נוסח חדש להצעת החוק: נוכחות עורך דין בחדרי החקירות

מי שחושב שאין סיכוי שהוא ייעצר על ידי המשטרה - שיחשוב שוב. כאשר מספר המעצרים גבוה משמעותית ממדינות מקבילות לנו בעולם, כשמערכת היחסים בין המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט נראית הדוקה מתמיד, וכאשר יותר ממחצית העצורים מסיימים את הפרשה שנקלעו אליה בלא כתבי אישום - אין ספק שכל אחד כמעט יכול למצוא עצמו לבדו בחקירה קשה מול מספר חוקרים, בעניינו, בעניינו של אחר...

בשקט-בשקט, מתגבש ניסוח חדש של הצעת חוק הקובעת את זכותו של חשוד נחקר, לדרוש נוכחות של עורך דין בעת חקירתו. אלא שהפעם, משיקולים תדמיתיים, אקטואליים ופוליטיים, מובילי המהלך לא יהיו שוב ח"כים בולטים מהאופוזיציה, כפי שהיה בהצעות החוק הקודמת, אלא ח"כים מהקואליציה. יותר מזה, הפעם, נוכח אי-הנוחות המתגברת גם בימין וגם בשמאל מאופן קיום החקירות הנוכחיות ומחשיפתן תקשורתית - יש סיכוי גדול שוועדת השרים לענייני חקיקה, בראשות שרת המשפטים איילת שקד, לא תדחה את הצעת החוק הפרטית, כפי שעשתה בפעם הקודמת רק לפני כשנתיים.

הצעת החוק המקורית הונחה במאי 2006 על-ידי הח"כית זהבה גלאון. סיבוב נוסף היה בקיץ 2015, אחרי כינון הממשלה הנוכחית, כשהוגשה "הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון - נוכחות עורך דין בחקירת חשוד) התשע"ה-2015".

על הצעה זו חתומים חברי הכנסת זהבה גלאון (מרצ), נחמן שי ומיקי רוזנטל (המחנה הציוני). על פי הצעת החוק הזו חקירת חשוד בתחנת משטרה תתנהל בנוכחות עורך דין; ואם לא נכח עו"ד בחקירה, היא תתועד בתיעוד חזותי. חשוד רשאי לוותר בכתב על הזכות לנוכחות עו"ד, וגם: הודאות חשוד שהתקבלו בחקירה שהתקיימה ללא נוכחות עו"ד, ללא תיעוד וללא הסכמה בכתב - לא יהיו קבילות.

בדברי ההסבר כתבו החכ"ים: "מטרת הצעת חוק זו להגן על זכותו של החשוד בביצוע עבירה פלילית שלא ליפול קורבן למעשה אלימות משטרתית, וכן למנוע פגיעה בכבוד האדם בעת חקירתו. החשש הוא מפני רמיסת החוק בידי מי שמופקדים על אכיפתו, היינו, משטרת ישראל".

למעשה, הדיון וההבנה כי לנחקר יש זכות לנוכחות עו"ד בעת חקירתו החלה הרבה שנים קודם, ועלתה שוב ושוב בכל פעם שקרו כאן מקרים קשים במיוחד של הודאות שהתקבלו, על-פי טענות שחלקן הוכחו, תחת לחצים כבדים. אבל המשטרה והפרקליטות הצליחו לנטרל את הנושא. לרבות בפעם האחרונה שזה קרה בוועדת השרים, במהלך 2016.

ממשרדה של שרת המשפטים איילת שקד לא נמסרה תגובה לשאלה מדוע דחתה בזמנה ועדת השרים לחקיקה את הצעת החוק של הח"כים גלאון, רוזנטל ושי. אין ספק שהיום הזה יגיע, אומרים גם היום, רק לא ברור מתי.

