רצח השופט עדי אזר היה רעידת האדמה של השנה, אם לא של העשור. זה לא קרה מיד: בשבועות הראשונים לאחר הרצח - בעיקר על רקע גל השמועות שנפוצו וייחסו לרצח רקע אישי - קל היה למערכת להדחיק את הסצנה הבלתי נתפשת: שופט חוזר הביתה מבית המשפט ומגלה שבחנייה ליד ביתו ממתין לו רוצח שכיר עם אקדח ומשתיק קול.
אבל פענוח הרצח בחודש שעבר חיסל את אופציית ההדחקה: אזר - על פי המשטרה והפרקליטות - נרצח בגלל שהוא שופט. השרירותיות שבה נבחר כיעד, כאשר הרוצחים בוחרים בשמונת השמות הראשונים ברשימת השופטים הפומבית האלפבתית, רק הגבירה את הזעזוע המערכתי משום שהיא הבהירה חד משמעית שכל שופט מכהן, באמת כל אחד, יכול היה לגמור במקומו עם כדור בראש.
נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק אמר על רצח "אזר אחינו", כי הוא מצביע על העובדה שמדינת ישראל נמצאת על פי תהום. ברק, המודע לרגישות המיוחדת הנובעת מכך שאחיו של אזר הם מי שיצטרכו לחרוץ את גורל הנאשמים ברציחתו, נזהר מאוד בדבריו. הוא גם אסר על שופטים להגיב על פענוח הרצח.
אבל שלא בפני התקשורת שרר בבתי המשפט הלם מוחלט, מלווה בהרבה פחדים וחששות חסרי תקדים. שופטים אינם מאובטחים כעניין שבשיגרה. אם עד לפרשת אזר לא פגעו בהם זה משום שהציבור העברייני קיבל על עצמו את הקוד האומר שאסור ובטח לא כדאי להתעסק עם שופטים. עכשיו הקוד הזה נשבר. מכיוון שהנאשמים ברצח הם אסירי עולם הרי שאם יורשעו יהיה די קשה לשקם את הקוד הזה ולהעמידו במקומו: איזה עונש נותנים לאסירי עולם שרצחו שופט כדי להבהיר לעולם העברייני כולו ששופט לא יכול להיחשב כיעד לחיסול חשבונות? עוד מאסר עולם? מאסר עולם שלא ייקצב? מאסר עולם בבידוד? זה יעמוד במבחן משפטי?
ההתלבטות הזו לא מוסיפה כמובן לשלוות הנפש של קהל השופטים. השלווה הזו, צריך לומר, היא עניין שאי אפשר לזלזל בו. שופט החושש לחייו הוא שופט עם שיקולים זרים. ראשי מערכת המשפט מאמינים שקהל השופטים יהיה מסוגל להתעלם מפרשת אזר ולהמשיך הלאה כאילו כלום. צריך לקוות.
גבולותיה של עבירה עמומה
פסק הדין בעניין גדר ההפרדה היה ללא ספק אחת ההחלטות הבולטות שנתן השנה בית המשפט הגבוה לצדק. הן משום שהוא חייב איזון בין ערכים מרכזיים ומתנגשים של בטחון המדינה ואזרחיה מצד אחד וזכויות האדם הבסיסיות של תושבים הגרים בסמיכות לגדר מאידך, הן משום שהוא עימת את בית המשפט עם מערכת הביטחון שרצתה בגדר בתוואי נתון, והן משום שהוא הפך למסמך ישראלי מייצג בעיני העולם והתקשורת העולמית.
