זבולון אורלב, האם שומע

בעמ' 26 בדו"ח נכתב: "בשנת 2004 חלה לראשונה ירידה משמעותית במספר היתרי ההעסקה שניתנו להעסקת עובדים זרים בענף הסיעוד. ירידה זו נבעה מביטולם של למעלה מ-10,000 היתרי העסקה שהיו בידי מעסיקים 'שאינם עוד בין החיים', ומשינוי (החמרת) הקריטריונים למתן היתרים בענף הסיעוד".

שינוי הקריטריונים מתייחס, גם אם לא נאמר, ל"מבחן הכפית" של הביטוח הלאומי שבאמצעותו הם מסננים החוצה את "הסיעודים הקלים": כל מי שמצליח להחזיק את הכפית הוא לא סיעודי.

אגב, מחברי הדו"ח מודים לארגון הנכים הכללי בישראל, ולמנכ"ל משרד התמ"ת, רענן דינור, "שפינה לשם כך את יומנו העמוס".

האנשים הטובים באוצר ובמשרד התמ"ת מבטאים אולי את רצון הבוסים. לפי הדו"ח, מאז 1996 עלה מספר ההיתרים לעובדי סיעוד זרים ב-350%, לשיא של כ-40 אלף. באותו זמן, טוענים המחברים, האבטלה זינקה לשיא של 11%. כלומר, לא האינתיפאדה, לא פיגועי הטרור ולא 4% הצמיחה המופלאים של האוצר ביום קריסת מגדלי התאומים, אלא קשישי ישראל, נכים, תשושים וחולים כרוניים אשמים באבטלה ובמיתון.

מוזר שהדו"ח עב הקרס (51 עמ') הונח על שולחנם של שר האוצר בנימין נתניהו ושר התמ"ת אהוד אולמרט בשיא ההתחרות ביניהם, מי חברתי יותר. לעמ' 26 בדו"ח הם כנראה לא הגיעו. מבחינה זו, הם אינם יוצאים מן הכלל. העתקים מהדו"ח נשלחו לראש הממשלה, אריאל שרון, וליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד מני מזוז. ספק אם הם קראו את הדו"ח.

בדרך להורדת שיעור האבטלה, הכל כשר. כעת אומרים ראשי האוצר הנוכחיים, בקריצת עין, שנכון שתחזיות הצמיחה ל-2002 היו סביב 4%, אך בשום מקום לא נאמר שזה אכן יקרה ב-2002. לאנשים הטובים באוצר ובמשרד התמ"ת תמיד יש הסברים לכל דבר.

לפי הדו"ח, האוצר ומשרד התמ"ת סימנו את קשישי ישראל כמקור נוסף להגדלת הכנסות המדינה, מאגרות והיטלים.

שם באולימפוס הממשלתי יודעים שאין פתרון אחר זולת עובדי סיעוד זרים, משום שאין בתי חולים סיעודיים ואין בתי אבות בהיקף הדרוש, כדי לקלוט את 40 אלף הסיעודיים.

מכאן ההמלצות הטמונות בדו"ח להכבדת נטל האגרות וההיטלים על משפחות הסיעודיים, או לחילופין, וזה התרחיש היותר סביר, להשאיר את קבלני כוח האדם בסקטור הפרטי כדי שהם, ולא משרד הפנים, יקבלו מינואר בלעדיות על תיווך ואספקת היתרי העסקה לעובדי סיעוד זרים.

בעיני כלכלנים מבית ספרם של רייגן ותאצ'ר, אריכות ימים היא מינוס. זוהי אכן בעיית המאה ה-21, אנשים לא מתים. ובשל העלייה בתוחלת החיים, הנכדים והנינים יצטרכו לחיות עם פחות כסף ולהסתפק בירושה קטנה יותר.

מחברי הדו"ח מחפשים גם דרכים לתבוע תקרה מינהלית למספר ההיתרים לעובדי סיעוד זרים, ולייקור עלות העסקתם בלמעלה מ-60%, אך שהממשלה לא תואשם בכך. תהליך האאוטסורסינג לסקטור הפרטי הוא הפתרון. ההמלצות שוב מוחבאות ולא נאמרות במפורש. בעמ' 25 בדו"ח נכתב: "הפתרון של עובד זר המועסק בסיעוד בהיקף משרה של 24 שעות ביממה, אינו בהכרח המענה היחיד לצרכים של הנזקק לסיעוד". והם עוד מודים לארגון הנכים הכללי בישראל על הסיוע בגיבוש ההמלצות.

באותו עמוד נאמר גם כי הגידול במספר עובדי הסיעוד הזרים נובע מהעובדה שהם מועסקים בבית המטופלים, מה שמקטין את הוצאות שהייתם, ומ"הזמינות של העובדים הזרים ועלות העסקתם הנמוכה יחסית".

אל דאגה, הממשלה לא תסתכן בהשלכת הסיעודיים לרחוב. גם לה ברור כשהילדים ישלמו כל מחיר שיידרש כדי לטפל בהורים, גם אם עלות העסקת עובדי הסיעוד הזרים תוכפל ל-2,000 דולר. התוצאה, תחום הסיעוד יהיה מחוץ להישג ידם של 90% מקשישי ישראל, ועוד שירות ממשלתי חיוני יהיה נחלתו הבלעדית של המאיון העליון.

השאלה היא: איפה שר הרווחה זבולון אורלב בכל הסיפור, האחראי מיניסטריאלית לקשישי ישראל. האם הדו"ח נמצא על שולחנו? האם הספיק השר לעיין בו?