משהו טוטאלי

לפני שנתיים, בתום יותר מעשר שנות עבודה על ספרם המונומנטלי, "אנציקלופדיה של הרעיונות", החליטו ד"ר דוד גורביץ' וד"ר דן ערב לחגוג את האירוע בקפיצה קטנה לחו"ל. קפיצה לחו"ל, כמו שחוקרי תרבות עם נטייה קלה לפוסטמודרניזם קופצים לחו"ל: מסע בן 8000 קילומטרים ברכבת הטרנס-סיבירית. שבעה לילות של רפלקסיה תרבותית על רקע שקשוק קרונות מתמיד.

זה היה חלום ישן של ערב, שעד ההכרות עם גורביץ' לא מצא פרטנר שיש בו את המינונים המדויקים של הרפתקנות לצד הכישרון לחיות את החיים בו-זמנית גם דרך הביקורת התיאורטית עליהם. אז הם התחילו בבייג'ין ומשם חתכו את אסיה, מונגוליה, בואך ריגה, מקום לידתו של גורביץ'. "בפנטזיה שלי אני הגיבור הפיקרסקי", מהרהר גורביץ' בקול על גיבור עבודת הדוקטורט שלו בספרות משווה. "למעשה, אני הגיבור הבורגני. האנטיתזה של הגיבור הפיקרסקי. אבל בראש שלי אני נוסע מדי פעם".

על השולחן, בין כוסות הקפה והעוגיות, מונח הפרויקט המהודר שלהם, שראה אור לאחרונה בהוצאת בבל. בעצם "רובץ" הוא פועל שמתאר יותר במדויק את נוכחותו של הספר: 1,326 עמודים המתחילים בערך "אלף" ונגמרים בערך "תת תרבות", כרוכים במהוגנות לקסיקונית, אבל עם טוויסט. העיצוב המינימליסטי, כמו הפונטים חמורי הסבר, מנבאים שלפנינו ספר עיון כבד ראש. אלא שכל זה מגיע בתוך אריזה לוהטת: אדומה כמו השמלה של סקרלט אוהרה, אחרי שרט בטלר תפס אותה מתנשקת מהצד. "זה נראה כמו ספר שמניחים על שולחן הקפה לתצוגה", מודה גורביץ', "אבל מי שפותח אותו מבין שהסתבך".

הם נפגשו כמעט במקרה. אמנם שניהם מלמדים בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל, אבל עבר זמן רב לפני שהחליפו מילה. ערב, שעבד עם דויד פרלוב בעריכת הסרט "היומן" ומלמד גם באוניברסיטת תל אביב, עוסק בתקשורת טלוויזיה וקולנוע. גורביץ' הוא חוקר תרבות גבוהה, נמוכה ומה שבאמצע, וראש המסלול למדיה ותרבות פופולרית בבית הספר לתקשורת.

את השיחה הראשונה ניהלו במפגש סגל ב-1998. הם דיברו על ספרו המתסיס של גורביץ', "פוסט מודרניזם", שיצא שנה קודם לכן. "ואז דוד סיפר שקיבל הצעה לכתוב חוברת מושגים קטנה שתלווה את הספר, ומכיוון שהוא לא היה בקיא בתקשורת, ואני מרצה לתקשורת, אולי אעזור לו עם המושגים", משחזר ערב. "אמרתי שזה נשמע לי נחמד. בדיוק יומיים-שלושה אחר כך, החלה שביתה במוסדות להשכלה גבוהה, ואמרנו: 'זה נהדר. נגמור את זה תוך חודש-חודשיים של עבודה'. התחלנו לכתוב מתוך ידיעה שנוציא את זה בקלות לקראת שנת אלפיים. ואפילו היה לנו שם, שאשתי עדנה המציאה: מילוניום".

אבל המילוניום לא יצא, לא ב-1999, ולא במילניום. "כי מהר מאוד נכנסנו לרומן לוהט של אינטראקציה והנאה גדולה מהכתיבה המשותפת. והטווח של הפרויקט הורחב אל הרבה מעבר למה שחשבנו בהתחלה", הוא מוסיף.

כי הבנתם שצריך משהו רחב יותר מחוברת מונחים?