כנופיית מע"צ: תיקי החקירה נעלמו

בנובמבר 1993, אחרי חשיפה של סדרת פרשיות שבהן הורשעו נאשמים על-סמך הודאות כוזבות, מונתה ועדה בראשות השופט העליון אליעזר גולדברג. המלצת הוועדה הייתה חד משמעית - "לפתוח את דלתותיהם של חדרי החקירות לעורכי דין כבר מן השלב הראשון של החקירה (ובכלל זה שלב התשאול)" - (דוח הוועדה. 1994. פסקה 46). גולדברג נימק המלצתו בצורך "להרתיע חוקרים מפני מעשים אסורים, להבטיח את אמון הציבור בשלב זה של אכיפת החוק, ולחזק את יכולתו של בית המשפט לקבוע ממצאים מבוססים".

הוועדה הדגישה, שאין לחייב את המשטרה שלא לחקור אלא בנוכחות עורך דין, אבל המליצה שיש לקבוע כי "תהא זכותו של העצור לבקש כי עורך דין מטעמו יהיה נוכח בחקירתו, כפי שזכותו היום לבקש נוכחות עורך דין בשעת מסדר זיהוי... כדי שיהיה בידו לעמוד על משמר זכויותיו של הנאשם". עוד המליצה הוועדה להסתפק בנוכחות עו"ד רק כמשקיף, ולא להרחיב זכות זו למתן אפשרות להתערב ולייעץ לחשוד במהלכה.

איכשהו, המלצות ועדת גולדברג, שהוציאו מהכלל חקירה הקשורה לביטחון המדינה, נמוגו. התאיידו בלא להותיר עקבות.

באותן שנים בערה הארץ בגלל פרשת "כנופיית מע"צ" - "מועצת עבריינים צעירים". בקיץ (אוגוסט) 1978 התפרסם מעצרה של קבוצת צעירים שהמשטרה ייחסה להם עבירות חמורות, בעיקר שורה של מקרי הצתה. המעצרים וההליכים המשפטיים סוקרו בהרחבה, הכותרות ציטטו חוקרי משטרה שאמרו כי מדובר ב"קבוצת אנרכיסטים מאורגנת היטב, עם היררכיה ומטרות מוגדרות, שמטרתם לזרוע הרס בציבור". הושמעו גם הקשרים פוליטיים.

אלא שכבר בתחילת המשפט טענו הנאשמים, כי ההודאות הוצאו מהם בכוח ובעינויים. מולם עמדו בכירי משטרה, כולל מי שלימים היו למפכ"ל, ניצב וגם בכירה בפרקליטות תל-אביב, שהכחישו מכל וכל את העינויים. לאחר משפט ארוך, מתוקשר ועמוס כותרות אלימות שמרביתן מוטות לטובת המשטרה, הורשעו 5 מהנאשמים, אחד זוכה מחמת הספק ואחד קיבל מעמד של עד מדינה והעיד נגד חבריו. שלושה מבכירי השופטים דאז קבעו, שהנאשמים בדו מדמיונם את טענות ההתעללות וההכאות שלא היו ולא נבראו, וחלקו שבחים למשטרה על החקירה המוצלחת. הצעירים נידונו לעונשי מאסר של 13 שנים.

14 שנים אחרי המשפט, לאחר שהסתיימו כל עונשי המאסר, הופיע קצין משטרה, חוקר, שהיה מעורב בחקירה והודה בראיון טלוויזיוני כי ההודאות אכן נגבו תוך שימוש באלימות קשה ובהשפלות, ושעדויות הנאשמים זויפו. החוקר נקרא למח"ש, הודה במעשים, והעיד על חבריו. אז הסתבר גם שתיקי החקירה המשטרתיים, נעלמו. בתחילת 1998 הודיע היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, כי הוא תומך במשפט חוזר, ועמדתו התקבלה בבית המשפט העליון.

כתב אישום מתוקן הוגש, אבל הפרקליטות התחרטה והחליטה לא לנהל משפט חוזר. ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב ביטל את ההרשעות, זיכה את ה"אשמים" ופסק להם פיצויים. לפני הירצחו אישר הרשם-השופט עדי אזר המנוח את בקשת הנאשמים-המזוכים, לחשוף מסמכים חסויים אשר לעמדתם כללו התייחסות להוראה מגבוה להפעלת אלימות בחקירות, אלא שאז נדון בבית המשפט הסדר סופי, והפרקליטות התנתה אותו בוויתור על חשיפת המסמכים.

