הדים ממעמקי הבור

מסתורית משהו הייתה הערת האגב של הרמטכ"ל השבוע, בכינוס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי. כן, ההסכם הרב-צדדי להשעיית הפצצה הגרעינית האיראנית הוא "תפנית אסטרטגית", אישר רב-אלוף גדי איזנקוט, אבל "יש בהסכם עם איראן גם הזדמנות לישראל, ולא רק סיכונים".

הזדמנות, מה? אילו אמר "ארכה", אילו אמר "פסק זמן", אילו אמר "דחייה", ניחא. אבל הרמטכ"ל אמר "הזדמנות". אולי אין צורך לפרק הברות ולהוסיף סימני פיסוק. אולי הייתה שם רק בחירה לא מדויקת של מלים. אבל ה"הזדמנות" מעוררת יותר מדי אסוציאציות.

מצב הדעת האסטרטגי של ישראל בחמישים השנה הראשונות של קיומה כלל הנחות על מניעיהן של ארצות ה"פריפריה". הפריפריה הייתה לא-מוסלמית, או לפחות לא-ערבית. היא ניסתה להתגונן מזרועותיה הארוכות של הלאומנות הנאצריסטית. היא הייתה אנטי-מהפכנית. היא הייתה זקוקה לשותפים, קרובים ורחוקים. היא נתלתה בכל מיני בריתות צבאיות רופפות עם המערב - זוכרים את CENTO ואת METO? לא, לא זוכרים? - והיא הייתה מוכנה לעשות עסקים דיסקרטיים עם ישראל.

כך היו לישראל בריתות נצחיות עם טורקיה של הגנרלים או בהשראתם, עם איראן של השאה, עם קיסר אתיופיה, ועם מיעוטים נרדפים (נוצרים בלבנון ובסודאן, כורדים בעיראק, אבל חס ושלום לא בטורקיה). הבריתות האלה היו בבת עינה של דוקטרינת השיור הלאומי. כל-כך, עד שגם לאחר התמוטטות המשטרים שאפשרו את הדוקטרינה, ישראל הוסיפה לדבוק בה. בשנות ה-80, ישראל תמכה ברודנות מרקסיסטית-לניניסטית רצחנית באתיופיה, מפני ששכנעה את עצמה ששום דבר אסטרטגי לא השתנה.

ישראל האמינה כמובן בנצחיות בריתה עם טורקיה, וסירבה להודות, בכל התוקף השמור לדוקטרינרים, שעליית מפלגה ניאו-אסלאמיסטית לשלטון, ב-2002, עומדת לטרוף את הקלפים. וישראל האמינה בנצחיות האינטרסים המשותפים שלה עם איראן. נו, טוב, אז היה אייאטוללה. והוא היה צריך לשחרר קיטור, ולהציע את פיטורי הציונים צמאי הדם מכל משרותיהם. אבל כל אסטרטג ישראלי מתחיל ידע את המובן מאליו: אנחנו עומדים בחזית משותפת עם איראן נגד הלאומנות הערבית.

האמונה הזו הביאה את ישראל אל הפארסה הידועה בשם "פרשת איראן והקונטראס" לפני שלושים שנה: אספקת נשק ישראלי למשמרות המהפכה, הלוחמים בחזית השאט אל ערב נגד האויב המשותף, סדאם חוסיין.

סליחה שהרגנו גנרל תמים

הייתכן שהדים רחוקים של הדוקטרינה מוסיפים להישמע במעמקי הבור? פשוט קשה להאמין, אבל אולי מוטב להאמין. ישראל לא חדלה להזהיר את העולם מפני הפצצה האיראנית הממשמשת ובאה, אבל קיבלה מיני וביה את זכותה של איראן לשגר צבא וחיזבאללה לסוריה, כדי להציל את בית אסד.

ישראל אפילו העבירה מסר הרגעה לאיראן, לאחר שפצצה ישראלית נפלה על ראש גנרל ממשמרות המהפכה, החודש לפני שנה. הגנרל נסע במכוניתו של ג'יהאד מוע'נייה, ילד הפלא של החיזבאללה בחזית הגולן. כביכול לא היה עניין טבעי יותר בשביל גנרל איראני מאשר לסייר לאורך הגולן במחיצת מי שהופקד על פתיחת חזית חדשה נגד ישראל.

