מוסד נאמן: החינוך הסביבתי בארץ סובל ממעמד נמוך ומתקציבים נמוכים

זוהי מסקנת עבודה שכותרתה סדרי עדיפות לאומית לחינוך סביבתי בעריכת ד"ר טלי טל, ממוסד שמואל נאמן בטכניון. מטרת העבודה להמליץ למקבלי החלטות כיצד לקדם את החינוך הסביבתי בארץ, מתוך הבנה שלנושא זה יש חשיבות ערכית, ציבורית, דמוקרטית וחינוכית רבה.

מהעבודה עולה, שהחינוך הסביבתי בארץ סובל מחוסר ראייה כוללת. הוא אינו מוכר במערכת החינוך כנושא עצמאי הנכלל בחינוך חובה ולכן סובל ממעמד נמוך ומתקציבים נמוכים.

עוד עולה, שגורמים רבים אמנם מנסים להשפיע ולקדם את החינוך סביבתי, אך העדר הגדרה של הנושא אינו מאפשר התמודדות אמיתית, בשל כך נפגמת היכולת לייצר מדיניות, נפגמת היכולת לפתח ולהטמיע תוכניות ונפגמת היכולת להכשיר מורים מתאימים.

לא רק זאת, עורכי העבודה מדגישים, שמבחינת החשיבה האסטרטגית ברמה הלאומית, בולט חסרונה של מסגרת לאומית בה מתקיים דיון עמוק ומקיף על החינוך הסביבתי הרצוי, ודרכי הטמעתו במערכת החינוך.

תוכניות לימודים בחינוך סביבתי החלו להופיע בארץ ובעולם בשנות ה-70, מתוך מטרה להקנות ללומדים ידע פורמלי בנושאי איכות סביבה ומיומנויות מדעיות. גישה זו התפתחה במקביל לייסודן של פקולטות למדעי הסביבה במוסדות אקדמיים. גישת "מדעי הסביבה" נבעה מהדאגה לבריאות הציבור והקשר בינה לבין בעיות סביבתיות.

ההנחה היתה שאם הציבור יקבל מידע נכון על בעיה כלשהי ויוכל להבין מידע זה, הוא יפתח עמדות והתנהגות רצויה באשר לשימוש במשאבי הסביבה. שאלות כגון: מהו מידע נכון? מיהם בעלי העניין המציגים את המידע? וכיצד קבוצות שונות בחברה מתייחסות אל המידע? כמעט לא באו לידי ביטוי.

לעומת הגישה המדעית מדגיש החינוך הסביבתי את ההיבט הרגשי, הערכי והחברתי, המתבטא בעידודו של הלומד לגלות אכפתיות, מעורבות ונכונות לפעול למען שיפור איכות הסביבה.

בארץ קיים מתח בין הוראת המקצוע מדעי הסביבה כמקצוע מדעי לבגרות, לבין שילוב החינוך הסביבתי בתפיסה של חינוך לקיימות. על אף ההכרה במקצוע מדעי הסביבה כמקצוע מדעי, במערכת החינוך הוא נתפס כמקצוע רך. הוא זוכה להכרה נמוכה יחסית למקצועות המדעיים האחרים, תכני הלימוד במקצוע מדעי הסביבה וגישת ההוראה שלו, כמעט ואינם מתייחסים להיבטים החברתיים והערכיים, המודגשים בתפיסות המתקדמות של החינוך הסביבתי.

למרות ש-1994 הוכרזה כשנת איכות הסביבה, לא חל שינוי במצב תוכניות הלימודים בתחום החינוך הסביבתי. החינוך הסביבתי לא הוכר כבעל מעמד עצמאי בתוכנית הליבה של משרד החינוך.

הכללתו כתחום נתון לבחירה בתוך "אשכול תרבות בית ספרית" אינו מעודד מנהלים ומורים לאמץ אותו כתחום לימוד בבתי הספר. מכיוון שהחינוך הסביבתי אינו מוכר כמקצוע בביה"ס היסודיים ובחטיבות הביניים, לא נכתבה לו תוכנית לימודים.

