעניין אותם, בייחוד בכפרים ערביים. היה גם קיוסק אחד מול
קולנוע אלנבי, עם פרטנזיות שיהיו לו עיתונים מכל העולם, והוא הסכים לקחת את
'מצפן' והיה נמכר קצת גם שם".
- העיתון פסק מלהופיע כשהמצב היה בתהליך הידרדרות מבחינתכם.
"זה נכון, הפסקנו, אבל אני האחרון שיכול להיות היסטוריון בעניין. אני חושב
שפשוט התעייפנו, חלק מאיתנו עברו לגור בחוץ לארץ, הפצת העיתון הלכה ונעשתה
קשה. בוא נדבר דוגרי, גם ברחוב הערבי, עם התחזקות הלאומנות, היית יכול לקבל
אבנים מילדים. כמובן המבוגרים תמיד היו מכניסים אותם, היה לנו כבוד, אבל אלה
ילדים שלא יודעים. אני הגעתי לגיל ואמרתי, 'אני לא יכול יותר'. לאט-לאט זה
קרה אצל אחרים, איך אומרים? נגמר לנו האוויר".
בקרוב בחנויות: זאת הפירמה אוירת התבוסתנות השפיעה גם על עיתונות האלטרנטיבה
הימנית. היו אז לא מעט אזרחים מודאגים שחשבו שממשלות ישראל עשויות להקשיב לקריאות
אנשי מצפן להחזיר את השטחים המשוחררים, ולכן ייסדו בשלהי 67' את התנועה למען
ארץ ישראל השלמה. מעט אחר כך, באפריל 68', קם העיתון "זאת הארץ", שקיבל את
שמו מהפסוק "זאת הארץ אשר תתנחלו אותה" (במדבר לד, יג). חברי המערכת הראשונים
היו נתן אלתרמן, אליעזר לבנה ומשה שמיר, ובין התורמים לעיתון אפשר היה למצוא
גם את ישראל אלדד, שהיה שותף לרבים מהכתבים האלטרנטיביים הקשורים לימין עוד
מלפני קום המדינה. היה זה דו שבועון של שמונה עמודים גדולים שהציע מנוי חינם
לחיילים ושוטרים, ועסק רובו ככולו בענייני התיישבות.
כשחגג העיתון עשור פרסם משה שמיר את הדברים הבאים: "כאשר ייסדנו, ערב פסח תשכ"ח
את ביטאוננו 'זאת הארץ', קיבלנו על עצמנו לא רק להעמיק ולקבוע את דפוסי המחשבה
והחינוך של העמדה הלאומית-החיובית, הטוענת לשמירת הישגי מלחמת ששת הימים כתומם
- אלא לא פחות מכך קיבלנו על עצמנו להיאבק נגד העמדה השלילית, אשר החלה להתפשט
במהירות בציבור הישראלי ובהנהגתו, העמדה המבקשת דרכים להיפטר מהישגי מלחמת
ששת הימים ולהמירם בכל מיני אשליות קצרות רוח וקצרות ימים".
משנת 78' הפך "זאת הארץ" לביטאון משותף לתנועת ארץ ישראל השלמה וגוש אמונים.
שנה אחר כך, כשקמה תנועת התחיה, נעמד הביטאון מאחוריה במלוא עוזו. אך זו הייתה
גם סוף דרכו, ואת מקומו תפס ביטאון אחר, "נקודה" - עיתון היישובים ביהודה,
שומרון וחבל עזה.
"נקודה" ביקש להיות "כלי מגבש ואינפורמטיבי לחברי היישובים ביש"ע", אך בפועל
הוא חרג מאוד מתפקידו זה. ישראל הראל, עורך "נקודה" מהיווסדו ועד שנת 95',
נזכר בתחילת הדרך: "האמת היא ש'נקודה' יצא תחילה כביטאון היישובים. אז היו
12 יישובים סך הכול ביהודה ושומרון, והיה צריך להיות מעין ביטאון כמו שהתנועה
הקיבוצית הוציאה בזמנו, משהו שיקשר בין האנשים וייתן להם תחושה שזו משפחה של
יישובים. כמעט מיד אחר כך הוא הפך לעיתון רעיוני פובליציסטי בעיקרו".
- למה?
