המלחמה הסודית

אות עיני זכוכית נועצות בנו מבטים בדממה במרתף העמוס של אוניברסיטת תל אביב. הנה התנין האחרון מנחל תנינים, הראם, הצ'יטה, הדוב הסורי, הנמר מבית חורון, דורס הפרס, עזניית הנגב. כולן חיות בר שחיו כאן - חלקן עד ממש לאחרונה - ונכחדו. לצדם, מעליהם, וביניהם, ניצבים מאות פוחלצים אחרים של ציפורים, יונקים ומיני זוחלים, שעד כה מזלם שפר עליהם יותר ובינתיים (בדגש על בינתיים) הם כאן כדי להישאר. 37 אלף פריטים יש באוסף הזה, המכונה בעגה הזואולוגית-מקצועית "חולייתני יבשה", והם מצטרפים לכחמישה מיליון חיות ומינים של החי והצומח באזור, המתועדים פה באוסף, לאורך עשרות השנים.

כל הפריטים, בלי יוצא מן מהכלל, ממוינים, מסודרים ושמורים בקפידה אין-סופית במגירות, על המדפים, בצנצנות פורמלין ובקופסאות נפטלין, במרתפים הנידחים ובעשרות החדרים הצפופים, עד שיועברו למוזיאון הטבע הלאומי, הראשון בהיסטוריה של ישראל, הנבנה בימים אלה ומתוכנן להיפתח בתוך שנה מהיום. המוזיאון הזה צפוי להתפרס על פני 9,600 מטרים רבועים, במבנה עץ ענק ומרשים שאמור להזכיר את תיבת נוח. ולא בכדי: המבול, כך נראה, עומד להגיע.

"ההערכה היא שכל מין שני עומד להיכחד", אומרת פרופ' תמר דיין, מנהלת אוספי הטבע הלאומיים ומובילת הפרויקט. "לא היה כדבר הזה עשרות מיליוני שנים, והתוצאה יכולה להיות חמורה ממה שאנחנו מעריכים".

זה אולי לא יקרה מחר, וגם לא בעוד עשרות שנים, אבל אם לא נלמד לעומק את ההשלכות ואת הסיבות להיעלמותם של כל-כך הרבה מינים, ולהופעתם של מינים חדשים ומזיקים - העולם הזה לא יהיה מקום שאפשר לחיות בו. זוכרים את חדקונית הדקל האדומה? אותה חיפושית קטנה והרסנית שעורפת ראשי דקלים ברחבי הארץ ואוכלת אותם מבפנים? זו רק ההתחלה.

דיין מסבירה שיש לזה השפעה על כל התהליכים הביולוגיים על פני כדור הארץ - מהרכב האטמוספירה, דרך מניעת סחף קרקע, עבור בטיהור המים ועד האבקת גידולים חקלאיים. במילים אחרות: החמצן שאנו נושמים, המזון שאנו אוכלים והמים שאנו שותים תלויים בזנים האלה, שהולכים ונעלמים.

"לפני כעשור הוגש למזכ"ל האו"ם דוח על האופן שבו מצב המערכות האקולוגיות עומד להשפיע על יעדי המילניום של האו"ם, כמו סגירת פערי העוני, ביעור מחלות וכו'", מסבירה דיין. "אלה לא יעדים של חובבי טבע, זה דוח שהשתתפו בו כ-1,300 מדענים מובילים בעולם, בעלות של 26 מיליון דולרים. והמסקנה שעלתה ממנו הייתה שמה שמכונה 'שירותי המערכת האקולוגית', דברים שהיום הם מובנים מאליהם, כבר לא יהיו לדור שאחרינו. התחשיב בעולם אומר שערכם של השירותים האלה עובר את התל"ג העולמי. זה אומר שגם אם היה לנו איפה לקנות אותם, לא היה לנו מספיק כסף לרכוש אותם. אני לא יודעת מה איתך, אבל אני אישית לא מסוגלת לעשות פוטוסינתזה".