בג"ץ קבע שהקמת הגדר היא מהלך הגנתי מפני טרור ולכן מדובר במהלך חוקי. במובן הזה ההחלטה לא הפתיעה, בית המשפט הישראלי נוטה בדרך כלל לקבל את עמדת מערכת הביטחון. אלא שאז קבע בית המשפט שגם גדר הגנתית שכזו חייבת להביא בחשבון צרכים הומניטאריים של מי שחיים בסמוך לה. הקביעה הזו, שחייבה את מערכת הביטחון לשנות את התוואי, היתה לא רק נועזת מבחינת ההשלכות הפוליטיות של מעורבות שיפוטית כה גורפת, היא גם הפכה לכלי הסברה ישראלי. זמן קצר אחר כך, כשהתפרסם פסק הדין של בית הדין הבינלאומי ששלל גדר שאינה בגבולות הבינלאומיים הרשמיים, עבדה ההשוואה בין שני המסמכים המשפטיים - זה המאוזן והמידתי של בג"ץ ומולו זה הגורף של בית הדין הבינלאומי - לטובת ישראל.
והיו עוד החלטות חשובות ומרכזיות: מבחינה ציבורית יוחסה חשיבות רבה להחלטה לאשר את סגירת התיק נגד ראש הממשלה, אריאל שרון, בפרשת האי היווני. ההחלטה הזו שאכזבה את התקשורת - היתה פחות מעניינת מההיבט המשפטי. מהיבט זה היה ברור מלכתחילה שקלושים הסיכויים שבית המשפט יבטל את שיקול דעתו המנומק של היועץ המשפטי החדש לממשלה.
שונה ממנה היתה ההחלטה בפרשת שבס. כאן מדובר במסמך בעל חשיבות משפטית מעבר לזו הציבורית. בית המשפט, ברוב דעות, החליט להרשיע את שבס במרמה והפרת אמונים ושרטט את גבולותיה של העבירה העמומה. בית המשפט קבע, למשל, שכאשר איש ציבור פועל מתוך ניגוד אינטרסים הרי שמדובר בעבירה פלילית ולא בעניין אתי משמעתי גרידא גם אם לא נגרם נזק ממשי לציבור. זאת משום שגם במקרה כזה נפגע אמון הציבור במינהל הציבורי.
סאגת משוב השופטים המסטיקית
בקטגוריה הזו אין מי שיוכל לה, לסאגת משוב השופטים המסטיקית. לכל אורכה של השנה המסתיימת המשיכו השופטים ועורכי הדין להתקוטט ביניהם בענייני המשוב, המדרג את השופטים לפי ציונים שקיבלו מעורכי הדין. השופטים טענו שדירוג עורכי הדין מהווה פגיעה בעצמאות השיפוטית, עורכי הדין טענו שהתנגדות השופטים מצביעה על אטימות ציבורית, השופטים שכרו איש יחסי ציבור שיחזור על עיקרי עמדתם, עורכי הדין התעקשו, השופטים הכריזו על חרם, עורכי הדין התעקשו בכל זאת, ומאז ועד היום מחליפים ביניהם הצדדים האשמות ועלבונות.
לרגע קט במהלך השנה אמנם היה נדמה שהעימות הזה עומד להיפתר, כששר המשפטים היוצא, יוסף לפיד, ניסה לפשר בין הצדדים. אבל התחפרותה של נציגות השופטים המסרבת לכל בדל ויתור, הכשילה את היוזמה והחרם נותר בעינו. השאלה הגדולה היא כמה זמן ימשיכו ראשי מערכת המשפט לגבות את הנציגות בעמדתה הנוקשה ובמילים אחרות: כמה זמן עוד ימשיך נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, יחד עם יתר חבריו לערכאה, לקיים את מצוות החרם של הנציגות ולהעדר מכל אירוע של לשכת עורכי הדין. בעוד שנה ותשעה חודשים ברק פורש. יש לו עוד שני כנסים שנתיים של לשכת עורכי הדין, עוד טקס אחד חגיגי של פתיחת שנת משפט. לאדם כמו ברק - עם השקפת עולם מגובשת ורצון עז להנחיל אותה - אין זמן לבזבז על שרירים. בטח כשהם אפילו לא השרירים שלו.