"גם בגלל הנטייה שלי לכיוון זה וגם כי הוא פנה לציבור מאוד אידאולוגי, מאוד
תוסס. נכתבו בעיתון דברים שעניינו ציבור הרבה יותר גדול מהציבור של היישובים.
הייתי אפילו אומר שבהתחלה, בגלל המהפכנות של כל מעשה ההתיישבות, אני חושב שהוא
עורר תשומת לב רבה יותר מחוץ ליישובים, נניח באקדמיה, בין אנשי שמאל וכדומה,
מאשר ביישובים".
- מראש ביקשתם לייצג עמדה אלטרנטיבית, ראיתם בעצמכם אאוטסיידרים?
"למה אאוטסיידרים? אני לא ראיתי את עצמי אף פעם כאאוטסיידר"
בקרוב בחנויות: פירמה להתיישבות במשך השנים הקפיד "נקודה" לשמש במה למגוון
רחב של דעות, אבל הקו המערכתי הכללי ניסה לשקף את הצד המתון של גוש אמונים.
הרב לוינגר ואליקים העצני אמנם תרמו מפרי עטם לעיתון, אבל כנגדם היו גם תגובות
מאת אנשי שלום עכשיו. במאמר שפרסם אלי בר נביא ב"פוליטיקה" ביולי 85' הוא כותב
שהפלורליזם של "נקודה" הוא למראית עין בלבד. "ההתגוששת האידאולוגית מתרחשת
כל כולה בתוך עולם רעיוני סגור היטב, מונו-מניאקי, הכול סובב סביב אידאה-פיקס
אחת, אובססיבית, בלעדית, האלפא והאומגא של הבריאה ושל העשייה האנושית: ארץ
ישראל". מסיבה זו התייחסו ב"נקודה" לסיום מבצע שלום הגליל כאל נטישת "ההר הטוב
הזה הלבנון" (אליקים העצני, פברואר 85'); ומסיבה זו העיסוק במדינת ישראל מקבל
מקום משני בחשיבותו, כמו שאומר הרב ישראל אריאל: "דמוקרטיה הינה מושג קדוש
אצל היוונים, ביהדות - לאו דווקא" (אוקטובר 84').
עיתונות הזרם המרכזי ראתה בו את ביטאון המתנחלים. נחום ברנע כתב: "הז'אנר של
'נקודה' הוא זה של העיתונות המפלגתית הישנה". אריה פלגי, עורך "חותם", כתב:
"'נקודה' הוא עיתון בולשביקי מובהק, ההולם מאין כמוהו את ההגדרה הלניניסטית
של עיתון". ד"ר ארן, סוציולוג שהתמחה בגוש אמונים, רואיין ב"נקודה" ואבחן בו
נטייה לייצוג יתר. "'נקודה' הוא עיתון שמאוד מודע לעצמו", הוא אומר, "כל מילה
שנכתבת בו, הן העורך, הן האנשים המעורבים והן הכותב יודעים שהיא תיקרא על ידי
הרבה מאוד אנשים במחנה ומחוצה לו, ובכלל זה רבים שיקבעו את עמדותיהם ביחס ל'מחנה'
על פי הדברים שבעיתון".
- מר הראל, האם "נקודה" אכן שימש כלי הסברתי?
"בדיעבד, זה לא היה כלי הסברתי, כי אם זה היה כלי הסברתי אף אחד לא היה קורא
אותו".
- איך לדעתך התמודדתם עם נושא המחתרת היהודית?
"העיתון הוביל מהלך מאוד ברור וחד משמעי נגד התופעה, נגד המעשים ונגד האנשים
אפילו. הלך הרוח היה שהם עשו את מה שהממשלה הייתה צריכה לעשות ולא היה לה אומץ
לעשות, אבל אנחנו הובלנו קו מאוד ברור נגד זה באופן תקיף שלא משתמע לשתי פנים,
ולפי דעתי קו בעל השפעה. אין ספק שבזה קבענו נורמה. זה היה רגע מבחן: האם אנחנו
נפרדים מהזרם המרכזי של החברה הישראלית או שאנחנו ממשיכים להיות חלק ממנו,
האם אנחנו לוקחים את החוק לידיים או שאנחנו חלק ממדינת ישראל".