כדי להבין עד כמה המשבר קריטי, אפשר פשוט להסתכל על שיתוף הפעולה הנדיר בין משרדי הממשלה בהקמת מוזיאון הטבע החדש, שלא לדבר על התקצוב המאוד לא שגרתי - 130 מיליון שקלים הוקצו לטובת הפרויקט, כ-45 מיליון מהם השקעה ממשלתית (ראו מסגרת).

"כשנפל האסימון, התברר שבמשך 30 שנים שכחנו לחקור מינים ולהבין מערכות אקולוגיות, כי במדע חשבו שפחות חשוב להבין אותם", טוענת דיין. "כאשר פוענח הקוד הגנטי, הייתה הרגשה שכל מה שקשור בביולוגיה ניתן יהיה להבין מתוך המנגנון התוך-תאי. זה נחשב אז ל'ביולוגיה המודרנית' ואילו אקולוגים וחוקרי טבע נחשבו לכאלה שעובדים 'עם זבובים במוזיאונים'. הפרדיגמה הייתה 'חכה עד שהחוקר ייצא לגמלאות ותן את התקן שלו למדען אמיתי', והיא פגעה מאוד באקולוגיה ובטקסנומיה (סיווג ומיון של עצמים) - שהיא למעשה הבנת האבולוציה של ניצול החיים עלי אדמות, כי הרי לא מדובר בסידור בולים. היום כבר ברור שהטכניקות והמדעיות כל הזמן מתפתחות, אבל הן לא מחליפות אחת את השנייה אלא מצטברות, משלימות".

למה הגיעו למסקנה הזו רק בשנים האחרונות?

"תראי, נכנסנו למאה ה-20 פחות מ-2 מיליארד אנשים ויצאנו ממנה למעלה מ-6 מיליארד. היום אנחנו כבר למעלה מ-7 מיליארד אנשים החיים על פני כדור הארץ וההערכות השמרניות צופות שעד סוף המאה ה-21 יחיו פה כ-10 מיליארד איש. בצפיפות כזו על פני כדור הארץ, חשוב ללמוד איך לנהל, לשמר ולנצל את המערכת האקולוגית. ובמסגרת התובנות האלה, הגיעו למסקנה החשובה שמוזיאוני טבע הם הארכיונים של המגוון הביולוגי: אם אנחנו רוצים לדעת איזה מינים יש לנו ואיפה הם נמצאים ואיך הם מושפעים על-ידי שינוי אקלים ועל-ידי פעילות אדם - כל השאלות האלה תלויות תלות מוחלטת בהיכרות שלנו איתם.

"היום הדברים האלה הרבה יותר ברורים ואני מניחה שבעשור הקרוב הם יתבררו עוד יותר גם לקובעי מדיניות ולציבור הרחב. דור שלם של מדענים בעולם הבין שיש פה משבר אמיתי, ושהאחריות שלנו היא לייצר את הידע כדי לשמור ולנהל את המגוון הזה. לכן, כיוון המחקר היום הוא מאוד יישומי. 'ביולוגיה של שמירת טבע' ((conservation biology זה תחום בפריחה עצומה היום בעולם. ההבנה שאנחנו בעצם נמצאים במארג חיים אחד שלם - אנחנו תלויים בו, אנחנו נפגעים ממנו, אנחנו צריכים ללמוד לנהל אותו, לממשק אותו".

איך אפשר להילחם בזבוב?

המאפיין העיקרי של משבר המגוון הביולוגי הוא המאזן שמופר בגלל מינים פולשים, המשפיעים באופן ישיר על המינים הנכחדים. מדוע יש כל-כך הרבה מינים פולשים כיום? במילה אחת: גלובליזציה. בכמה מילים: בעיקר כי אנחנו זזים כל הזמן ממקום למקום ומניידים סחורות חקלאיות.

"פעם זבוב היה צריך לעלות על אונייה באוסטרליה ולשוט שלושה שבועות כדי להגיע ליעד", דיין מפרטת. "עכשיו הוא עולה על מטוס בבוקר ואחרי הצהריים הוא כבר נוחת ביעד. הבעיה היא שהרבה פעמים אנחנו לא יודעים לנבא איזה מין יהפוך להיות פולש ואם כן, איך הוא יזיק, ובשלב שהוא כבר מוגדר כפולש, קשה מאוד להתמודד איתו".