המזוכים היו מותשים וההסדר נחתם. נזכיר, כי ב-2009 שודר בערוץ 1 הסרט "הכנופיה שלא הייתה", שבו הועלתה סברה שלפיה פרשת הכנופייה החלה לפני הבחירות לכנסת התשיעית, שנערכו במאי 1977, ונוצלה כניסיון לקשור את ההצתות למנחם בגין ולשמואל תמיר ז"ל.

בתי המשפט נגררים

בדצמבר 2006 נפתחה פרשה קשה, רצח הנערה תאיר ראדה בקצרין. הנאשם רומן זדורוב הודה, שיחזר, וזמן קצר אחרי חזר בו מהודאתו, ואמר כי אולץ לחתום תחת לחץ. בקיץ 2010 הורשע זדורוב בבית המשפט המחוזי בנצרת, ונידון למאסר עולם. אז נפתחה מסכת של ערעורים, חוות-דעת סותרות וביקורת על החקירה. בקיץ 2015 הוכרע הדבר בביהמ"ש העליון, בהרשעה של שני שופטים מול השופט יורם דנציגר, שסבר כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק.

משפט חוזר לא אושר, אולם הפרשה ממשיכה להתגלגל עד היום עם ספק באשמתו. הסדרה הדוקומנטרית, "צל של אמת", ששודרה בערוץ 1 ולימים בהוט, חיזקה את הספקות לאחר שהצביעה על כיווני חקירה שלדעתה לא מוצו, וביקרה את המשטרה.

מאז 2003, ניסתה הח"כית גלאון, לוחמת לזכויות האזרח, לקדם הצעת חוק שתתקן את נחיתות הנחקר מול החוקרים. אליה הצטרפו גם אנשי הסנגוריה הציבורית במשרד המשפטים. כל התומכים בזכות לנוכחות עורך דין בחקירה, חוזרים ואומרים: עם כל הכבוד לשאיפתם הכנה של החוקרים והפרקליטים להגיע לחקר האמת, ולהעמיד את האשמים והמושחתים לדין, הם (החוקרים) עלולים, גם שלא במכוון, להיכנס ללופ, אם בגלל הודאה שנגבתה בלחץ, או בשל גיוס עד מדינה שלא תמיד דובר אמת. ואז, בתי המשפט הנוטים כמעט אוטומטית לתמוך בתביעה, וגם מעדיפים עסקאות טיעון, נגררים ולרוב מרשיעים.

נזכיר כי מרכז המחקר והמידע בכנסת כתב בדוח נוכחות עורך דין בחקירת חשוד - סקירה משווה מיום 21 במאי 2007, כי "החוק בישראל קובע אמנם שעצור זכאי להיפגש עם עורך דין ולהיוועץ בו... ואולם לא חלה עליה כל חובה לאפשר לעו"ד להיות נוכח במהלך החקירה של לקוחו".

זאת, בניגוד להכרה ב"זכות יסוד" של חשוד המחייבת נוכחות עו"ד מטעמו בהליכים של מסדר זיהוי. הסקירה מצאה אז, כי ישראל כמו אירלנד ובלגיה, אינן מכירות בזכות החשוד לנוכחות עו"ד בחקירה, בעוד שארה"ב, אנגליה, אוסטריה, סלובניה, צ'כיה ומקדוניה, מכירות בזכות זו. כעת, העניין הזה החל להתבשל מחדש. לא על-ידי שלושת הח"כים שהגישו את הצעת החוק המקורית, שאינם מוכנים היום לדבר בזכות העניין.כנראה, מחשש שהדבר עלול להיראות כאילו מדובר בערעור על המשטרה המקיימת היום את חקירות נתניהו ושות'. לעומת זאת, חברי-כנסת אחרים, שלא רוצים להיראות כמי ש"מעתיקים" מהשלושה שקדמו להם, מחפשים מסלול אחר, ובתנאי שלא ייראה כקשור לחקירות המתוקשרות הנוכחיות.