פשעים של חוקרי משטרה: תפוחים רקובים אחדים או שיטה?

במאמר זה אצביע על שתי גישות שונות לחלוטין של שופטי בית המשפט העליון כלפי פשעים של חוקרי משטרה, הצפויות להוליך גם להרשעה של חפים מפשע.

את הגישה הראויה הציג בזמנה שופט בית המשפט העליון המנוח חיים כהן, שכתב (בפסק הדין בפרשת אבו-מדיג'ם): "אודה כי למקרא ולמשמע הערעור הנוכחי התחלתי לראשונה לפקפק במקצת, שמא הגיע הזמן, והמלחמה בפשעי הפושעים צריכה להידחות מפני המלחמה בפשעי שוטרים. שאלתי את עצמי אם על-ידי השימוש השיפוטי אשר אנו השופטים עושים בראיות - ולו גם כשרות מבחינת דיני הראיות - שהושגו על-ידי חוקרים-פושעים, אין אנו עושים עצמנו שותפים לאחר המעשה לפשעיהם".

ומוסיף כהן: "סוף-סוף אין החקירה המשטרתית כולה אלא הליך הכנה למשפט, ויש בפשעי החקירה כדי להטיל צל כבד על הליכי המשפט הבאים בעקבותיה. אילו ראיתי שהועלנו בתקנתנו, ולו רק במקצת מן המקצת, והחוקרים הפושעים באו על עונשם הראוי להם, ומקרי ההתעללות בעצורים הולכים ומתמעטים - כי אז החרשתי; אבל הרושם העגום הוא, שהמקרים הולכים ורבים, וחומרתם הולכת ומחריפה, ואין פוצה פה ומצפצף".

מול גישה ראויה זו, בחר השופט אהרן ברק (בפסק הדין בפרשת טובול) להציג גישה המגמדת את פשעי השוטרים: "מספר קטן של פירות רקובים בסל מלא פירות בריאים".

ראשית, אם נמשיך במשל, דווקא ידוע שפירות רקובים שאינם מורחקים מדביקים בריקבונם גם פירות בריאים. שנית, זוהי גישה לא ראויה. היא איננה כופה על המערכת הפקת לקחים בטיחותיים שמטרתם לצמצם את הסיכון. לצערי, כפי הנראה נוכח השפעתו העצומה של השופט ברק על המשפט הישראלי, במשך עשורים רבים שלטה גישתו בפסיקה.

עם זאת, לאחרונה נתן בית המשפט המחוזי מרכז פסק דין מאלף שיש ללמדו בהשתלמויות לשופטים. אולי הוא יהווה סנונית המבשרת על שינוי הגישה. השופטים מתארים הונאה של חוקרי משטרה, שאותה הם מכנים "התשאול הנעלם": החקירה הרשמית והמתועדת של מי שלאחר מכן מכונה "המתלונן" מופסקת, ושוטר יורד איתו לרחוב שמתחת למשרדי הצח"ם (צוות חקירה מיוחד לפשעים חמורים) כדי "לדובב" אותו לומר את שהמשטרה רוצה לשמוע: דברים המפלילים את הנאשם.

"התשאול הנעלם" הוא חקירה שאינה מתועדת, ולפיכך אין בית המשפט יכול לעמוד על טיבה ועל מה שהתרחש במהלכה: האם הופעלו לחצים פסולים? איומים? פיתויים אסורים? בית המשפט שואל בנימוס, וההיגיון שלי משיב בחיוב. הרי אם לא הופעלו אמצעים אסורים, מדוע הסכים הנחקר לומר דברים מפלילים דווקא בחלק הלא מתועד של החקירה? לא בכדי מכנה בית המשפט חקירה כזו "חקירת מחשכים".

"לא כשל חד-פעמי"

המיוחד בפסק הדין הזה הוא ששלושת השופטים - פינקלשטיין, ברודי ואמיר - אינם מסתפקים בזיכוי (נדיר במשפטנו) תוך הצגה מוטעית של פשעי השוטרים, כ"פרי רקוב בסל מלא פירות בריאים", אלא קובעים שמדובר בתופעה חוזרת ונשנית, ואף מפרטים חמישה מקרים נוספים שבהם נתקלו בזמן האחרון.

זאת, לרבות מקרה של "חקירה בלתי מתועדת שנעשתה כלפי עדה בדרך אכזרית ומשפילה במיוחד", ולרבות מקרה שבו החוקרים תועדו בטעות - על-ידי מדובבת שהוכנסה לתא של הנחקרת עם מכשיר הקלטה - כשהם מאיימים על הנחקרת שיפיצו ברבים וכן לבני משפחתה תמונות אינטימיות שלה עם המאהב שלה - שאפילו אינן קיימות במציאות.

אכן, למקרא חמש דוגמאות שנותן בית המשפט, של חקירות רצח וניסיון לרצח שנדונו בפני אותו הרכב בשנים האחרונות, ושבהן היו מעורבים צוותי חקירה שונים, "ברור כי לפנינו שיטת חקירה פסולה ולא כשל חד-פעמי".

מכיוון שאני פסימי באשר להפקת לקחים במשטרה ובפרקליטות, אני מציע שכל השופטים ילמדו היטב את פסק הדין, כדי שלהבא ידעו לנהוג בעדויות החוקרים מנהג "כבדהו וחשדהו". ללא הכרה בקיומה של הבעיה, לא נצליח למנוע הרשעות של חפים מפשע. די לנו בהדגשת קיומם של פירות בריאים. הגיעה העת לטפל בפירות הרקובים.

■ הכותב הוא חבר סגל במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת-גן; ובבית-הספר למשפטים במכללה האקדמית ספיר.