יש אומדנים כלכליים לנזק?

"בארצות הברית עשו חישוב: משלמי המיסים האמריקאים מוציאים כ-120 מיליארד דולרים בשנה כדי להתמודד עם מינים פולשים. נמלים פולשות לבדן עולות כמיליארד דולרים בשנה".

במונחים של פולשים ונכחדים, אחת הדוגמאות המוכרות יותר בעולם החרקים היא מגמת ההיעלמות של דבורי הדבש, האחראיות להאבקה של צמחים. למעשה, רוב היצורים החיים על פני כדור הארץ הם חרקים, ולהידלדלותם יש השלכות על החקלאות, על איכות האוויר ועל הבריאות שלנו.

"בישראל ידוע היום על כ-20 אלף מינים של חרקים, מתוכם כ-2,000 עדיין מחכים פה לתיאור מחקרי שלהם כי הם לא מוכרים בשום מקום אחר", מספרת ד"ר נטע דורצ'ין, אוצרת אוסף החרקים במוזיאון הטבע המתהווה ומרצה בכירה במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "לפני כמה שבועות, למשל, הגיע לידי במקרה מזיק לתעשיית הפרחים בארץ. הסתכלתי עליו, והבנתי מיד שזה מין חדש למדע".

אוסף החרקים הנחלק על-פי מינים של חיפושיות, דבורים, פרפרים, יתושים, זבובים וכו', שעתיד להיכנס למוזיאון, עומד כיום על כ-2.5 מיליון פריטים, המסודרים באלפי מגירות בארבע קומות בתוך בניין שרמן בקמפוס. כל מגירה כוללת מין אחר של חרק, שממנו מוצגים עשרות פרטים הממוינים על-פי זכרים, נקבות, עונות שונות, הבדלים מורפולוגיים וכו'. כל פרט קטן כזה מלווה בפתק קטנטן, שעליו רשומים בגודל מילימטר היכן נאסף, מתי, על-ידי מי ואם מדובר בחרק צמחוני, טפיל או טורף.

למה כל זה חשוב? דורצ'ין משיבה: "לפי האוסף אני יכולה לומר איפה כל חרק נמצא בארץ, באילו עונות, על אילו צמחים, וגם לזהות שינוי במגמה של תפוצה לאורך שנים כתוצאה מהשפעות סביבתיות, שינוי אקלים, השפעת האדם והחקלאות. אלה הגורמים העיקריים למשבר המגוון".

קרה שצפיתם הגעה והיא התממשה?

"ישנם כמה מקרים של זבובים מזיקים חקלאיים שפלשו אלינו כנראה ממצרים, שידענו שהם נמצאים שם וצפינו שהם יגיעו. ואכן, בשנתיים האחרונות הגיעו שלושה מינים חדשים מהקבוצה הזו, שחלקם מזיקים טרופיים של פירות קשים. לא על כולם אוכל לפרט עד שהמידע שלנו עליהם לא יהיה מבוסס, כי עדיין לא ברור אם זה בלתי ניתן להדברה או לטיפול, מה שעלול לסכן את הייצוא שלנו לאיחוד האירופי. אבל למשל על זבוב האפרסק כבר ידוע שהוא כאן ונפרסו מלכודות על פני הגידולים בכל צפון הארץ".

פרופ' דן גרלינג, אוצר נלווה באוסף החרקים, מספר שזבובים מסוג זבוב האפרסק אוהבים להתרבות, ומהר: "יש גם זבוב המלון וזבוב הדלועים, השייכים לאותה קבוצה, והם פלשו אלינו בזמנו מסיני ופגעו בכל הדלועים בערבה (אבטיחים, קישואים, מלפפונים) והייתה סביב זה הרבה פאניקה. היום הוא כבר נמצא בכל הארץ. כל הפולשים האלה עולים לנו הרבה גם בנזק וגם בכסף".

