ביום שני השבוע ניתן פסק דינו התקדימי ומעורר העניין של בית המשפט העליון,
בסוגיית חופש העיסוק (פסק הדין נכתב ע"י הנשיא אהרן ברק, בהסכמת השופטים תיאודור
אור ואליעזר ריבלין). פסק הדין מממש, מהר מהמצופה, ציפייה דרוכה להכרעתו בסוגייה
של בית המשפט העליון, על רקע המחלוקות שהתעוררו בעקבות פסק דינו של בית הדין
הארצי לעבודה בפרשת צ'ק פוינט (ופס"ד נוספים).
דעת רוב שופטי ההרכב בפסק דין צ'ק פוינט (שניתן בחודש יוני 1999) שינתה את
ההלכה המסורתית בסוגיית אכיפתן של תניות חוזיות המגבילות את חופש העיסוק ובסוגיית
ההגנה על סודות מסחריים של המעסיק (דעת הרוב - הנשיא סטיב אדלר, השופטת אלישבע
ברק, נ"ע בן דוד; דעת המיעוט - השופטים יגאל פליטמן ונ"מ ברטל). עיקרון חופש
העיסוק "עלה דרגה", למול כירסום שחל בעיקרון "חופש החוזים" ובחובת כיבודם של
הסכמים חוזיים.
נושאים אלו נסקרו בהרחבה בעיתון זה, בשורת רשימות שפירסמה עו"ד שלומית יניסקי-רביד.
אך לפני שבוע מתח נשיאו בדימוס של בית הדין הארצי לעבודה, השופט מנחם גולדברג,
ביקורת חריפה על עמדת הרוב בפס"ד צ'ק פוינט ("גלובס", 22-23.8.00).
רוחו של פסק הדין בפרשת צ'ק פוינט מרחפת בינות לשורות פסק דינו של בית המשפט
העליון. נקודות ההשקה שבין שני פסקי הדין הן מהותיות. פסק דינו של בית המשפט
העליון חוזר ומסתמך על פסק דינו של הנשיא אדלר בפרשת צ'ק פוינט.
יחד עם זאת, אין זהות מלאה בין שני פסקי הדין ובין הסיטואציות העובדתיות שנדונו
בכל אחד מהם, על נושאי-המשנה שלהם.
פסק דינו של בית המשפט העליון מבקש להסדיר את הסוגייה בכללותה, בהתוותו את
מערכת השיקולים הכוללים לבחינת המתח הקיים-תמיד בין עיקרון חופש העיסוק מזה,
לבין עיקרון חופש החוזים מזה ("חוזים יש לקיים" - pacta sunt servanda). לא
פחות חשוב, פסק הדין מסדיר את הקריטריונים השונים המפעילים את מערכת האיזונים
המתקיימת בין הערכים השונים והמנוגדים.
פסק דינו של בית המשפט העליון חובט חבטה של ממש בעיקרון כיבוד ההסכמים, על
ההיבטים המוסריים והחברתיים שנכרכו בו בעבר, ומחזק מנגד את מעמדו של עיקרון
חופש העיסוק.
המערערות פיתחו והפיצו מערכות עצמאיות לעיבוד תמלילים, הקרויות "מערכות לאניר".
המערערת 2 (המערערת) העניקה ללקוחותיה שירותי החזקה ותיקון. המערערת העסיקה
את המשיב בתפקיד טכנאי מחשבים. במהלך עבודתו חתם המשיב על התחייבות שלא להתחרות
במערערת בכל הקשור לשיווק ותיקון של מערכות לאניר. כן חתם המשיב על התחייבות
לשמור בסודיות כל מידע שעשוי להגיע לידיו במסגרת העסקתו. שתי ההתחייבויות לא
גודרו בזמן.