וכל זאת, המעיין בגיליון "נקודה" מאוקטובר 84' ימצא את מאמרו של דן תור "כל
הדגלים קופלו", ובו נכתב: "כשלושים איש מוחזקים בכלא, כולם יראים ושלמים, מקפידים
על קלה כחמורה, ביניהם תלמידי חכמים, על מה ולמה? האם נכשלו בשוד בנק? האם
לא היו המניעים לפעולתם מניעים של מצווה? (...) מעצרם של העצורים אינו תואם
את ההלכה היהודית וישיבתם במעצר היא עוול".
בקרוב בחנויות: פירמה באמהרית אלטרנטיבה מסוג אחר לגמרי צמחה בשכונת התקווה
של סוף שנות השמונים. הייתה זו אלטרנטיבה חברתית מזרחית, ועם הרבה יותר הומור.
הגיליון הראשון של "הפטיש - העיתון שיפתח לך את הראש" חולק חינם בנובמבר 89'.
העורך בן-דרור ימיני כתב אז תחת הכותרת "עיתון נולד": "יש צורך בכלי ביטוי
שונה, בעיתון שישמש כמכשיר לדברים שיונתן, והחברים שקיבץ, מאמינים בהם". יונתן
היה יונתן דני, יו"ר הנהלת "הפטיש", ובין החברים היו יעל פישביין שכתבה על
חינוך, בני תורתי שכתב על קולנוע ומוזיקה, חנה קים שכתבה ושימשה אחר כך כעורכת,
ומיכה לנקרי שכתב את מדור הסטירה "האגזוז".
בני תורתי נזכר: "כשהיינו פעילים בשכונה היה איזה עיתון, מה זה עיתון, איזה
שמונה עמודים של עזרה וביצרון, כזה עיתון שכונתי אלק. ואחד הדברים שעשינו הוא
לקחת את העיתון הזה, שהיה עיתון מטעם, ולהכניס קצת יותר ביקורת. לא משנה שאחר
כך העיפו אותנו משם. ואז החלטנו שצריך משהו עצמאי. אני ויונתן דני, חבר מהשכונה,
החלטנו שאנחנו הולכים להקים עיתון ושזה הזמן. ואז הצטרפו אלינו כל האנשים".
בן-דרור ימיני מוסיף: "זה היה עיתון ביקורתי אלטרנטיבי, ביקורת חברתית נוקבת.
רצינו שיהיה קול נוסף, נקרא לזה לצורך העניין 'הקול החברתי'. זה היה עיתון
פתוח, רשימת הכותבים בהחלט מגוונת. לא בדקנו בגנטיקה של האנשים, כך שבוודאי
כתבו שם גם אשכנזים".
מיכה לנקרי מתגאה: "אף עיתון לא העז לעשות מה שעשינו. לנו היו ארבעה עמודים
באמהרית! איפה שמעת בשנות התשעים שמישהו חושב בכלל על העדה האתיופית? היום
עינטוז הפך למשהו לאומי, אבל אז היינו סרח עודף".
"הפטיש" חידש גם בסגנון וגם בתכניו. הוא היה חינמון חודשי, ולכן זכה לתפוצה
גבוהה, כמה עשרות אלפי עותקים. קצת קשה להאמין, אבל דברים שהיום נראים לנו
אלמנטריים, כמו מדור ביקורת על מוזיקה מזרחית ("ים של דמעות" הוא נקרא אז),
נחשבו לתופעה יוצאת דופן. אפילו תמונת שער של יקיר האשכנזים, זוהר ארגוב, במלאות
שלוש שנים למותו הייתה דבר שטרם נראה כמוהו בעיתונות הישראלית.
המדור "מילון אבן-שכונה", שהוקדש לזכרו של דן בן אמוץ, היה מעין מתן שירות
לאליטות הישנות, והוא נועד להסביר להן ביטויי סלנג מקובלים. למשל: "לעשות מהפנים
פיקאסו - לפצוע, לשרוט עד זוב דם. לדוגמה: עשיתי לו מהפנים פיקאסו, כי הוא
הביא לי את הדם למוח".