לדברי גרלינג, המעקבים אחרי מינים פולשים שנכנסים לארץ נעשים בשיתוף פעולה הדוק עם השירותים להגנת הצומח במשרד החקלאות: "אחת לשבוע מגיעה למעבדה מדענית מטעמם. אבל שיתוף הפעולה המשמעותי ביותר הוא בעצם מה שמוחרם על-ידי שירותים להגנת הצומח בביקורת הנמלים ובנתב"ג. חומרי גלם כמו עצים שעליהן חיפושיות מזיקות, תוצרת חקלאית שיש בה חיפושיות, או עשים שידועים כמזיקים באסיה ובאירופה - כאשר פקח של משרד החקלאות מוצא כאלה בנמלים, זה מיד מגיע אלינו לבדיקה".

מה גורם יותר נזק? פולשים או נכחדים?

"הנזק הוא אותו נזק. כל אחד חשוב כאן וכל נעלם הוא חלק מהפאונה (אוכלוסיית בעלי חיים המצויה במקום מסוים בזמן מסוים, י' ב' י') הישראלית שנפגעה. בסוף", הוא צוחק, "יהיו לנו פה רק עורבים וחולדות".

קל מאוד לראות את החיפושיות ואת הזבובים כאויבים העיקריים, בעיקר כי בעין הבלתי מזוינת של רובנו, חרקים הם דבר די מגעיל, אבל האמת היא שגם חיות שנחשבות ל"יפות" עלולות להזיק לא פחות.

"כשהדררות הגיעו לפה, אמרו שהיא ציפור יפה וכמה נחמד שיש עוד סוג של תוכי בארץ", מספר ד"ר רועי דור, אוצר באוסף החולייתנים ומרצה בכיר במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "אבל פתאום, כשראו להקה כזו נוחתת על שדה חמניות, אוכלת את כולו ומחסלת אותו לחלוטין, הבינו שזה נזק כלכלי אדיר לחקלאים.

"רוב המינים הפולשים של הציפורים מסתובבים בפארק הירקון, שנראה היום כמו יער גשם באסיה או באפריקה. רובם לא שורדים מחוץ לשבי, כי הם לא מתאימים לסביבה הקיימת והאוכלוסיות שלהם קטנות. לעומת זאת, המאיינה ההודית הצליחה פה מאוד כמין פולש, כמו גם במקומות אחרים בעולם - אפריקה, מדגסקר, אוסטרליה. זה מין מאוד אגרסיבי".

הדגים המקומיים נעלמו

כידוע, קרוב ל-70% משטחו של כדור הארץ מכילים מים, והמשמעות היא שמשבר המגוון הביולוגי אינו פוסח על האוקיינוסים.

"הסיפור המעניין של השנים האחרונות הוא המינים הפולשים בים", אומר ד"ר מנחם גורן, ביולוג ימי, אוצר אוסף הדגים, סגן מנהל המוזיאון ואיש סגל במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "קחי את הברבון למשל, (לא ברבוניה, הוא מדגיש), דג אדום ויפה שמחליף דגים אחרים שהיו פה, כמו הפרידה והג'רבידה. איתו מגיעים דגים פחות סימפטיים, כמו דג שפמית ים-סופית, בעל שני קוצים המכילים ארס, והחבורה הפולשת של דגי אבו-נפחא על מיניו השונים. חלק מהאיברים הפנימיים שלו הם רעילים, אבל הבשר שלו כנראה מאוד טעים. ביפן יש כמה מסעדות שהתמחו בהגשה של הדג הזה, ויש תקנה שם שמסעדה שמגישה את זה צריכה מכונית פינוי בסטנד ביי למקרה שלא ניקו אותו טוב מהרעל. בים התיכון הדג הזה מאוד בעייתי. בארץ היו כמה מקרים שאמנם לא נגמרו במוות, אבל עמית מצרי סיפר לי שאצלם היו מקרים רבים של מוות. בנוסף, לדג הזה יש גם שיניים שמזכירות קצת מקור של תוכי, עם כוח נשיכה חזקה מאוד, והם נטפלים לרשתות של דייגים וקורעים אותן, וכך גם את הדגים שנתפסו ברשת".