גורביץ': "מה שקרה לנו זה שהבנו שאנו רוצים להגיד משהו טוטאלי. והמילה טוטאלי לא הולכת עם חוברת מונחים קטנה. טוטאלי משמעותו לכתוב 600 מסות על התרבות, שקשורות ביניהן. זה טוטאלי".

מה זה חור שחור?

אחרי שאוזרים אומץ, ומדפדפים את העמודים הראשונים, נפרס המבוך האקלקטי של הידע, שערב וגורביץ' מעמידים לרשות הקורא, במלוא יומרנותו. הערכים של האנציקלופדיה, כך מודים שניהם, הם שילוב בין מה שראוי להיכלל במיזם כזה ("תיאוריה ביקורתית", "פופ ארט", " שיבוט") ובין מה שפשוט עונה על טעמם הגחמני של מחבריו ("אוכל", "דיסנילנד", "מוזיקה קלאסית"). כל ערך נפתח במעין מוטו, ציטוט מהורהר או פואטי על הנושא, ואחריו הגדרה קצת יותר מעונבת. גוף הערך עצמו תוקף את הנושא שלשמו התכנסנו מכיווני ביקורת מגוונים, בונה קומה ועוד קומה של ידע והבנה.

"עד הרגע האחרון התלבטנו אם אנחנו עומדים מאחורי המילה אנציקלופדיה", מספר ערב. "אם זה לא יומרני מדי. כתבנו אוסף של מאמרים. זה מסודר לפי סדר אלפביתי. יש לזה אינדקס. זה נראה כמו אנציקלופדיה. אבל אין אנציקלופדיה שיש בה הכול. אין דבר כזה. הבנו שזה פרויקט אישי. עלינו. כתבנו את מה שנראה לנו חשוב ומעניין".

משך הכתיבה, כ-12 שנים, אילץ אותם להיות גמישים. "דברים שב-1998 נראו מאוד חשובים ומאוד אין, פתאום ב-2005 התפוגגו להם", ממשיך ערב. "לדוגמה, 'כלכלה חדשה'. זה היה מושג חדש ב-1998".

גורביץ': "גם אינטרנט היה אז עוד טרי וצעיר כמו ברוקולי. ועכשיו הוא כבר הסתאב ונראה כמו זקן תשוש".

ערב: "והיו תהיות: מה? נוותר על זה? כבר כתבנו. אז עדכנו. עשינו התאמות".

לפעמים מה שנראה שולי, דווקא תפס תאוצה עם הזמן. לדוגמה, ריאליטי. "כשהתחלנו לכתוב, עוד קראנו לזה 'טלוויזיית מציאות'", מתרפק גורביץ'. "מתי היה 'קחי אותי שרון'? ב-2003. זה הריאליטי הראשון בארץ. זה היה בחיתוליו מבחינת האימפקט, מבחינת נתוני הצפייה".

ערב: "אבל זה כבר היה buzzword".

גורביץ': "הערך הזה המשיך להיכתב לאורך כל שנות העבודה, כי הפך למרכזי כל-כך, לטוב ולרע, בתוך התרבות הישראלית והכללית. ואז תפסנו יומרה. לא לדווח על התופעה ולהסביר מהם יסודות הריאליטי - אנשים מן השורה שמתחרים עבור פרס, מצולמים במצלמות ומשודרים לקהל צופים שמכריע באסמסים - גם זה שם. אבל שאלנו את עצמנו מנין הצורך של בני אדם להיחשף. מאיפה הרצון לתפוס 'חתיכת מציאות'. ממשות. הסתכלנו על הממשות במונחים של לאקאן. עיין ערך ממשי, דמיוני, סימבולי. 'ממשי' משמעו לנסות לתפוס את הבלתי ניתן לתפיסה, ושהצופים ירגישו את זה בבית. לעשות מהלא כלום של הריאליטי משהו. כאילו מישהו בבית ייקח את הלא כלום של חייו ויתחבר ללא כלום שמצולם שם, ויקבל משמעות".

רקיחת החיבורים האלה בין לאקאן ל"אח הגדול", בין עמנואל לוינס לתפיסת הפיתוי בעולם הפרסום, היא מקור הגאווה המרכזי שלהם. "זה הטווח", מבהיר ערב. "זו יומרה פילוסופית שבוודאי לא תמצאי בהגדרות הוויקיפדיות", תורם גורביץ'.

איך אתם מדמיינים את הקורא משתמש בספר?