העיתון הקדיש מקום גם לסיקור חינוך ובעיות חברה; מחאת מחוסרי הדיור זכתה לכיסוי
שוטף; מדור התרבות כלל ראיונות עם אישים כמו משה חלטורה, האיש שהוציא את המוזיקה
הים תיכונית מהמחתרת; שלומי שבת ונתי לוי זכו להתייחסות בתקופה שהיו פלמוניים;
ביקורת סרטים נכתבה על סרט של ספייק לי דווקא; ובמקביל - מאמר של אמנון אברמוביץ'
עסק בכספי התנחלויות; כתבה על בעיית הסמים הציעה פתרון שגם היום נחשב מתקדם
מדי - חלוקת סמים מטעם המדינה, לפי אישור רפואי, בתשלום אפסי.
לא כל המכתבים שהגיעו למערכת היו אוהדים. שלומי כהן מיד אליהו כתב: "במקום
עיתון של דפוקים, יצא לכם עיתון לאינטליגנטים. אם לא תתחילו לעשות את מה שאתם
צריכים, בעוד כמה חודשים יקום עיתון חדש: הסכין - העיתון שיחתוך לך את הנשמה".
כרמלה שלומי מרמת גן כתבה שהעיתון "מטופש, חד צדדי, מתנשא, ומה שהכי גרוע -
גזעני". בן-דרור ימיני הגיב אז למכתבים: "היה ברור לנו, כאשר החלטנו להוציא
את העיתון הזה, שיבואו אלינו בטענות מוזרות על עדתיות, גזענות, ושאר הבלים.
(...) אין לנו שום כוונה להתנצל על העובדה שאנחנו בשטח. אנחנו נמשיך להרגיז,
כדי שרבים, כולל כרמלה שלומי, יפתחו את הראש, ויבינו. אם הפערים במדינה הולכים
וגדלים, אנחנו נכתוב את זה פעם, ועוד פעם ועוד פעם. ואז, אולי, במקום לכתוב
נגד אלה שחושפים את המציאות, ייעשה משהו נגד אלה שיוצרים אותה".
"הפטיש" הצליח לפרוץ אל מחוץ לשכונות, ובני תורתי מודה היום ש"בשינקין הוא
נחטף יותר". אבל הצלחתו של "הפטיש" הביאה גם לסיום דרכו. עיתונאים עברו לעבוד
במערכות מתחרות, "חדשות" החל מפרסם מוסף שבועי שטיפל באופן שוטף בענייני חברה
ותרבות יותר אלטרנטיבית, ולאט-לאט איבד "הפטיש" מייחודו. אחרי שנתיים של עבודה
בהתנדבות פרש רוב הצוות המקורי של העיתון, ומי שהחליפו אותם הצליחו למשוך עוד
כשנתיים של הופעה בלתי סדירה עד שהעיתון נעלם לחלוטין מהמפה.
בקרוב בחנויות: גרסת הזירוקס של פירמה במשך שנות השמונים והתשעים לא קמו עיתוני
אלטרנטיבה שמאליים באופן מסודר, מלבד אולי "במרחב", הגרסה העברית לעיתונו הפריזאי
של מקסים גילן, שיצא בעריכתו של חיים ברעם בשנות השמונים המוקדמות. הזירה עברה
בעיקר לעיתוני מוזיקה, פנזינים וכרוזים חד פעמיים. "חמור" (של קובי אור), "ווליום",
"תת-תרבות" ועיתוני תרבות ומוזיקה אחרים לא עסקו ישירות בפוליטיקה, אבל סדר
היום שהוכתב בהם היה אלטרנטיבי לחלוטין. דייוויד מסי, פעיל בקבוצות שמאל ובעל
אוסף פרטי של עיתוני מחתרת, איגד פרסומים אלטרנטיביים משנות השבעים ועד ימינו
לספר בשם "הכל שקרים". בין השאר יש בו דוגמאות ל"ידיעות השחרור" של "קבוצת
החזית השחורה, קבוצה אנרכיסטית טריפית", גיליון חד פעמי של "פריקי, עיתון הילדים
הנפוס ביותר בישראל", שניהם מימי מלחמת יום כיפור; "הכל שקרים", "נקרופיליה
לנוער" ו"מלחמת המילים", עיתוני פאנק ואנרכיזם שיצאו בכמה גיליונות כל אחד
בתחילת שנות התשעים; ו"הוצאתצרופימקרים", המפיקה הוצאות חד פעמיות וכרוזים
חברתיים בשנים האחרונות.
