אין לי ספק, שלבו של סמי עופר רחב ושאת תרומותיו בישראל ובחו"ל הוא עושה ברוחב לב ובנפש חפצה. אך משום מה תרומתו של עופר למוזיאון הבריטי, בסך 40 מיליון דולר, מריחה לי כמו סוג של התגרות מיותרת במדינת ישראל, כזו האומרת: לא רציתם אותי בתל-אביב תמורת 20 מיליון דולר, יש אחרים שכן רוצים אותי וכן מוכנים, תמורת התרומה הכפולה שאעביר, לקרוא לאגף במוזיאון על שמי.
לכאורה, זאת זכותו המלאה של עופר לתרום למי שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה ובאיזה תנאים שהוא רוצה. אך היה מצופה, שעופר יגלה גמישות רבה יותר בדיונים על הקמת האגף במוזיאון תל-אביב, לאור הגמישות הרבה שגילה אל מול הבריטים, או אם תרצו שסמי עופר ירד אל העם ויסור מהתעקשותו שמוזיאון תל-אביב ייקרא על שמו.
במילים אחרות, קצת פחות אגו מצידו של עופר לא היה מזיק, קצת פחות מגלומניה וקצת יותר צניעות. בדומה לעופר, ישנם רבים טובים שתורמים סכומים כאלה ואחרים למען מטרות כאלו ואחרות, אך הם עושים זאת במצוות מתן בסתר הידועה, ואילו אצל עופר הכול היו צריכים לדעת כאן ועכשיו, לעולם ועד, על תרומתו.
גם אם היה נשאר עופר בסירובו לתרום למוזיאון תל-אביב, ונשאר בתנאים שהציג, הוא יכול היה "לתרום" את הכסף ישירות למפעלים שבאחריותו.
משפט ידוע אומר "עניי עירך קודמים". אז תודה לאל שבשנת ה-60 למדינה אנחנו לא זקוקים כמדינה לרחמים כספיים, אך דווקא לקראת יום חגה של ישראל היה מקום שעופר, רגע אחד לפני שהוא רושם את הצ'ק לאותו מוזיאון בריטי, היה עוצר ומטפל במפעליו המזהמים בישראל. זו הייתה יכולה להיות תרומתו הטובה ביותר לכל אחד מאזרחי המדינה שבהם הוא פוגע יום-יום ושעה-שעה בעודו יושב מעבר לים.
אנחנו נסתדר גם בלי התרומה שלך סמי עופר. הנה, ראה, מוזיאון תל-אביב ממשיך בפעילותו בלי ששמך מתנוסס עליו ואף מורחב בימים אלה בלי ששמך מוטבע עליו. כי בכסף לא קונים אותנו.
הכותב הוא יו"ר מפלגת הירוקים וסגן ראש עיריית תל-אביב-יפו