גורביץ': "אני מדמיין קודם כול קורא משכיל. אדם שיש בו סקרנות ועניין, ושרעיונות מזיזים לו מבחינה רגשית".

אבל הוא לא אמור לשבת ולהתחיל באות א', להמשיך ל-ב', וכן הלאה.

ערב: "לא. אפילו שכבר שמענו שיש אנשים שעושים את זה. אבל זה נראה לא מומלץ".

גורביץ': "אני קראתי בזמנו בשירותים את אנציקלופדיה מכלל. כרך-כרך. אבל אנשים כבר לא עושים היום דברים כאלה".

ערב: "יש אנציקלופדיה, ויש ויקיפדיה, ויש אנציקלופדיה של הרעיונות. ברור שאם את נתקלת במושג לא מוכר, באופן טבעי תיכנסי לוויקיפדיה או לגוגל והם ייתנו לך אינפורמציה מדויקת יותר או פחות. אם מחפשים טריוויה, ואני לא אומר את זה בנימה שלילית, אם מחפשים את ההגדרה, אז ויקיפדיה היא המקום".

ומתי הקורא יעדיף את הספר שלכם?

ערב: "קחי לדוגמה את הערך 'חור שחור'. תפתחי ויקיפדיה. אני לא פתחתי, אבל אני מניח שיהיה שם הסבר פיזיקלי. אנו מתייחסים להסבר הזה, אבל מבחינתנו חור שחור זה קודם כול מטאפורה תרבותית. למה מדברים על חור שחור? למה שחור? איפה מדברים על חורים שחורים? איך קולנוע וטלוויזיה מתייחסים לדבר הזה? את זה לא תמצאי באנציקלופדיה".

גורביץ': "המידע בוויקיפדיה מבחינתי הוא השכבה הראשונה, שמשרתת את השכבה השנייה, שהאנציקלופדיה של הרעיונות מאפשרת. זה ההבדל בין לדעת ובין להבין. בוויקיפדיה הקורא לא יקבל understanding. היכולת לקשור רמות שונות של אופני שיח בתרבות. איך הם מתקשרים ביניהם".

ערב: "מבחינתנו, ההגדרה התיאורטית היא רק המצע שעליו אנו מנסים לעורר אנשים לתהייה, למשמעות העמוקה, הנסתרת והסימבולית של המושג בחיים שלנו".

גורביץ': "קחי את המונח '4 על 4'. איך יתואר רכב כזה באנציקלופדיה רגילה?".

רכב עם הנעה לכל הגלגלים?

גורביץ': "נכון. יש ג'יפים כאלה ויש אחרים. ואיך אצלנו מוגדר '4 על 4'? רכב התשוקה של האדם העירוני. אנו מסתכלים עליו כעל רכב אש אורבני חילוני. המקום של המאצ'ואיזם. המקום שבו פעם היו ההרואיות והחלוציות, הי הג'יפ הי הג'יפ, והיום הוא התגלגל להאמרים של היאפים על המדרכה מול הפאב. כל ההתקלקלות של הרעיון הציוני נמצאת בערך הזה".

הם חילקו את רשימת הערכים ביניהם, ואז כל אחד פרש לפינתו ועמל על בניית הפיגומים של הערך, עד שהגיעה העת להציג אותו בפני האחר. אחד הקריא, השני העיר. אחד תיקן, שני הכין קפה. ככה 12 שנים. "רוב הדברים נעשו בשיחה בעל-פה", מבהיר גורביץ'.

היו מריבות?

ערב: "אני מניח שגם דוד מדי פעם הרגיש שמה שכתבתי נראה לו מיותר או לא רציני. אני מניח".

גורביץ': "ואתה בטח חשבת לפעמים שמה שאני כתבתי מסורבל, ארוך מדי, נמלץ מדי, מופלץ מדי וכיוב'. כל מה שנגמר ב-ץ' סופית".

ערב: "אבל זה לא הגיע לעלבונות. אם לא רבנו ב-12 שנות הכתיבה, כנראה שלא נועדנו להתגרש".

רעיונות וסביבה תיאורטית

אם יש ביניהם מחלוקות, הן מתיישרות כשמגיעים לבחינת השקפתם הפוליטית הכלכלית. ממגוון ערכים באנציקלופדיה שעוסקים ברעיונות כלכליים, עולה תמונה מאוד ברורה: הם היו שמחים אם המצב היה שונה, אבל הקפיטליזם הניאו ליברלי גרף את הקופה.