באשר למדוזות הפולשות, הסיפור כבר הרבה יותר מורכב. הן הגיעו לפה בשנות ה-70, ובתוך שנים בודדות השתלטו על השטח: "אני מעריך שבעונה טובה מגיעים אלינו לחופים בין 50 ל-150 מיליון מדוזות", אומר גורן. "המדוזות גדלות מהר מאוד ומסה כזו צורכת כמות אדירה של אוכל: ביצי דגים, דגיגים ואוכל שדגים אחרים צורכים אותו. יש להן השפעה עצומה על פוטנציאל הגידול של הדגים. אין לנו עדיין מספיק נתונים, אנחנו רק יכולים להעריך שהם פוגעים קשה מאוד בדגים. אחר כך הן מתפרקות בצפון, בטורקיה, כי טווח החיים שלהן די קצר, ושם הן תורמות לרמת ההעשרה של המים, חומרי הדשן במים. במילים אחרות", הוא צוחק, "הטורקים נהנים ואנחנו משלמים".

העניין הוא, אומר גורן, שלתופעה של המדוזות גם אנחנו אחראים בהיבט מסוים: "התפשטות מדוזות בכמויות גדולות היא גם תוצאה של דיג יתר. ניצול מופרז של דיג מעבר לדיג בר קיימא זו תופעה מוכרת בעולם. למעשה, בני האדם גורמים להפרעות שונות והן לא מנותקות אחת מהשנייה. גם ההעשרה של חומרי דשן שלהן גורמת לרמות נמוכות של חמצן ולעכירות של המים, שלא לדבר על ספינות המכמורת שהרשת שהן גוררות על הקרקעית הורגת לחלוטין את בתי הגידול. ככל שבית הגידול נפגע יותר, ככה יותר קל למינים הפולשים להתביית פה ולהתמודד עם המקומיים. זה תהליך שבונה את עצמו, עם המון מרכיבים של משפיעים ומושפעים".

אתם יכולים לאמוד את הנזק?

"קשה לעקוב אחרי מינים שנעלמו בים כי הים גדול, אבל כל קילוגרם של דג זר שנכנס מבחוץ, מגיע על חשבון מישהו שיצא החוצה, והפרופורציה משתנה. אם פעם היו 10% מינים זרים ו-90% מקומיים, היום התהליך הוא שבמים הרדודים כ-70% מהמינים הם זרים, וככל שיורדים לעומק, המינים המקומיים עדיין שורדים, אבל התהליך רץ למטה ומערבה. היום הים שלנו הוא שלוחה של ים סוף ולא של ים תיכון". בתחום הימי, הרגולציה שאמורה לטפל במשבר עדיין בהתהוות. רפורמת הדיג, למשל, שאמורה לטפל בכל הנושא של דיג יתר, תלויה כרגע בבג"ץ.

"אנחנו נלחמים כדי לקבל אפשרות לחקור את הים העמוק לפני שעושים את הנזק ולא אחרי", אומר גורן. "מחקר של ים עמוק הוא גם יקר. אבל מגוון מינים אפשר בקלות לתרגם גם לפוטנציאל של כסף. כרגע צריך למתן את הנזקים, להגיע למצב שהים מתפקד כמערכת חיה שמספקת את כל הצרכים, גם לאדם וגם לעצמה. זה לא בשמיים".

"זה לא סיפור של טובים ורעים", מסכמת פרופ' דיין, "זה עניין של מודעות, של הבנה, של רגולציה. מאז שהתגלתה נמלת האש, למשל, שזו מכה לא קטנה, קיבלנו הרבה יותר פניות לזיהוי נמלים מהשירותים להגנת הצומח. למה? כי מאז נמלת האש מתייחסים יותר למינים פולשים של נמלים. באופן כללי, לקח הרבה מאוד זמן עד שהבינו את עוצמת הנזק של הפולשים, וזה נכון בכלל למערכות אקולוגיות. היה מי שאמר שנרדמנו בשמירה, שהדור שלנו לא הבין. כולם ראו נקודתית, אבל אף אחד לא חיבר בין הנקודות".