אשר לבתי הספר העל-יסודיים, תוכנית הלימודים באה לידי ביטוי במקצוע הבחירה "מדעי הסביבה", שאותו לומדים 5,000 תלמידים (נכון ל-2003) בישראל. כלומר, עשרות אלפי התלמידים שאינם בוחרים במקצוע זה, כלל אינם זוכים לחינוך סביבתי בחטיבה העליונה.

עורכי העבודה קובלים על כך, שקיים קושי לקבל תמונה ברורה ממשרד החינוך, המשקפת את המציאות באשר למצב הקיים ובאשר למגמות עתידיות בכל הנוגע לחינוך הסביבתי.

לדעתם, מציאות זו משקפת את העדר הראייה המערכתית, התיאום בין הגורמים השונים ואת המתחים הקיימים סביב הנושא.

לדבריהם, בעיית העדר הראייה הלאומית הכוללת מתחדדת לאור נתוני תקציב 2004 הכולל קיצוץ של 75% בתקציב החינוך של המשרד לאיכות הסביבה. למרות שלא חל שינוי משמעותי בתקציב המנהל לחינוך התיישבותי, חל קיצוץ של 30% בתקציב להוראת החקלאות ומקצועות נוספים.

בנוסף, ב-2003 חל קיצוץ של 68% בתמיכת משרד החינוך בחברה להגנת הטבע; הוקטנה התמיכה בקרן לסביבה ירוקה, ובפעילותה של הרשת הירוקה מיסודה של קרן קר"ב. כל אלה מלמדים על כך שבהעדר ראייה כוללת הנזק מסך הקיצוצים מטיל צל כבד על המשך קידום החינוך הסביבתי.

עוד מתברר, שהנושא הסביבתי אינו נכלל בתוכנית הלימודים המחייבת. לדעת עורכי המחקר, מציאות זו מהוה גורם הפוגע בזכותם של התלמידים לחינוך סביבתי כחלק מהשכלה בסיסית המכשירה לקראת אזרחות בחברה דמוקרטית ומקיימת.

לדעתם, שילוב החינוך הסביבתי כחלק מלימודי התרבות מהווה התמודדות לא נכונה עם הנושא, וממקם את החינוך הסביבתי במקום שולי ולא מהותי בבניית תפיסה חינוכית רחבה של בית הספר.

לא רק זאת, הבמה הניתנת לעיסוק בחינוך סביבתי במערכת החינוך מצומצמת, מידת החשיפה של כלל תלמידי המערכת לתוכניות סביבתיות-חינוכיות מועטה, ואינה מספקת לתלמידים כלים ומיומנויות להתמודדות עם המשבר הסביבתי.

בשל סיבה זו, אין לתלמידים הזדמנות להכיר מקרוב את מורכבות הבעיות שהחברה ניצבתם בפניהם, וחשוב מכך, ולרכוש ביטחון וכלים להתמודד ולהשפיע על סביבתם.

מסקנת עורכי המחקר היא שיש צורך במיסוד והכרה רשמיים של הממשלה בחינוך סביבתי כמרכיב חובה בתוכנית הלימודים. לעומת המעמד הרשמי הנמוך של הנושא במערכת החינוך, מתברר שקיים עניין גובר בחינוך הסביבתי מצד בתי הספר והתלמידים בחינוך הסביבתי. קיימת עלייה במספר הלומדים במגמת מדעי הסביבה ובמספר הניגשים לבחינות בגרות בנושא.

לדעת עורכי המחקר, החלטת הממשלה בנושא יישום אסטרטגיית פיתוח בר-קיימא בכל תחומי המדיניות בישראל צריכה להוות מנוף לקידום החינוך הסביבתי, למקום הראוי שיתפוס במערכת החינוך.

לדעתם, דחיפת המשרד לאיכות הסביבה את משרד החינוך לפעול בהתאם להחלטת הממשלה מהווה צעד התחלתי בלבד. עוד קובעים עורכי העבודה, שגיבוש אסטרטגיה לאומית בעלת ראיה מערכתית תדרוש שינוי בסדרי עדיפויות קיימים והקצאה חדשה של משאבים.