האיבה הישנה מרימה ראש
ההתנגשות בין היועץ המשפטי החדש לממשלה, מני מזוז, לבין פרקליטת המדינה בעבר והשופטת העליונה בהווה עדנה ארבל, סביב פרשת תיק שרון, ההתנגשות הזו העסיקה השנה את עולם המשפט ואת התקשורת כולה משך שבועות ארוכים. בפגישה עם עיתונאים ייחס מזוז לארבל סימון מטרה בעניין העמדתו לדין של ראש הממשלה, אריאל שרון, בפרשת האי היווני. ארבל לא יכלה להגיב משום שנשיא בית המשפט העליון אסר עליה להיכנס לוויכוח ציבורי פומבי, אבל מקורביה הבהירו לתקשורת שמזוז פחדן, להוט לרצות את השלטון, וחסר ניסיון משפטי ממשי.
במשרד המשפטים עשו מאז לא מעט מאמצים כדי להרגיע את הרוחות. מזוז התנצל בפני הפרקליטים שנפגעו, מזוז קידם לתפקיד המשנה הפלילי לפרקליט המדינה את יהושע למברגר, פרקליט מוכשר, מיומן וגם מי שהיה חבר בצוות ארבל בפרשת האי היווני. המסר: אין אנשים מסומנים, אין התחשבנות, הכל עבר.
ביום יום הפרקליטותי המסר הזה אכן הופנם. אבל פה ושם, ללא כל התראה מוקדמת, מרימה האיבה הישנה ראש: מזוז מדבר בכנס ציבורי כנגד השחיתות? מיד מחזירים לו גורמים עלומים באמצעות כלי התקשורת שהוא עצמו אשם כי הוא סגר את תיק שרון אז למה הוא מצפה. בית המשפט העליון מרשיע את שבס? מקורבי ארבל מזכירים מיד שהיתה זו ארבל שהתעקשה על הדיון הנוסף ורומזים שבימיו של מזוז הכל היה נגמר אחרת. ובמילים אחרות: מזוז אולי חושב שהמשבר ההוא מאחוריו אבל בעצם הוא גם מצדדיו, מלפניו, מעליו ומתחתיו. מחנה ארבל לא ישכח ולא יסלח ותמיד, אבל תמיד, יחכה לו בפינה.
מערכת שלא ששה אלי טלטול
"הקוורטט" - מי שהצמיד להם את הכינוי הזה בפעם הראשונה היה שר המשפטים היוצא, יוסף לפיד. לפיד התייחס להנהגה הצעירה והמהפכנית שהשית על משרד המשפטים: היועץ המשפטי החדש לממשלה, מני מזוז, פרקליט המדינה שמונה על ידו, ערן שנדר, מנכ"ל משרד המשפטים הוותיק, אהרן אברמוביץ', ומנהל בתי המשפט החדש, השופט בעז אוקון.
לכאורה קיבוצם יחד מוזר. הרי לא מדובר בצוות: אף אחד לא חשב מעולם לחבר בין קודמיהם לתפקיד ולהציג את אליקים רובינשטיין, עדנה ארבל, אהרן אברמוביץ' ודן ארבל כצוות. אלא שהדור הזה שונה. מזוז, וכמוהו גם אוקון ושנדר, אינם מינויים טבעיים ומובנים מאליהם כפי שהיו קודמיהם. הם משהו חדש, מפתיע. זה חלק מסוד מינויים. הם הובאו למערכת קיימת, עמוסה, מרובת בעיות, שחייבת לעבור מהפך, שינוי, רפורמה כוללת.
כל אחד מהם, בעיני מכתירו, ניחן בתכונות הדרושות למהפך כזה: ענייניות, העדר מחויבות שבטית, אמביציה ויכולת ביצוע ניהולית. ומה מסתבר? שתכונות דומות מקרבות אנשים. אברמוביץ' הוא חבר של שנדר. ממזמן מזמן. אוקון ומזוז חברים. ממזמן מזמן. אוקון צורף על ידי מזוז לוועדה שבחרה את פרקליט המדינה שנדר. כולם חולקים תפישת עולם ניהולית דומה, תפישת עולם משפטית קרובה, ומתמודדים ביום יום עם מערכת ותיקה וכבדה שלא ששה אלי הטלטול שהם מגישים לה. זה הרקע שהופך אותם ל"קוורטט" - לקבוצה שהיא רשת בטחון ותמיכה הדדית.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.