חשיבות לאומית

איך נולד מוזיאון הטבע הישראלי

"להקים מוזיאון לאומי לטבע במאה ה-21 זה דבר חריג ובלתי רגיל, ההתרגשות מאוד גדולה", אומרת פרופ' תמר דיין, שמנצחת על ההקמה של משכן אוספי הטבע על שם שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב. "כבר בשנות ה-80 עלתה בפני המדינה השאלה אם להקים מוזיאון לאומי לטבע כמוסד מחקר עצמאי, וההחלטה הייתה שמטעמי עלות-תועלת אקדמיים וכלכליים, נכון יותר להכיר באוספים האוניברסיטאים כאוספים לאומיים".

דיין, 58, היא אקולוגית ופרופסור לזואולוגיה, בעלת קתדרה לחקר שימור הסביבה. ברזומה שלה שורה ארוכה של תפקידים ציבוריים: בין היתר, היא כיהנה כשמונה שנים כיו"ר הוועדה המדעית-מקצועית במליאת רשות הטבע והגנים, כיו"ר ועדת האדם והביוספירה של אונסק"ו בישראל וכחברת דירקטוריון של המכון לחקר ימים ואגמים. ב-2013 קיבלה את אות החברה להגנת הטבע על פעילותה להנחלת ערכי שמירת הטבע.

להקמת המוזיאון, היא מספרת, "שותפים המון אנשים נפלאים במשרדי הממשלה, בארגוני שמירת טבע, בציבוריות הישראלית לגווניה, במערכת ההשכלה הגבוהה בכלל ובאוניברסיטה בפרט. הם תומכים ועוזרים ולוקחים חלק עצום בהרפתקה של הקמת מרכז מחקר לאומי למגוון הביולוגי".

רשימה חלקית של השותפים האלה כוללת את איש העסקים והפילנטרופ היהודי-אמריקאי מייקל שטיינהרדט; את אשת העסקים והנדבנית האוסטרלית מילי פיליפס; את קרן יד הנדיב, קרן דן דוד וקרן אריסון.

בצד האקדמי, הוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת) סייעה באיגום המשאבים ודואגת לבקרה ולתמיכה; והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים שבחסותה פועל המוזיאון, מלווה את הפרויקט ומעורבת בהתקדמותו.

בצד הממשלתי, משרדי הגנת הסביבה, החקלאות והתיירות, תומכים בפרויקט ומלווים אותו; ומשרד המדע, הטכנולוגיה והחלל סייע בפיתוח המדעי ובהצטיידות להוראה והכיר בפרויקט כמרכז ידע תשתיתי בתחומי החקלאות והסביבה. מעבר לכך, "תוכנית מורשת" במשרד ראש הממשלה מסייעת בפיתוח האוספים למחקר ותצוגה; והקרן הקיימת לישראל מסייעת גם בפיתוח וגם שותפה פעילה ותומכת בפרויקטים במוזיאון.

הפולשים

יתוש הטיגריס האסייתי. חרק המים הפולש המוכר בישראל הוא יתוש הטיגריס האסייתי, שזחליו הגיעו לארץ ככל הנראה במסגרת ייבוא צמחי במבוק ננסיים. כיום היתוש העוקצני, שמסוגל להתרחק ממקווי מים יותר מהיתושים המקומיים, מוכר לכל ישראלי ומעבר להיותו מטרד הוא משפיע במישרין על כמה מגפות (לרבות קדחת הדנגי, קדחת הנילוס המערבי ועוד)

מאיינה הודית. מין של זרזיר שמוצאו בדרום אסיה ואוכלוסיות יציבות שלו נוסדו במקומות רבים בעולם, בעיקר באוסטרליה, דרום אפריקה ובמזרח התיכון. המאיינה ההודית היא מין אגרסיבי, מתחרה עם המינים המקומיים על חורי קינון ועל משאבי מזון, טורף גוזלים ותוקפני כלפי מינים. בישראל המאיינה מתפשטת מאז 1997

