השכלת הילדים אמורה להיות "חובה" ו"חינם". ועדות שונות בדקו את הנושא והמלצתן האחידה פחות-או-יותר בנושא היתה שיש לאכוף את החוק המאפשר חינוך חינם אמיתי. נדירות הפעמים שהעניין מגיע לדיון משפטי: בדרך כלל ההורים נכנעים ללחץ ומשלמים את הנדרש מהם כדי לא לפגוע בילדם, ובמקרים אחרים בתי הספר מוצאים דרך להקל על ההורים המתקשים.
לאחרונה נתן שופט בית משפט השלום בתל אביב, דניאל ארנסט, פסק דין העוסק בדיוק במקרה הזה (בתיק: א73154/98, עיריית חולון נ' יוסף מזרחי). המיוחד בתיק זה הוא העובדה כי התובעת היא הרשות המקומית, שביודעין ניסתה לגבות יותר כסף מהמותר לה בחוק. משסירבו ההורים לשלם את הנדרש מהם, פנתה הרשות המקומית לקבלת סעד משפטי, למרות שברור היה כי היא פועלת בניגוד להוראות החוק ולהוראות חוזרי מנכ"ל משרד החינוך, בענייני תשלומי הורים.
פסק הדין מנתח את מרכיבי חוק חינוך חובה חינם, מתייחס לאחריות המדינה ואף ממליץ לרשויות מה צריכה להיות המדיניות הנוהגת. למרות חשיבותו, פסק הדין אינו יכול לשמש הנחיה לרשויות, מאחר שניתן בערכאה נמוכה. עם זאת, יש בו כדי להציג את הנושא ולהציע הצעות לפתרון.
במשפט עמדה לדיון דרישתה של עיריית חולון מהאזרח יוסף מזרחי לשלם לה 7,615 שקל בעבור אגרות חינוך. מדובר בחוב כספי עקב לימודי בן המשפחה בבית ספר יסודי. התלמיד נכנס בדיוק להגדרות החוק, לפיו חובת המדינה או הרשות לספק לו את אשר חייבה החוק (בניגוד לתחום האפור הנוצר במקרים מסוימים הנוגעים לתלמידי תיכון, בהם יכולה הרשות המקומית או המדינה להתנער מאחריותה, בשל הגדרות החוק המחייב את המדינה לדאוג לחינוך חובה רק עד גיל 16). אולם המקרה שלפנינו אינו כזה. עוד נקודה שראוי להפנות אליה את תשומת הלב היא כי את התביעה הגישה הרשות המקומית, עיריית חולון, למרות שמשרד החינוך אינו מאפשר גביית סכומים כה גבוהים מהורים לתלמידי בית ספר. הרשות המקומית יזמה הליך משפטי נגד אזרח, למרות שלכאורה העבריין האמיתי הוא הרשות עצמה, ולכאורה ההליך עומד בסתירה למחויבות החוקית שלה, כאחראית ליישום חוק חינוך חובה חינם. כיצד מתיישבת דרישה זו עם "חוק חינוך חובה חינם"?
הניתוח שביצע השופט בטרם קיבל את החלטתו יכול ללמד אותנו על מטרות החוק, מה מותר ומה אסור לגבות מהורים לילדים בבית הספר.
קצת רקע על חינוך חינם
העיקרון המנחה של חוק חינוך חובה חינם הוא מתן אפשרות לכל ילד לרכוש השכלה שווה, ללא קשר למעמדו הסוציו-אקונומי, כלומר לצמצם ככל הניתן את ההוצאות המוטלות על ההורים. לצורך כך אף נקבע בחוזי מנכ"ל שונים רף של כ-200 שקל שניתן לגבות מההורים. לא ניתן לכפות עליהם לשלם יותר, אם הם לא מוכנים לשאת בתשלום. החלטות של ועד ההורים הכיתתי או הבית-ספרי לא יעזרו, שכן אין בסמכותו לערער אחר קביעת החוק.
משרד החינוך תומך במגמה זו באופן עקבי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוזרי המנכ"ל המתפרסמים מעת לעת. לעניין זה אף נקבע כלל ברור בבג"צ (4363/00 ועד פוריה) כי "זכותה-חובתה של המדינה באמצעות מוסדותיה שהוסמכו לכך, לדאוג להקניית חינוך נאות בצורה מאורגנת ומתוכננת הקבועה בחוק. החובה לספק שירותי חינוך חובה חינם מוטלת על המדינה וחובות קיום מוסדות חינוך רשמיים למתן חינוך חובה חינם מוטלת על המדינה ועל רשות החינוך המקומית במשותף".