לא הייתם פה בקיץ שעבר? לא ראיתם את המחאה?

ערב: "הקיץ הקודם לא ביקש לשנות את השיטה. הקיץ הקודם ביקש לשנות תנאים מסוימים של חברים בשיטה. זה היה מאבק על זכויות, לא מאבק על שינוי סדר עולם".

אבל הייתה קריאה להגביל את הניאו ליברליזם.

"מאוד בשוליים. גם בניו יורק לא דיברו על החלפת השיטה".

כי אין סיכוי להחליף אותה?

"כי הניאו ליברליזם מצליח ליצור אצל אנשים את התחושה שהחיים שלהם אולי לא אידיאליים, אבל גם לא בזבל. לכן אנשים לא באמת מעוניינים לצאת לרחוב ולשבור את הכלים. הספר נכתב בעידן שבו הניאו ליברליזם מולך, שולט, והוא מתעד חברה ורעיונות שולטים בזמן נתון".

גורביץ': "אנחנו ביקשנו להראות את אחיזתו החזקה של הניאו ליברליזם דרך יכולתו לתרגם עצמו למוצרים אסתטיים כמו בידור טלוויזיוני, פרסומות, איכות חיים. סוג של דרמות קולנועיות, גיבורי על. הריאליטי הוא מתכונת אסתטית שמתרגמת לבידור את הדגם הניאו ליברלי, של ניצחון החזקים, הפרס הגדול, הצורך בבריתות מזדמנות ובניצחון טוטאלי. ניצחון או מוות, איפה שהניאו ליברליזם פוגש את הפשיזם. הקילינג אינסטינקט של המיליונר הוא בדיוק כמו הקילינג אינסטינקט של מוסליני. אחד רוצה להרוג את המתחרים, והשני רוצה להרוג מיליון איש. אבל זה אותו קילינג אינסטינקט. אנחנו ביקשנו לקחת את זה ולהבין שזה הופנם לתוך מוצרים קלילים, פשוטים, בלתי נראים ושקופים".

ערב: "תחשבי על הכותרת של המחאה. למה דווקא קוטג'? כי תקופה קצרה קודם תנובה הגיעה לשיא מסע הפרסום, זה שדיבר על הבית הישראלי. לא במקרה המוחים דיברו על הקוטג'. הקוטג' זה הרגע שפוגעים בבית. גם המחאה הפנימה את הקודים הקפיטליסטיים".

כי צריכה היא חוויה כל-כך אפקטיבית?

גורביץ': "כי צריכה היא חוויה מרגשת. זו לא חוויה של יעילות, רציונליות. ככה הקפיטליזם לא היה מצליח לחדור ללבבות. הקפיטליזם נותן תחושה של רגשיות, של משפחתיות, של אורגניות, וזו בדיוק החוויה של הצריכה. המוצרים מפתים, חלונות ראווה מדהימים, שקיות מרשרשות. הכול נקי. מין אקווריום כזה שבתוכו שטים אנשים עם שקיות".

ערב: "זה מימוש של זכות בחירה. צריכה היא הפנמה שאני יכול לבחור, שזה כמובן שטות, כי אין באמת הבדלים כל-כך גדולים. אבל אנו מתועלים לחשוב שיש הרבה מוצרים שונים ואנחנו רק מוזמנים לבחור את מה שמתאים לנו. אקט הצריכה הוא כמו ההליכה לקלפי. הזדמנות לבחור".

בראיון שעשיתי בשבוע שעבר עם פרופ' דיוויד פרידמן, בנו של מילטון פרידמן, הוא טען שהדימוי הבריוני של הקפיטליזם קשור לכך שמדובר בתיאוריה מורכבת ומסובכת להבנה, בניגוד לסכמטיות של הסוציאליזם. ואנשים מעדיפים מודלים פשוטים.