בהקדמה לספר נכתב: "לחמוק לתוך משרדים סגורים בלילות כדי להשתמש במכונת צילום,
לחלק את הכרוזים ולהיעלם, להשלים כתיבת פסקה ולהתעקש שחבר יקרא אותה מיד, לחלוף
על פני שוטר שמחפש את האיש האחראי לפעולה שזה עתה ביצעת, לחייך בחביבות אל
'סדרן הפגנת שלום' ולהתעלם מהוראותיו כעבור רגע. מזיכרונות נעימים אלה, ספר
זה מורכב..."
- איך קרה שהעיתונות האלטרנטיבית בשמאל עברה מחוברות מסודרות לפנזינים?
מסי: "בזמן שברית המועצות נפלה התנועה הרדיקלית עברה שינוי. היה איזשהו ואקום
שממש התנפץ כשמצפן של שנות השמונים, הטרוצקיסטית, התפרקה. אחד הדברים הנפלאים
שקרו הוא שהאנשים פתאום הרגישו שהם לא צריכים ארגון, אנשים אמרו, 'ואללה, אנחנו
יכולים להוציא פנזינים, צריך רק מכונת צילום'.
"אפשר לראות בספר, בהתחלה יש כתובות ושמות של ארגונים, אחרי זה אין כתובות,
לפעמים יש תא דואר, אבל אין כבר מישהו שחתום. יש רק דעות. מהבחינה הזו זה היה
דבר מדהים. פתאום הייתה עצמאות להרבה אנשים לפעול. כשהוצאנו באותם זמנים את
'הכל שקרים' ו'נקרופיליה לנוער' לא היה ממש אכפת לנו אם ארגונים אוהבים את
זה, פשוט חילקנו אותם בחינם או מכרנו אותם ממש בזול. בשנים האחרונות, מאז האינתיפאדה
השנייה, צצים ארגונים חדשים שלא קשורים עוד למפלגות. אותם כרוזים שיצאו בשנות
השמונים והתשעים ללא ארגון, אותן דעות, עכשיו הופכים לארגונים חדשים".
אחד הארגונים הללו הוא אינדימדיה, קבוצת תקשורת עצמאית המעניקה במה חופשית
למידע אלטרנטיבי. המגזין היוצא מטעמה הוא החינמון "כאן". הוא מופיע אחת לחודש,
או שלושה, ומטפל בבעיות סביבה, זכויות אדם וגלובליזציה. אחד ממייסדיו הוא רונן
אידלמן.
- במה שונה "כאן" מביטאון רגיל?
אידלמן: "'כאן' מלכתחילה הוגדר כקולקטיב לא היררכי. מעבר לתוצאה, גם לדרך העבודה
הייתה אמירה. זה ניסוי עיתונאי. הרי מה הדבר שהוא הכי בעל ערך לעיתונאי? המקורות
שלו והשם שלו. באינדימדיה, ו'כאן' הוא חלק מאינדימדיה, אתה מתחלק במשאב הזה
עם כולם, ואז זה הרבה יותר לטובת העיתון אבל כאילו לא לטובת העיתונאי. יש לזה
מחיר כמובן, גם בגלל שאנשים עובדים בהתנדבות. אבל אני חושב שלפעמים דרך העבודה
לא פחות חשובה מהתוצאה הסופית, שאני חושב שהיא לא רעה אגב. בגיליון הראשון
הייתה תמונה של אישה פלסטינית שחוסלה בטעות, אז זה עוד זעזע אותנו. לשים את
הפרצוף שלה והשם שלה".
- זו מחאה על עיתונות לא חופשית?
"אני חושב שבארץ יש המון חופש עיתונות. היה סרט על המסתערבים בערוץ 1, נותנים
לג'ולי שלז לעשות כתבות מדי פעם, היה על הרצח של רייצ'ל קורי ב'עובדה'. אז
מה? כולם כאן חירשים".
