"הגבר הוא תאונה ביולוגית"

היות שהחיים בחברה זו הם במקרה הטוב שעמום גמור, והיות ששום היבט בחברה אינו רלוונטי לנשים, לא נותר לנשים אכפתניקיות, אחראיות ושוחרות ריגושים אלא למגר את השלטון, לבטל את מערכת הכסף, לכונן מיכון מלא ולמוטט את המין הגברי".

כך נפתח "מניפסט החלאה", שנכתב על מכונת כתיבה ישנה במלון ניו יורקי זול בעונת המלפפונים של המהפכות; מהפכת האהבה, מהפכת זכויות השחורים, תנועת ההתנגדות לוייטנאם, והתנועה לזכויות האישה. עד עצם היום הזה נותר המניפסט אחת היצירות השנויות במחלוקת ביותר בתולדות הפמיניזם. למרות שיצא לאור במהדורה מחתרתית כבר ב-1967, רק עתה תורגם לעברית, על ידי הוצאת רסלינג.

המחברת עצמה קונטרוברסלית לא פחות מהטקסט. ענייה (אבל משכילה), לסבית (אבל א-מינית), קבצנית (אבל לא עובדת בשביל אף אחד), מטורפת (אבל מנתחת שהקדימה את זמנה) וזונה. נטע אנרכיסטי זר וזועם בסצנת "האהבה החופשית" המנצנצת.

ואלרי סולאנס נולדה בתשיעי ב-1936 בניו ג'רסי. הוריה התגרשו בשנות הארבעים, לא לפני שאביה הספיק להתעלל בה מינית. אמה עברה לוושינגטון ונישאה לגבר אחר, מאפסנת את ואלרי בבית ספר קתולי. בגיל 15 הרתה סולאנס למלח. כנראה שילדה את התינוק, והוא נמסר לאימוץ. בכל זאת, הצליחה לסיים בהצלחה את בית הספר התיכון, התקבלה לאוניברסיטת מרילנד, ועשתה שנה ראשונה של דוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת מינסוטה. כדי להתפרנס בתקופת לימודיה, קבצה נדבות ועבדה בזנות ובמעבדת הניסויים בבעלי חיים של המחלקה לפסיכולוגיה.

מאוחר יותר כתבה: "הגבר הוא תאונה ביולוגית: הגן Y (זכרי) הוא גן X (נקבי) לא שלם, כלומר, יש בו מערכת כרומוזומים לא שלמה. במילים אחרות, הזכר הוא נקבה לא שלמה, נפל מהלך, הפלה שהתרחשה בשלב הגנים".

כך יריתי באנדי וורהול

לאחר שעזבה את האוניברסיטה נסעה סולאנס ברחבי ארה"ב, עד שב-1966 נחתה בגריניץ' ויליג' בניו יורק, שם כתבה את המחזה "Up Your Ass" ("בתחת שלך"). בראשית 1967 נגשה לאנדי וורהול, מסרה לו את כתב היד והציעה לו להפיק את המחזה. וורהול אהב בעיקר את הכותרת, אולם חשב שהיא כה גסה עד שהיה משוכנע שהמחברת היא שוטרת סמויה, ומיהר לאבד אותה בתוהו ובוהו ששרר ב"פקטורי", הסטודיו המפורסם שלו בניו יורק. הוא דחה את סולאנס בתירוצים שונים ומשונים, אך נתן לה תפקידים קטנים בכמה מסרטיו. הזלזול הזה בעבודתה של סולאנס, שקיוותה כי וורהול יפיק את המחזה, כמעט ועלה לו בחייו.