גורביץ': "הסוד של הקפיטליזם הוא לא המסובכות שלו, אלא היכולת לרגש בני אדם. המרכסיזם רציונלי מדי. הקפיטליזם הרבה יותר רגשי ומלא צבע. הסוציאליזם מבקש שתרתום את עצמך להפשטות בעוד שהקפיטליזם אומר: תחשוב על השקית שתהיה לך ביד. איזה כיף יהיה לרשרש איתה. זו התרגשות מול מחשבה אבסטרקטית אידיאולוגית. מה זה סוציאליזם? בוא תחסוך לטובת הקולקטיב או חברת העל. לעומת הקפיטליזם, שמעודד אותך להשתזף ב-300 שקל ולהיראות טוב בעיני עצמך".

אבל אנחנו מוקפים באנשים שמסתכלים על השקיות שלנו בביקורתיות מתנשאת.

ערב: "גם הביקורתיות היא חלק מהקפיטליזם. כך אנחנו מחמיאים לעצמנו על שאנחנו אנשים מתוחכמים, אינדיבידואליסטים ומורכבים".

גורביץ': "יש ממד נרקיסיסטי בביקורת. כשאני ביקורתי, אני מאוהב קודם כול בעצמי".

ערב: "נכון. הקפיטליזם הוא פנייה אל האינדיבידואל. אתה תקבע. אתה תבחר. אחד-אחד. הסוציאליזם דילג על זה ודיבר על חברה. ולכן הקפיטליזם ניצח. כי אנחנו מכירים בערך עצמנו. גם דוד ואני חלק מהמשחק. עובדה, אנחנו יושבים להתראיין, מנסים למכור את הספר הזה, וחושבים שיש לנו מה להגיד, וזה שלנו, וזה אנחנו".

גורביץ': "למה סטיב ג'ובס הצליח? כי הוא ייצר מוצרים מרגשים. לא מתוחכמים טכנולוגית, אלא מרגשים. כמו תכשיטים. ג'ובס וצוקרברג הם אמנים שמכרו את נשמתם לשיטה. ג'ובס היה יכול להיות אדם גדול באמת, ולא רק בעיני הקפיטליסטים, אם רק היה מפנה את כישוריו לציור או לפיסול".

יש לך אייפד או אייפון?

גורביץ': "לא".

לכן אתה מוותר על ג'ובס בקלות.

גורביץ': "אני מחכה לסמארטפונים ב-200 שקל. ואז אשדרג את עצמי".

ערב: "בקיצור, כחלון הוא הגיבור שלך".

גורביץ': "הוא אדם מרגש. הקפיטליסט בה"א הידיעה. כחלון כמטאפורה. הוא לא נראה מאיים, הוא נראה אנושי, קוראים לו גם כחלון, הוא עממי ומזרחי. והוא ימכור לנו הכול ובזול, ואני מחכה לסמארטפונים שלו".

ואם נחזור לטענה של פרידמן, אתם באמת מוצאים קשר בין בהירות התיאוריה ולהצלחה שלה בשוק הרעיונות?

גורביץ': "כן. כדי להצליח בשוק הרעיונות, אתה חייב להיות בהיר".

מה רעיון צריך כדי לצאת מהגטו האקדמי ולהפוך שגור על לשון הציבור?

"הוא חייב להיות ארוז היטב. פורמט אסתטי, צורה של חשיבה, מסדור של רעיונות. הוא צריך לתת תחושה שהוא עונה על צרכים עכשוויים, כי אחרת הוא לא יתפוס באז. דבר שלישי שהוא צריך זה להיות בעל יכולת התמודדות תיאורטית עם בעיות מסובכות בדרך פשוטה".

ערב: "ולפני הכול הוא צריך פרזנטור. רעיונות היום נכנסים דרך בני אדם שמלהיבים את הדמיון הציבורי. לדוגמה, סטיב ג'ובס ודפני ליף. הרעיונות לא מתפקדים בסביבה תיאורטית, אלא בסביבה של תשוקה, של מבט, של הזדהות. אנשים שאנו נושאים אליהם עיניים והם הופכים לגיבורי תרבות בעינינו. הם אלה שהופכים את הציבור למתעניין".