נוסח ההתחייבות עליה חתם העובד-המשיב היה כדלהלן: "העובד מתחייב בזאת שלא להתחרות
בב/ר (המערערת) בין במישרין ובין בעקיפין, בין בכשירותו כעובד ב/ר ובין שלא,
ככל שתהא בתחרות הנ"ל משום נזק לעסקיה של ב/ר כמפיצה, משווקת ומבצעת שירות
לציוד מתוצרת 'לאניר' ו/או כל שם אחר בו ייקרא ציוד זה בעתיד. כן מתחייב העובד
שלא לעשות כל פעולה שתסכל, תפקיע או תפגע בקשריה של ב/ר עם לקוחותיה".
התחייבות שכזו שלא להתחרות במערערת הינה התחייבות "עירומה", כלומר התחייבות
של אי התחרות כשלעצמה, שכל מטרתה איסור התחרות במעביד. תנייה שכזו אינה מכילה
"אינטרסים לגיטימיים" ואין היא מיועדת להגן על זכויות קנייניות או מעין-קנייניות
של המעסיק (כגון, הגנה על סודות מסחריים, על רשימת לקוחות וכדומה). כל מטרתה
להגן על המעסיק מפני תחרות "בתור שכזו".
בתום עשרים ושמונה חודשי עבודה פוטר המשיב. הוא הקים עסק משלו למתן שירותי
מחשב ופירסם מודעה בעיתון, שבה הציע את שירותיו כטכנאי החזקה ותיקון למערכות
מחשבים, ובכללן מערכות של לאניר. בנוסף, פנה המשיב ללקוחות של המערערת, תוך
עשיית שימוש ברשימה שהחזיק, שכללה את לקוחותיה של המערערת. בעקבות המודעה בעיתון
נכרת הסכם בין המשיב לרשות לאמצעי לחימה (רפא"ל), למתן שירותי לאניר.
אירועים אלו שימשו רקע לשלוש תובענות שהגישו המערערות כנגד המשיב. האחת, למתן
צו מניעה זמני האוסר על המשיב לעסוק במתן שירותי לאניר עד חלוף 18 חודשים מיום
פיטוריו; השניה, לתשלום דמי נזקים שנגרמו למערערות, לטענתן, בגין פגיעה בזכות
הקניין שלהן (עשיית שימוש בתקליטים מגנטיים ובתוכנות שפותחו ע"י המערערות);
השלישית, הופנתה כנגד רפא"ל, להשבת ציוד וחומרה ולתשלום דמי שימוש ראויים.
נשיא בית המשפט המחוזי בת"א, אורי גורן, דחה את הטענות בדבר הפרת זכויות יוצרים
ופגיעה במוניטין המערערות. על כך הגישו המערערות את עירעורן.
לעומת זאת, נקבע שהמשיב הפר את התחייבותו שלא להתחרות בעיסקי המערערת וכי עשה
שימוש ברשימת הלקוחות. המשיב חוייב לפצות את המערערות בסכום של 25,000 דולר,
בגין התקשרותו עם רפא"ל בתוך תקופת 18 החודשים, עובדה שסיכלה התקשרות בין המערערת
לרפא"ל. על קביעות אלו עירער המשיב מצידו.
עירעור המערערות נדחה ואילו עירעורו של המשיב התקבל.
נקודת המוצא העקרונית לבחינת הסוגיות הנ"ל מצוייה בסעיף 30 של חוק החוזים (חלק
כללי), לפיו "חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או
סותרים את תקנת הציבור - בטל". השאלה היא, האם הגבלת חופש העיסוק דידן מנוגדת
"לתקנת הציבור".
"תקנת הציבור" משקפת את תפיסות היסוד של החברה הישראלית באשר לרמה הראויה של
התנהגות ביחסים חוזיים. היא מבטאה את עמדת המשפט הישראלי (בזמן נתון) באשר
למותר ולאסור בהתקשרויות חוזיות. היא משתרעת על ערכים, מטרות ואינטרסים נוספים,
המשקפים את המדיניות הציבורית הישראלית, קיבוץ של שיקולים המצויים בהתנגשות
מתמדת, ולפיכך יש לאזן ביניהם.