סולאנס שכפלה בעצמה את המניפסט, ובעת שמכרה עותקים ברחוב, פגשה את מוריס ג'ורדאס מהוצאת "אולימפיה" הצרפתית, שלצד פורנוגרפיה רכה הוציאה לאור יצירות מופת חתרניות כמו "חוג הסרטן", "לוליטה", "ארוחה עירומה" ו"סיפורה של או". בסרטה (הבעייתי למדי) של מרי הרון אודות סולאנס, "אני יריתי באנדי וורהול" (1996), המפגש מתואר כך: סולאנס עומדת בפינת רחוב ליד מלון צ'לסי, לבושה בגדים מרופטים ובארט. "רוצה לקנות מילה גסה?" היא שואלת את ג'ורדאס. המו"ל נענה וסולאנס מספקת את הסחורה: "גבר", היא יורקת. המו"ל משתכנע לרכוש חצי שעת שיחה עם התימהונית השנונה, והיא מספרת לו על "מניפסט החלאה". הוא מתרשם, ומציע לה לפרסם רומן ב"אולימפיה", תמורת מקדמה בסך 500 דולר. הכסף, והחוזה שנחתם עם מסירתו, שינו את חייה של סולאנס והיו מנוף הכרחי ל-15 דקות התהילה שלה. סולאנס סברה כי טעתה כשוויתרה על יצירתה תמורת נזיד עדשים, ואף פיתחה תיאוריה כי ג'ורדאס וורהול עשו יד אחת לעשוק אותה ולהשתלט על חייה ונפשה.

"אגוצנטרי לחלוטין, משולל יכולת להתייחס לזולת, להזדהות או לאמפטיה, הגבר מלא עד גדותיו במיניות בלתי ממוקדת ומציפה: הוא פסיבי מבחינה נפשית ומתעב את הפסיביות שלו, ולכן משליך אותה על נשים, מגדיר את הגבר כאקטיבי, ואחר כך יוצא להוכיח שהוא אכן אקטיבי ("להוכיח שהוא גבר")... הגבר, שאינו מסוגל להעניק אהבה וחיבה, מעניק כסף. זה יוצר אצלו תחושה אימהית. האם מעניקה חלב, הוא מעניק כסף. הוא 'המפרנס'".

באביב 1968 פנתה סולאנס למו"ל עיתון האנדרגראונד "הריאליסט" פול קרסנר וביקשה ממנו כסף שבו תשתמש, כך אמרה, כדי להרוג את ג'ורדאס. הוא נתן לה 50 דולר, מספיק כדי לקנות אקדח. ב-3 ביוני הלכה למלון צ'לסי והמתינה למו"ל שלוש שעות. בצהריים התייאשה והלכה "לפקטורי", שם חיכתה לאנדי וורהול. בסופו של דבר, תפסה את וורהול, וירתה בו שלוש פעמים. היא ירתה גם באוצר ומבקר אמנות, והחטיאה. מאוחר יותר כיוונה אקדח לראשו של פרד יוז, מנהלו של וורהול, אבל האקדח נתקע. באותו רגע, על פי האגדה, הגיע המעלית, ויוז אמר לה: "הנה המעלית, למה שלא תכנסי אליה, ואלרי?", סולאנס ענתה "זה רעיון טוב", והלכה.

אקט האלימות התמוה והקיצוני הזה, שכמעט הרג את וורהול (הוא מת מוות קליני, אך התאושש), הוא אחת הסיבות שהאירוניה החריפה בטקסט של סולאנס הוחמצה על ידי רבים. בזכות הגנה טובה במשפט, והעובדה שוורהול לא העיד נגדה, נדונה סולאנס לשלוש שנות מאסר בלבד, אחת מהן בבית חולים לחולי נפש.

המעשה איפשר לתייג את סולאנס כפסיכופטית גרידה, תואר שייתכן שהיה קרוב לאמת, אך הסיט את תשומת הלב מהתוכן אל הפעולה, מהתוקפת אל המותקף, מהאישה אל הגבר. "מניפסט החלאה" ראה אור ב"אולימפיה" בעת שסולאנס הייתה בכלא, ולמרות שנשא את שמה לא היה זהה לכתב היד שהפיצה. ב-1977 פרסמה בעצמה את 'מהדורת ואלרי סולאנס' עליו נכתב באותיות מאירות עיניים "זו המהדורה הנכונה של מניפסט החלאה".