מודעות והנאה

ההגדרה הפותחת של הערך "לאס וגאס" קובעת כך: "'עיר נושא' בלב מדבר. מרכז הימורים ותיירות, שעשועים וכנסים, הממוקם בנבדה, ארצות הברית. אייקון תרבותי של חברת הגודש והקיטש: מקדש של כסף, חופש, בידור ופיתוי. שומקום אולטימטיבי. מטאפורה של התרבות הפוסטמודרנית: הימור, תשוקה, פנטזיה ועסקים". וזוהי רק ההתחלה. בהמשך נטען שהרחוב הראשי של לאס וגאס "מכריז בגלוי על קנה מידה חדש המאדיר את המקושקש, את נעדר ההתאמה והדיסוננטי... הכול מכריז בפני התייר כי הגיע למקום האולטימטיבי, המקום שמעבר לטוב ולרוע. זהו המקום להיגאל בו, או ליפול לנצח לאש התופת, שהרי בלאס וגאס לא קיים מצב ביניים ולא שמעו בה על איזון, מלבד איזון כלכלי".

נניח שקורא ישתמש בתיאור כמדריך תיירים וייסע לשם. האם הוא עדיין יהיה מסוגל ליהנות מהוולגריות העליזה שהמקום מציע?

ערב: "מודעות אף פעם לא פוגעת בהנאה. אתה יודע לנתח סרטים? הנאתך מסרטים טובים גוברת, לא פוחתת".

גורביץ': "אל תשכחי שהאינטלקט זה גם סוג של הנאה רגשית".

מילא לאס וגאס, זה רק ליום-יומיים. מה עם רכב 4 על 4 ושאר הערכים שמייצגים את הנלעג בספר?

ערב: "יש אנשים שקראו את הערך 4 על 4, ואמרו שבחיים לא יקנו. אני לא נשבעתי שלא. אני חי את השניות ומודע לה. הספר הזה הוא על השניות הזו. אנחנו לא שני אנשים שלא מעורבבים בחיים. עם כל המודעות והביקורתיות, אני עדיין יכול לדמיין את עצמי קונה 4 על 4".

איך עושים את זה? איך מתמרנים בין התבוננות ביקורתית במציאות ובין החיים?

גורביץ': "תשובה אחת: הומור עצמי. עיין ערך אירוניה. אני חי את חיי. אני כל הזמן מודע לזה שאני חי. ומצד שני אני מודע לזה שאני חי בתור דימוי. ואין לי ברירה אלא לחיות ולהיות גם דימוי, ולהסתדר איכשהו עם שניהם. איך? על-ידי הומור. אם אתה לוקח את עצמך יותר מדי ברצינות, אתה נופל למלכודת לפיה או שאתה חי או שאתה דימוי. אבל אם אתה חי בין העולמות, יש לך גמישות שמאפשרת לך יצירתיות ומשחק".

נגיד שהאנציקלופדיה שלכם תהפוך למעין מותג בתרבות ותצדיק כתיבת ערך לעצמה במהדורה שתצא בעוד עשר שנים. עם אלו תיאוריות ביקורתיות הייתם מעמתים אותה?

ערב: "האנציקלופדיה של הרעיונות, מיזם פרדוקסלי שיצא לאור בשנת 2012. מוצר הזוי, הפכפך ומטריד, שביקש לתעד את עידן הרשת באמצעים מודרניסטיים. משהו כזה".

גורביץ': "אני הייתי כותב ככה: האנציקלופדיה של הרעיונות מתחה את המושג הזיה למצב של מציאות. כלומר, היא הפכה הזיה של אנשים להגיד משהו על החיים, בכל התחומים - מוזיקה, אמנות, תקשורת, פסיכואנליזה, ביקורת התרבות - להוויה אחת. המחברים דמיינו לעצמם אדם טוטאלי. הם חשבו לעצמם, באופן נאיבי, שאפשר לצייר מין איש רנסנס כזה. שיהיה מעין פורטרט עצמי שלהם. ניסיון זה, שהיה יומרני, ניסה להציג ביחד את הערך 'ברבי' והערך 'אלוהים'. לכותבים היה שיגעון גדלות תרבותי שלעיתים עלה בידם, ולעיתים נפל בגלל עודף יומרנות".

ערב: "תיזהר, זה עוד יהפוך לכותרת".

גורביץ': "פרודיה עצמית זה מעולה. מצד שני, דעות אחרות חשבו שפרויקט זה השפיע רבות על היכולת לאזרח את התרבות הכללית בתוך התרבות הישראלית. להביא מושגים זרים ומופלצים לשימוש תקני יותר. יש כאלה שאמרו שהפרויקט אפילו שינה להם כמה דברים בחיים. בכך יש לראות סוג של מחמאה שהמחברים מייחסים לעצמם".