העניין הזה מצריך גירוד נמרץ של הפדחת. ברור שיש הסבר למה שתוארה אז כ"הבנה שבשתיקה" עם איראן, אבל מהו לכל הרוחות? והאם יש קשר להסבר הזה עם הניסיון הברור והמובהק להמעיט מסכנת הציר הרוסי-איראני בסוריה? גורמים יודעי דבר בישראל הגיבו בביטול על ידיעה באתר רשת אמריקאי, שרוסיה מציידת את חיזבאללה בנשק חדיש. מאז שמענו (בזכות ציטוט ב"הארץ", 18 בינואר) את הערכתם של שני חוקרים ישראליים, כי הודות לשיתוף הפעולה ההדוק עם רוסיה בשדות הקרב של סוריה "מפקדי חיזבאללה ולוחמיו" רוכשים ניסיון "על הדרך האפקטיבית ביותר לנצח בקרב". לפי החוקרים, תת-אלוף מוני כץ ונדב פולק, "רוסיה וחיזבאללה הקימו חדרי מבצעים משותפים הן בדמשק והן בלטקיה" (http://tinyurl.com/hezb-russia).

האומנם ואם אמנם, מי במטה הכללי של צה"ל, או במעמקי הבור, או בממשלת ישראל, מעדיפים להסתיר עובדות כאלה מעיני הציבור, או מתודעת העולם? הייתכן שהדוקטרינה העבשה, הכושלת והמופרכת עדיין לא נשלחה אל בית אבות?

כולנו משמרות מהפכניים

המידה שבה איראן ראויה לאמון ידועה אפילו לממשל אובמה. חיוכי הניצחון של חסן רוהאני עדיין לא נמוגו, כאשר וושינגטון הטילה עיצומים חדשים על איראן בגלל התכחשותה להסכמים למניעת פיתוח של נשק בליסטי. אבל ישראל הוסיפה לדבר בימים האחרונים על הפצצה שלא התפוצצה, ולזקוף את ההסכם עם איראן לזכות דגם הקרטון שהציג ראש הממשלה בעצרת האו"ם לפני שלוש שנים ורבע.

ישראל מוסיפה להימנע מלהרעיש עולמות על הפרויקט האיראני בסוריה, ועל הסכנה המוחשית והממשית הנובעת ממנו לביטחון ישראל ולשלום האזור. ראש הממשלה החמיץ השבוע הזדמנות של יחסי ציבור, אם לא של אנושיות אותנטית, להזכיר לעולם את המצור הנמשך על העיר הסורית מדאיה. 32 גוועו החודש ברעב, ועוד יד חיזבאללה נטויה. הציר הרוסי-איראני-חיזבאללי מפתח נטיות גנוצידיות, אבל אין זה כמובן מעניינה של ישראל כל זמן שיש "הבנות אסטרטגיות" עם רוסיה ו"הבנות שבשתיקה" עם איראן.

השבוע נפל דבר במזרח התיכון: הנוכחות הניאו-אימפריאלית של איראן בחוף המזרחי של הים התיכון הייתה לעובדה מוגמרת. הרפובליקה האסלאמית ראויה אולי להיענש על צנטריפוגות, או על טילים בליסטיים. אבל כיבוש סוריה ושיעבוד לבנון הם זכותה הטבעית.

כותב אחד אפילו הציע השבוע לישראל לקבל מעמד של "פינלנד" במזרח התיכון (http://tinyurl.com/isra-finland). פינלנד של ימי המלחמה הקרה ויתרה על מדיניות חוץ, והייתה ואסאל כמעט לכל דבר של ברית המועצות לשעבר, כדי שהסובייטים יואילו להרשות לה להוסיף ולנהל את רוב ענייניה הפנימיים בעצמה. מבקרי הרשימה הזו יתקשו לייחס אותה לשמאלנותו של הכותב, או של עיתונו. אכן, יום יבוא ונפתלי בנט יוכל להגיד "כולנו משמרות מהפכניים".