בקרוב בחנויות: עלון פירמה לבתי אולפנא אם נחזור לרגע למתרחש בעיתונות הימין,
נגלה שבימים אלה פורסם שמשטרת מרחב שומרון חוקרת מי מפיץ לבתי כנסת את העלון
"דרכה של תורה", מכיוון שהוא מכיל דברי הסתה מפורשים. עלוני בתי כנסת הם תופעה
פופולרית ביותר בשנים האחרונות, ואחד מהראשונים שבהם היה "לכתחילה", שמפיק
כבר כמעט שבע שנים מוטי קרפל. זהו עלון של ארבעה עמודים בלבד (קרפל: "כמה שכתוב
יותר קוראים פחות. ארבעה עמודים, תאמין לי, אף אחד לא קורא את הכול"). הוא
יצא תחילה אחת לחודש בכ-5,000 עותקים, ואחר כך כל שבוע-שבועיים בכ-70 אלף עותקים.
"לכתחילה" משמש ביטאונה של תנועת "מנהיגות יהודית" בראשות משה פייגלין, המונה
כעשרת אלפים מתפקדים.
מטרתו הייתה ברורה מהגיליון הראשון: "פיתוח מחשבה מדינית אלטרנטיבית יהיה עיקר
עיסוקו של הביטאון, כאשר כל מעייניו נתונים לתכלית האחת - תכלית פוליטית-מעשית
במוצהר: העמדת מנהיגות אמונית למדינה". אפשר למצוא בו מאמרי פובליציסטיקה של
הלל וייס ומשה פייגלין, ראיונות עם חגי בן ארצי וישראל הראל, ודעות ימניות-משיחיות
הנחשבות קיצוניות למדי. העיתון רואה בעצמו כלי לחולל מהפכה. מהפכה תודעתית
ופוליטית, לא פחות.
מהתקשורת הכללית הוא זכה לתייחסות דווקא בהקשר של מדור צדדי ששמו "לוח עבודה
עברית" המספק הצעות עבודה ליהודים בלבד. "מטרת הלוח", כך כתוב בעלון, "לעודד
ולעזור למפעלים, בעלי עסקים וצרכנים כאחד, להקפיד על עבודה עברית, מתוך תודעה
שבכך מקיימים את עוצמת מצוות התורה ושזוהי הדרך הטובה ביותר לתקן את בעיית
החברה הישראלית". בעקבות מדור זה הגישה בזמנו תנועת שלום עכשיו בקשה רשמית
ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד העלון "לכתחילה". פרט לאירוע זה לא זוכה
"לכתחילה" להתייחסות מהזרם המרכזי, וזו גם הייתה אחת הסיבות להקמתו.
קרפל: "העיתון הזה נוצר בעצם כעוקף תקשורת, משום שהתקשורת לא נותנת תכנים מהסוג
שאנחנו רוצים להביע. ולאנשים מהסוג שלנו אין במה חופשית".
- מה היה הרקע הפוליטי לצמיחתו?
"אנחנו מדברים על תקופה מיד אחרי שנתניהו עלה לשלטון. המניע אז לא היה אכזבה,
אלא יותר ההכרה שנתניהו לא יוכל לספק את מה שהציבור שלנו רצה. הניסיון היה
להסביר שעד שהציבור הזה לא יוציא מתוכו מנהיגות לא יהיה לו את מה שהוא רוצה".
- והוא עשה זאת?
"אני חושב שכן, עד כדי כך שהיום אני שואל את עצמי עד כמה יש ערך להמשיך אותו".
- אז אתם שוקלים ברצינות להפסיק את הוצאת הביטאון?
"כן. גם מסיבות כלכליות, וגם מהסיבות האלה".
בגיליון 116, עם תחילת האינתיפאדה הנוכחית, כותב משה פייגלין: "אין ערבים חפים
מפשע, בדיוק כמו שנשות דרזדן שנשרפו בפצצות התבערה הבריטיות לא היו חפות מפשע,
ובדיוק כפי שילדי נגסקי שהתאדו בענן רדיואקטיבי מתוצרת ארצות הברית לא היו
חפים מפשע".
"טוב", אומר קרפל, "אלה דברים שאתה יכול למצוא בהרבה מקומות, לא דווקא אצלנו,
זו גישה ימנית. חשבתי שאתה מתכוון ל'נקמה' ו'להרוג ערבים' ודברים מהסוג הזה.
פה מדובר באיך לעצב מדיניות. אפשר להתווכח על זה, אבל אין פה קריאה לקחת את
החוק לידיים. יש מישהו שחושב שיש ערבים חפים מפשע ויש מישהו שלא. זו עמדה מדינית
אידאולוגית".
כתבות
ני"ע
