הקלסתרון של כהן ובכר

אנחנו קרובים מאוד למועד ההחלטה על מינוי הנגיד הבא של בנק ישראל, בסוף חודש נובמבר. בינתיים בורסת השמות גואה: ויקטור מדינה, אבי בן בסט, ליאו לידרמן, דוד קליין, אולי יעקב נאמן, וייתכנו הפתעות מהשרוול. בגלל המדור לחיפוש נגידים, בהרכב מנכ"ל משרד רה"מ אילן כהן ומנכ"ל האוצר יוסי בכר, שבונים כעת את הקלסתרון הרצוי לנגיד, קיבל תהליך הבחירה כולו אופי לא סימפטי. כל מי שלא ייבחר יוכל לטעון שההחלטה נגועה בנימוקים זרים.

התסבוכת מובנית בתהליך המיון עצמו. שר האוצר, בנימין נתניהו, לא ממש רצה את הצוות, אך קיבל את דין רה"מ, אריאל שרון. ממילא ההחלטה הסופית היא פוליטית, של שרון ונתניהו יחד, כך שצוות הבחירה המקצועי הוא רובד שמסבך את העניין. להעדפה של נתניהו יהיה מעמד עודף, ובניגוד לאירועי 2000, שרון יתחשב בעמדתו. מתנגדי קליין אוספים כוחות כדי לסכל את המינוי, ממש בדקה ה-90. אחרים, בהם גם בנקאים מובילים, מזהירים את מקבלי ההחלטות, בלחישות ובחדרי חדרים, ממינוי מועמדים אחרים. תהליך הבחירה ב-2000 היה כרוך בכתיבת מכתבים ובגיוס תומכים מטעם, ואילו היום התדרדר המצב לכך שפעילים בשוק ההון, הנחשבים אינטרסנטים, מרגישים מספיק בטוח כדי לשגר באמצעות התקשורת חוות דעת בעד ונגד, ליתר ביטחון, אם הלא-המועמד שלהם יתמנה לתפקיד.

יש לקוות כי ההדלפות התכופות בחודשים האחרונים בדבר מועמדים אלטרנטיביים לתפקיד הנגיד הבא, שאולי יחליף את קליין בינואר, לא ייצרו אותה מגמה שרווחה בשנים האחרונות במדינות דרום אמריקה. בברזיל הוחלפו 30 נגידים ב-35 שנים. בארגנטינה שיעור התחלופה היה גבוה יותר. אמנם בישראל מדובר בסיום כהונה של חמש שנים, ולא בצעד שרירותי של הממשלה, כפי שהיו הדברים בדרום אמריקה. מה עוד שניתן לטעון כי ב-50 שנות בנק ישראל סיימו כל הנגידים את תקופות כהונתם ולא היו הדחות (רק ניסיונות היו). רק שניים מהנגידים, דוד הורוביץ ויעקב פרנקל, שתומך היום פומבית בקליין, שירתו יותר מכהונה אחת. כל הנגידים האחרים, משה זנבר, ארנון גפני, משה מנדלבאום ומיכאל ברונו כיהנו חמש שנים בלבד. זנבר, שנשלח על ידי פנחס ספיר לעשות סדר בבנק, כיהן חמש שנים בלבד לאחר 17 שנות כהונה של הנגיד הראשון, הורוביץ. בדרך שכחנו את הניסיון הכושל למנות את אשר ידין לתפקיד הנגיד, וגם אז ראשי הבנקאות היו מעורבים חזק בתהליך המינוי.

כיום משמיעים כמה ממתנגדיו של קליין האשמות במסדרונות הממשלה ובקהילה הפוליטית על "הפשע הנורא" של בנק ישראל במדיניותו המוניטרית הקשוחה מאז 1991, תחילה בידי פרנקל ואחר כך בידי קליין. לאחרונה גם ויקטור מדינה, כלכלן מצוין, חווה את טעם ההשמצות, בגלל שלקח 13.5 מיליון שקל פיצויי פרישה. אלא שבנק ישראל הצליח להביא את המשק ליציבות מחירים, אמנם במחיר של אינפלציה נמוכה, אך למרות מלחמת הטרור וההאטה בכלכלה העולמית עקב משבר ההיי-טק. אמנם בפיגור, אבל בדומה להתפתחויות במדינות המפותחות בשני העשורים האחרונים. הרי גם אלן גרינספאן הוא מוניטריסט קשוח.

הדברת האינפלציה אינה מקרית, היא נבעה מעליית יכולתם של הבנקים המרכזיים במדינות המפותחות לנווט את המערכת המוניטרית (ובין היתר גם בשל העובדה שהממשלות הקטינו מאוד את הגירעונות התקציביים שלהם), וישראל לא יכולה היתה להישאר בחוץ. הנגיד הבא, יהיה אשר יהיה, יצטרך ללכת באותה הדרך. למי שמפקפק בזאת, מספיק להפנות אותו לאמנת מאסטריכט.

גם ממשלת שרון השנייה, בהובלה של שר האוצר, בנימין נתניהו, נותנת בסך הכל תימוכין פיסקליים למדיניות הדיסאינפלציה בשנתיים האחרונות. נתניהו מבין כי ממשלה שלא שומרת על התקציב תצטרך לשלם מחיר גבוה, במשבר פיננסי חריף ובבריחת דולרים או בריבית גבוהה מאוד. יציבות וצמיחה הולכים יחד, ומי מהמועמדים שטוען שאפשר להשיג את שניהם בהרפיה מוניטרית ופיסקלית, לא בהכרח עונה לקלסתרון שהרכיבו אילן כהן ויוסי בכר.