חדקונית הדקל האדומה. חדקונית גדולה, אורכה כ-4 ס"מ, במקור מדרום אסיה, פלשה לאפריקה ולדרום אירופה. מזיקה לדקלים (דקל תמר, דקל שמן, דקל קוקוס ועוד) וגורמת נזקים כבדים לחקלאות העולמית. החדקונית פלשה לישראל בשנת 1999 מירדן אל אזור צפון ים המלח וכעת נפוצה בכל הארץ. הזחל של החדקונית נובר בגזע הדקל וגורם למות העץ. הסכנה נשקפת לגידולי תמרים ולדקלי נוי כאחד ומאיימת לשנות את הנוף ולפגוע קשות בייצור תמרים. קשה להדברה

חוטית נודדת (מדוזה). הפולשת שעד כה נחשבת למזיק הגדול בים התיכון היא המדוזה חוטית נודדת שחדרה אליו לפני כחמישים שנים. היא מתרבה בכמויות גדולות מאוד ונזקיה בכמה תחומים: פגיעה במתרחצים בים (ובתיירות הנופש) ופגיעה במערכות הקירור של תחנות הכוח ובצינורות הקליטה של מתקני ההתפלה. היא טורפת כמויות גדולות של ביצי דגים ודגיגים ומתחרה עם הדגים על מקורות מזון

דבורת הדבש הננסית. מקורה בדרום מזרח אסיה והיא מתפשטת לאט מערבה. חדרה לישראל מאילת כנראה ב-2009 אחרי שהתבססה בעקבה. "שודדת" כוורות של דבורת הדבש התרבותית והיא נושאת ועלולה להעביר טפילים אל דבורת הדבש. מתחרה עם מיני דבורי בר על הצמחים באזור, המדוללים גם כך

חילזון אפריקאי.

מין יבשתי גדול שהוברח ארצה מספר פעמים על-ידי עובדים זרים. המין מצליח להתרבות בגינות מושקות וקיים חשש שיזלוג לאזורים של גידולים חקלאיים שבהם יוכל לשגשג. במקרה כזה יוכל לגרום לנזק רב גם בשל גודלו ויכולתו לאכול כמויות גדולות של מזון צמחי. סחורות מיוצאות הנושאות פרטים ממין זה יוחזרו ארצה

דררה. תוכי הנפוץ כציפור כלוב וכך הפך למין פולש נפוץ ביותר. הוא אינו מסוגל ליצור קן בכוחות עצמו, אלא להרחיב פתח קיים ולכן הוא מתחרה עם מקנני חורים אחרים. בנוסף לפגיעה הפוטנציאלית במערכת האקולוגית המקומית, הדררה ידועה כמזיקה לחקלאות, בעיקר בגידולי פקאנים וחמניות

דג הסיכן. הדג המשפיע ביותר על הים. גרם להיעלמות כמעט מוחלטת של קיפודי הים והשפיע מאוד על מבנה חברות חסרי חוליות (סרטנים, חלזונות, תולעים וכו'). מתחרה על מזון צמחי עם דגים אומניבורים (אוכלי כול) שהם בעלי ערך כלכלי גבוה מאוד מזה של הסיכן. בנוסף לכך, לסיכנים יש קוצים עם בלוטות ארס ופגיעתם כואבת מאוד

נמלת האש הקטנה. פלשה לישראל כנראה כתוצאה מייבוא עץ מדרום אמריקה, או הובאה בטעות עם צמחים שטיילים מביאים איתם. השתרשה באזור עמק הירדן ומשם התפשטה לכל חלקי הארץ. טורפת פרוקי רגליים בקרקע וובכך גורמת לשינוי האיזון האקולוגי. הקושי בהדברתה מחד ותהליך הרבייה המיוחד מאידך, מאפשרים התפשטות והתבססות מהירה במקומות חדשים

הנכחדים

הפרס ועזניית הנגב.