מבין כל אלו יש שיקולים התומכים במתן תוקף להתחייבויות חוזיות. בכללם, חופש
החוזים (התפיסה כי חוזים יש לקיים, כאלמנט יסוד בחברה מתוקנת וכחלק מהאינטרס
הציבורי; ולמרות שיינתן לערך זה משקל כבד, אין לגרוס כי קיום חוזים היא היא
תקנת הציבור) והיתרון האישי והציבורי שבהגנה על מעסיק מפני תחרות ומפני ניצול
מידע של מעסיק.
ואולם, יש שיקולים הפוכים. בכללם, חופש העיסוק (שהינו עיקרון חוקתי המעוגן
בחוקי יסוד, ואשר ממנו גם נגזר עיקרון חופש התחרות, עיקרון שלו גם קיום עצמאי
משל עצמו) וזכויות העובד עצמו, לחיים רוחניים וחומריים, להגשמה אישית ולהגנה
על מקור עיסוקו ועל רכושו.
תמצית הגישה המובעת בפסק הדין בסוגיית הגבלת חופש העיסוק נשענת על ארבע הפרופוזיציות
הבאות:
"אינטרס לגיטימי" יהא אינטרס ששיטת המשפט רואה אותו כלגיטימי, מבחינת הצדדים
להסכם ומבחינת הציבור (כשהשניים קשורים זה בטבורו של זה). האינטרס של הצדדים
עצמם אינו מעניינו של המשפט; המשפט מתעניין באינטרס הלגיטימי של הצדדים.
אינטרס של מעביד למניעת תחרות - כשלעצמו ו"במערומיו" (הווה אומר, מבלי שנלווה
לו אינטרס לגיטימי מוגן, כגון הגנה על סודות מסחריים, רשימת לקוחות) - איננו
לגיטימי ואיננו מוגן.
מאידך גיסא, גם לעובד עצמו אין אינטרס לגיטימי כשלעצמו להתחרות במעביד בכל
הנסיבות.
"שנית - 'האינטרס הלגיטימי' של המעביד - הנותן תוקף לתניה המגבילה את חופש
העיסוק של העובד - הוא אינטרס 'קנייני' או 'מעין קנייני' של המעביד בסודותיו
המסחריים וברשימת לקוחותיו (עד כמה שהיא סודית). רשימה זו אינה סגורה, ובקביעתה
של רשימת 'האינטרסים הלגיטימיים' יש להתחשב ביחסי האמון שבין עובד למעביד,
בהלכות המסחר הראויות, ובחובת תום הלב וההגינות שבין עובד למעביד".
"שלישית - ההגנה הניתנת ל'אינטרסים הלגיטימיים' של המעביד אינה מוחלטת. היקפה
נקבע על פי מבחנים של סבירות ומידתיות, המתחשבים במועדה, תחומה וסוגה של ההגבלה".
דרושה התאמה של האמצעי המגביל לאינטרס הלגיטימי הראוי להגנה. כך, בין היתר,
ניתן להתחשב בשאלה, האם החוזה מבטיח לעובד תמורה או שכר, מלאים או חלקיים,
לפצותו על תקופת ההגבלה.
"רביעית - ככלל, אין למעביד 'אינטרס לגיטימי' שעובדו לא יתחרה בו לאחר סיום
עבודתו. על כן, הגבלת חופש העיסוק של המעביד המגשימה אך את אינטרס המעביד שעובדו
לא יתחרה בו ('אי תחרות כשלעצמה') נוגדת את תקנת הציבור. בטלותה של הגבלה זו
נובעת מהיעדר 'אינטרס לגיטימי' ביסודה, ועל כן ככלל, אין מקום כלל לבחון את
סבירותה או מידתיותה של אותה הגבלה".
ובמישור התרופות - תניות שתימצאנה כמגבילות את חופש העיסוק מעבר לאינטרסים
הלגיטימיים של הצדדים, ולפיכך תהא מנוגדת ל"תקנת הציבור", תבוטלנה.