הייתה שונאת את התרגום

"מניפסט החלאה" שהוציאה "רסלינג" בעברית הוא תרגום של מהדורה מאוחרת הרבה יותר, שפרסמה הוצאת "ורסו" (Verso) האינטלקטואלית בשנת 2004, וכוללת הקדמה של חוקרת הספרות והפילוסופית, פרופסור אביטל רונאל. ההקדמה של רונאל חריפה, עמוקה, חכמה ומשעשעת, אך היא מעניקה לטקסט לגיטימציה באמצעות מיקומו בשיח אקדמי וקריאה השוואתית של סולאנס עם מותגים מהתחום כמו דרידה, לקאן, הגל, ניטשה, ובאטלר. רונאל עצמה, אגב, מודעת לדיסוננס שבצירוף טקסט כזה למניפסט, שלמעשה מבטל אותו. סולאנס מן הסתם, היתה שונאת את זה.

"חוסר יכולתו של הגבר להתייחס לשום אדם ולשום דבר הופכת את חיו לחסרי טעם ומשמעות (התובנה הגברית האולטימטיבית היא שהחיים אינם אלא אבסורד), לכן הוא המציא את הפילוסופיה ואת הדת. בריקנותו, הוא מחפש מחוץ לעצמו לא הדרכה ושליטה בלבד, אלא גם גאולה ומשמעות לחיים. היות שבשבילו האושר בעולם הזה אינו אפשרי, הוא המציא את העולם הבא".

הסופרת עדי שורק, עורכת "ושתי", סדרת הפרוזה של רסלינג, מסבירה את הבחירה. "הרגשנו שאי אפשר להוציא את 'מניפסט החלאה' במהדורה האנרכיסטית, אחרת היו מתייחסים לספר כאל משהו זניח שאיזו פסיכוטית כתבה", היא אומרת. "באנגלית יש לספר מעמד של קאלט, וכשהוא יצא עם ההקדמה של רונאל, זה היה אחרי שזה חלחל עמוק לתרבות". שורק מופתעת לשמוע כי המניפסט לא יצא לפני מספר שנים ב"ורסיה מצולמת מהודקת בסיכות שמסתובבת בסלון מזל".

חלק זעיר מהטקסט דווקא הצליח להסתנן לתרבות הנגד הישראלית כבר בשנות השמונים. בבית הפותח את השיר "גיבור צבא ההגנה" של להקת פוליאנה פראנק, שרה הסולנית שרון בן עזר את התרגום שלה למניפסט: "הזכר אוהב את המוות, הוא מרגש אותו מינית. כבר ממילא מת בפנים, הזכר רוצה למות". "מצאתי עותק של זה איפה שהוא בשמונים וחמש", נזכרת בן עזר", וזה העיף לי את המוח".

ד"ר דלית באום, היועצת המדעית ועורכת התרגום של המניפסט, סבורה שאין להתפלא על כך ש"מניפסט החלאה" תורגם רק היום, היות שאפילו הוגות מרכזיות מהגל שני של הפמיניזם, כמו סימון דה בובואר, תורגמו רק בשנים האחרונות.

"הגבר אחראי ל: מלחמה. הפיצוי הרגיל של הגבר על כך שאינו אישה, דהיינו לירות ב"תותח" שלו, הוא במידה רבה בלתי מספק, מפני שהוא יכול לירות ממנו רק מספר פעמים מוגבל מאוד. לכן הוא יורה ממנו בקנה מידה גדול הרבה יותר ומוכיח לעולם שהוא "גבר".

המניפסט עשיר בסתירות פנימיות מכוונות, כמו הוקעתה של האלימות כתכונה גברית, ואחריו קריאה לרצח שורה ארוכה של סוגי גברים. באום סבורה שאת "מניפסט החלאה" ניתן לדמות לסוג של ספר מדע בדיוני עם אג'נדה. "היא מאפשר להעלות על הדעת שינוי רדיקלי, ועצם ההעלאה על הדעת של שינוי רדיקלי היא שינוי, חלק מהפונקציה של מנגנוני הכוח הוא הניסיון למחוק שינוי או האפשרות לדמות כזה. מהבחינה הזו, ספרים יכולים לשנות את המציאות".

ואלרי סולאנס נפטרה בשנת 1988 ממחלות ריאה ונפחת במלון סעד בסן-פרנסיסקו. היא הייתה מכורה לסמים ועבדה בזנות. באותה שנה מצא הבמאי האוונגרדי ג'ורג' קואטס את המחזה האבוד של סולאנס, והעלה אותו.