הפרס והעזניה היו העופות הגדולים והמרשימים בישראל. שניהם ניזונו מפגרים ושניהם נכחדו בשלהי המאה העשרים (שנות ה-80) בנגב - ככל הנראה בגלל שילוב של התמעטות בעלי החיים הגדולים שהיו מזונם העיקרי, וכן הרעלות, ציד וחמיסת ביציהם. ניסיונות להרבותם בשבי לא עלו יפה

חילזון פיקרד. מין אנדמי לרכס הכורכר השלישי של ישראל. בשנים האחרונות שרדה אוכלוסיה אחת קטנה בלבד על גבעה בלב גבעתיים. לאחר עבודות תשתית שנעשו על הגבעה נמצאו במהלך שלוש השנים האחרונות פרטים ספורים בלבד ונראה שאוכלוסייה זו, גם אם טרם נכחדה, תיכחד לחלוטין בטווח הקרוב מאוד

דוב חום סורי. הטורף הגדול ביותר בארץ, ידוע היטב עוד מהתנ"ך. נראו בגליל עוד באמצע המאה ה-19, אך במאה ה-20 היו מצויים כבר בחרמון בלבד. הזואולוג העברי הראשון, ישראל אהרוני, צד את הדובים האחרונים (נקבה והגור שלה) בחרמון בזמן מלחמת העולם הראשונה. עורותיהם מצויים כיום באוסף שיוצג במוזיאון

איל הכרמל. שלושה מיני אילים נכחדו בישראל. האיל האדמוני נכחד עוד בתקופת הברזל, ואילו היחמור הפרסי ואיל הכרמל הקטן נכחדו בשל ציד בתחילת ה-20. נפוץ באירופה ומושב כיום לארץ, בהצלחה מוגבלת, באזור יד הנדיב. באוסף ישנו ראש מפוחלץ של איל כרמל מראשית המאה ה-20 - ככל הנראה התיעוד האחרון של מין זה בישראל

קטופה. אחד הינשופים הגדולים והמסתוריים בארץ. הייתה צדה את מזונה (דגים בעיקר) בנחלים ובמקווי מים בגליל ובגולן. במאה ה-20 היו ידועות בארץ כבר רק באזור הכנרת ובדרום רמת הגולן ונצפו בפעם האחרונה כאן באמצע שנות ה-70. סיבת היעלמותה אינה ברורה - ייתכן שציד היווה גורם, ואולי גם התמעטות מקווי המים שבהם חי טרפה העיקרי

תנין היאור. תנינים היא קבוצה עתיקה ביותר, שהתפתחה בכדור הארץ לפני למעלה ממאתיים מיליון שנה, והשתנתה מעט מאוד מאז. תנין היאור הוא מהגדולים ומהמסוכנים בעולם, אצלנו שכן בנחלי החוף ובביצות עד ראשית המאה ה-20, והיה למעשה התנין הצפוני ביותר בעולם. נכחד בתחילת המאה, כנראה בשל שילוב של ציד והרס בית גידולו

שפירית הנחלים. נכחדה מישראל לאחר ייבוש החולה. מין גדול וצבעוני, שחי בעוד מקומות בעולם, אבל הולך ונכחד בקצב, בעיקר בארצות של אגן הים התיכון

טריסטרמלה חולתית. דג ממשפחת האמנונים שהיה נפוץ באגם ובביצות החולה ונכחד עם הייבוש. הדג, שהסתגל לטמפרטורות הנמוכות של הגליל העליון בחורף, יכול היה לשמש מקור גנטי לפיתוח מכלואי דגים העמידים למזג אוויר כזה

חדקונית המים. חדקונית המים הייתה בארץ באגם החולה ולא נמצאה בשום מקום אחר בעולם. נעלמה לאחר ייבוש החולה ולא ידוע דבר על הביולוגיה שלה. כתריסר פרטים שנאספו לפני 60-70 שנה נמצאים באוסף הלאומי באוניברסיטת תל אביב ובמוזיאון הבריטי