מאידך גיסא, תניה שתגביל את חופש העיסוק במסגרת האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים
היא תקפה, והצד המפר יהא זכאי למלוא הסעדים הניתנים בגין ההפרה. סעדים אלו
מעוררים שאלות סבוכות, ככל שהדבר נוגע להגשמת "האינטרס הלגיטימי" של המעביד
ובהגנה עליו, ופתרונן לא ניתן בפסק הדין.
אינטרס לגיטימי של מעביד להגביל את חופש העיסוק של עובד חייב להיות מידתי וסביר.
סבירות ההגבלה ומידתיותה ייבחנו על רקע משך הזמן שנקבע, המקום וסוג הפעילות.
בכך, למעשה, צידד הנשיא ברק בעמדתו של נשיא בית הדין הארצי לעבודה, סטיב אדלר,
בפס"ד צ'ק פוינט.
עמדת הנשיא אדלר גרסה, שבעולם ההיי-טק מתעדכנים המוצרים בקצב של אחת לחצי שנה,
כך שטכנולוגיה מלפני חצי שנה תיחשב למיושנת בחלוף תקופה זו. נשיאו בדימוס של
בית הדין, השופט מנחם גולדברג, מתח ביקורת על גישת הנשיא אדלר: "לא הובאה כל
אסמכתא, מדעית, עיתונאית או אחרת, לקביעה זו, ומקריאת פסק דינו של בית הדין
האזורי והארצי, עולה שלא הובאו כל ראיות לאישושה" ("גלובס", 22-23.8.00).
עמדתו של הנשיא ברק בהקשר זה קרובה עד-מאוד לזו של הנשיא אדלר: "שאלה זו אינה
פשוטה כלל ועיקר. די אם אציין, בלא להכריע בדבר, כי יש מקום לטענה כי היקפה
של התחייבות זו בנסיבות העניין, אינה סבירה ואינה מידתית. עניין לנו בתחום
המחשבים, זהו תחום דינמי. ההתפתחויות המדעיות בתחום זה הן רבות. תוך מספר חודשים
משתנה המציאות ללא היכר. על רקע זה יש מקום לטענה כי תקופה של שמונה עשר חודשים
היא ארוכה מדי. אכן, מוכן הייתי לבדוק אם בתחום מתפתח זה - בו אי ניצול המיומנות
לתקופה כה ארוכה עשוי לפגוע קשות בכושר העבודה - לא נדרשת גישה מחמירה ביותר.
אך, כאמור, דבר זה לא מחייב הכרעה בעניין זה, ואשאירו בצריך עיון".
ובחזרה לאירוע הנדון. המשיב לא הפר את חובתו כלפי המערערת בהתקשרותו עם רפא"ל.
הוא לא הפר את חובתו שלא לעשות שימוש ברשימת הלקוחות של המערער, שכן לא הוכח
כי הוא זה שפנה ביוזמתו לרפא"ל וממילא אין לראות בהתקשרות ביניהם תוצאה של
השימוש ברשימת הלקוחות.
ובאשר לחובה האחרת, שלא להתחרות במערערת, אכן חובה זו הופרה, אלא שההתחייבות
שלא להתחרות הינה התחרות "עירומה", וככזו היא נוגדת את "תקנת הציבור".
באשר לחובת המערער לשמור על סודיות, לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת ההתחייבות
לבין נזקיה הנטענים של המערערת. יש להותיר בצריך עיון את סוגיית מידתיותה וסבירותה
של ההתחייבות, לנוכח משך תוקפה (ראו במסגרת). (ע"א 6601/96 Aes System Inc.
ואח' נ. סער ואח', פס"ד מיום 28.8.00. בשם המערערות עו"ד צבי חוברס, בשם המשיב
עו"ד עדי לויט) מפירסום המאמר "ואיפה חוק ההיגיון" ("גלובס", 28-29.8.00),
שסיקר את החלטתו של שופט בית המשפט העליון, יצחק אנגלרד, בעניין שיחרורו של
עופר נימרודי לטקס בר-המצוה של בנו, נשמט בטעות שמו של הכותב צבי נח
כתבות
ני"ע