אם כך, החוק והפרשנות לחוק מורים באופן ברור כי אין לגבות סכומים העולים על כמה מאות שקלים וכי אין לכפות על ההורים תשלומים אלו. ואכן, השופט דניאל ארנסט לא קיבל את טענות העירייה ודחה את התביעה. ראוי כי הנימוקים העקרוניים שניפק השופט ישמשו מדריך להורים ולרשויות בשאלה מה מותר ומה אסור לגבות באמצעות תשלומי הורים:
* החינוך והשירותים הנלווים לו (עזרה ראשונה, חינוך לענייני בריאות וכיו"ב) ניתנים חינם.
* הרשות רשאית לגבות תשלום על שירותים נוספים (טיול שנתי, מסיבת סיום ועוד). נקבע במפורש כי הרשות לא יכולה לכפות על ההורים את התשלומים הללו אם הם לא הסכימו מראש לשלמם.
* אגרות כלליות, כמו אגרת שמירה, אגרת שירותים, אגרת בריאות, אגרת ביטוח תאונות, חומרי מלאכה ועוד, אינן אגרות חובה, אלא אם ההורים הסכימו לשלמן מראש ובכתב. הכוונה לאישור של כל הורה; קבוצת הורים (ועד) אינה יכולה לחייב את כלל ההורים במוסד חינוכי לשאת בתשלום כל שהוא.
* יש שירותים שלגביהם נקבע מפורשות כי אין לגבות בעבורם כסף בשום מקרה, גם לא בהסכמת ההורים. לדוגמה: חינוך להרגלי בריאות, עזרה ראשונה, ייעוץ פסיכולוגי, עובדים סוציאליים, ייעוץ מקצועי, עמלות גבייה, מבחנים, שכפולים, ספרייה, מעבדה ושירותים דומים נוספים.
עוד חשוב לדעת: נגד הורים שהסכימו לשלם מראש, אך לבסוף נמנעו מלשלם את חובם, על אף הסכמתם, וסיבת אי התשלום אינה על רקע כלכלי אלא נובעת מסיבות אחרות, ניתן לנקוט צעדים לגביית החוב, אך על צעדים אלו להיות מופנים כלפי ההורים ולא כלפי התלמיד. רוצה לומר: אין לנקוט צעדי ענישה כלפי תלמידים, אין להרחיקם מביה"ס, אין למנוע מהם תעודות ואין למנוע מהם השתתפות באירועי לימודים.
אם כך, בתי הספר יכולים לגבות סכום של עד 200 שקל. כל תשלום נוסף הוא תשלום רשות, שכדי לגבותו (הן בבית משפט והן בהפעלת לחץ על ההורים) צריכים להתקיים כמה תנאים: על ההורים להסכים לו מראש ובכתב ועל השירות להינתן בפועל (כלומר טענה על אי תשלום תוכל להישמע רק בדיעבד).
כמה מסקנות נובעות מפסק הדין:
* הורים אינם מודעים לזכויותיהם ומשלמים לעתים הרבה יותר מן המותר בחוק.
* רשויות מקומיות ומוסדות חינוך אינם מודעים מספיק לחובתם להעניק חינוך חינם ולפיכך גובים סכומי כסף שאינם בסמכותם.
* מערכת החינוך מנצלת את כוחה וגובה כספים בניגוד למותר, תוך הסתמכות על הכוח הרב שיש למערכת מול השחקן הבודד ועל אי ידיעת החוק מצד ההורים.
מה לעשות
יש לפעול בשתי רמות:
* על משרד החינוך לבדוק את התשלומים שבתי הספר גובים בעידוד הרשויות המקומיות. ניתן לעשות זאת הן על ידי חיוב בתי הספר לקבל רשות על גביית הכספים, באמצעות הגשת תוכנית תקציבית מסודרת ביחד עם תוכניות הלימוד המוגשות מדי שנה, והן על ידי מינוי רו"ח שיעקוב אחרי בתי הספר ויבצע ביקורות מעת לעת.
* על הורים הנדרשים לשלם סכומים גבוהים לבדוק את חוקיותם ואף לפנות לקבלת ייעוץ משפטי בעת הצורך, כדי לממש את הזכויות החוקיות מול מערכת החינוך. בכל מקרה, אין למנוע מהתלמידים השתתפות בפעילות בית הספר. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
