האמא של הבלש העברי

גור, סופרת, מחנכת, פובליציסטית מבקרת ספרות ואישה פוליטית, הייתה, כמו הדמויות שיצרה, מכלול עשיר של מורכבויות; ילידת תל אביב שרקמה סיפור אהבה של חיים שלמים עם העיר ירושלים, מורה מיתולוגית ומחוננת לספרות באוניברסיטה העברית שאת חוויותיה בחינוך באופקים (שם שירתה בצבא) עיבדה ופתחה לספר העיון "מכביש הרעב שמאלה", אישה בעלת מודעות ואומץ פוליטי שנעצרה ב-2003 בחשד להעלבת שוטר לאחר שנזפה בשוטרות מג"ב על יחסן הרע לקשיש פלסטיני וכינתה אותן "נאציות" ו"פרחות", אישה שהעלתה עליה את חמתם של הרבה ישראלים כשאמרה ב-2004 בכנס בבריסל כי היא מבינה כיצד הכיבוש בורא שאהידים, וחתמה, לצד אנשי רוח אחרים, על מכתב הטייסים, אבל, כדברי חברתה המשוררת אגי משעול, "לא הייתה המודל שהולך למסוק זיתים ולשבת במחסומים".

היא סופרת פופולארית שכמעט ולא זכתה בפרסים חשובים, מלח הארץ שתמיד הזדהתה עם השוליים. את ספרה הראשון "רצח בשבת בבוקר" כתבה בשנת 1988, בהיותה בת 39. בספר זה חדר לראשונה הבלש אוחיון לחוג המצומצם של החברה הפסיכואנליטית אותה הכירה גור היטב באמצעות בעלה הפסיכולוג עמוס גור, ממנו התגרשה לאחר שנולדו לזוג שלושה ילדים ועברה לחיות עם אריאל הישרפלד.

גור המשיכה את הסדרה עם חמישה ספרים נוספים: "מוות בחוג לספרות", "לינה משותפת", "המרחק הנכון: רצח מוסיקלי", "רצח בדרך בית לחם" ו"רצח, מצלמים", כתבה שני רומנים וספר נוער, ערכה ספר סיפורים קצרים בשם "עושים את זה" של תלמידי בית הספר לקולנוע סם שפיגל, שם לימדה גם תסריטאות, תרגמה את "ד"ר ג'קל ומיסטר הייד" ואף עבדה על קומדיה בשם "חושך של אנשי האור" להפקה של תיאטרון החאן.

"בתיה הייתה חלוצה בתחומה" אומר הסופר שמעון אדף, עורך ספרות המקור בהוצאת "כתר" בה פורסמו ספריה של גור. "היא יסדה את דגם הבלש הספרותי העברי. אני חושב שהיא השתמשה באוחיון ככלי מושחז לביקורת חברתית, עברה מגילדה אחת לגילדה אחרת בחברה הישראלית ופרקה את מבנה הכוח של הבועות האלו. בסופו של דבר הבלש לא עניין אותה כז'אנר. אני חושב שעבור בתיה הבלש היה ניסיון להיכנס בדרך צדדית לספרות הקנונית. לא מפתיע שהיא עשתה את זה דרך בלש, סוג של עין שמסתכלת מבחוץ. זו עמדה נוחה עבור סופר. הספר אף פעם לא נגמר כשהתעלומה נגמרה כי מה שעניין אותה זו פיסת החיים שהיא תיארה".

את הספר האחרון בסדרה, "רצח מצלמים" כתבה גור בעקבות תסריט שכתבה בסוף שנות התשעים יחד עם אסף ציפור ורם לוי, למיני סדרת טלוויזיה שיועדה לשידור בערוץ הראשון. לוי, שביים את הסדרה, ששודרה בסופו של דבר בערוץ השני, לאחר שמוטי קירשנבאום סיים את כהונתו כמנהל הרשות השידור והוחלף על ידי אורי פורת, מספר כי בפגישתם הראשונה בקפה "בתיה" נרתעה בתחילה גור מעיסוק בעולם הטלוויזיה, אותו תפסה כשטחי. אבל משהשתכנעה מצאה בו רבדים חדשים, ואחרי ארבע שנות עבודה ופגישות ארוכות על מרק במטבחה, לא פחדה לסיים את הסדרה ברמיזות לפרשיות השאולות מהחיים עצמם. "נושא הסדרה לא היה רק טלוויזיה", אומר לוי, "הסדרה עסקה בשקרים שלנו ובמורכבות שלהם. הבעיה המרכזית הייתה איך בני אדם מורכבים חיים בעולם שטוח מאוד ומכחישים את הדברים הנוראיים שהעיתונות והחברה מנסים להשכיח. היה לה חשד גדול מבעלי שררה, ואמפטיה מדהימה לכל מי שסובל מדיכוי".

גור כתבה גם ביקורות ספרות ומאמרים עבור עיתון "הארץ". עמיתה בני ציפר סיפר בהספד שכתב לה כי התעקשה לכתוב את הטור האחרון כשהייתה שרויה בכאבים גדולים. התכונה המובהקת ביותר שמייחסים לה כל חבריה היא היכולת הנדירה לתפוס עומק וריבוי פנים לצד אבחנה ברורה ונחרצת בין טוב ורע. כחובבת נלהבת של ספרות פילוסופית וספרות קלאסית, ניחנה גור גם בפטאליות מסוימת. אחד הספרים החביבים עליה היה ספרה של הפילוסופית הצרפתייה סימון וייל "הכובד והחסד" ממנו שאבה את הידיעה ש"חסד לא מונח בכיס, מכאוב זה משהו יותר מכאני שאף אחד לא נמלט ממנו". כפי שמסבירה זאת משעול, "החסד הוא נס שבא לאדם שעושה עבודה פנימית ויכול להיות כלי שיכיל את הנס הזה. ולמרות כל הקושי בחיים שלה העיניים שלה היו מופנות אל היופי והחסד. היא הייתה אישה רואה, שזה דבר נדיר".

גור זכתה בשני פרסי "ספר הזהב" אותם מעניקה אגודת המו"לים לסופרים שספריהם מכרו יותר מ-20 אלף עותקים, על הרומן "לא כך תיארתי לי" ועל "המרחק הנכון: רצח מוסיקלי". בישראל נמכרו ספריה, ביניהם רומן נוסף, "אבן תחת אבן", וספר נוער בשם "מרגל בתוך הבית", ביותר מ-190,000 עותקים. ספרה הנמכר ביותר היה "רצח בשבת בבוקר", ממנו נמכרו 35,000 עותקים. משעול מספרת שגור חשה כי בניגוד לכבוד לו זכתה בחו"ל, לא הוערכה מספיק בישראל כסופרת. הפרס הספרותי היוקרתי היחיד שזכתה בו היה פרס ראש הממשלה שהוענק לה לפני עשר שנים, והיא מעולם לא קיבלה פרסים חשובים כגון פרס ספיר או פרס ישראל, יתכן שבגלל המקום הבעייתי השמור לספרות הבלשית בארץ. למרות כל הסתירות, וייתכן שדווקא בגללם, בשבוע שעבר נפטרה אחת הנשים והיוצרות המרתקות ביותר שפעלו כאן בעשורים האחרונים.

לו בתיה גור הייתה דמות בסרט, אומר לוי, היא הייתה "לוחמת, חמה, חכמה ונחרצת. היא יכלה לעמוד במרכז כל דרמה או סרט, אבל הדמות הזו הייתה מחווירה לעומת בתיה כפי שהייתה באמת". *