תחום: אינטרנט של הדברים
פלטפורמת ‘נוסע מתמיד’ לחברות אופנה. "על כל פריט שאתה לובש ויוצא איתו מהבית, אתה צובר נקודות. אנחנו מספקים לחברות האופנה כפתורים חכמים שמשתלבים בתוך הבגד, ואז הלקוח/ה צריכים להפעיל את הפלטפורמה כדי שאפשר יהיה להתחיל לתקשר איתה. בחרנו בשוק האופנה כי יש לו המון פוטנציאל - מצד אחד תקציבי שיווק ענקיים, ומצד שני הטכנולוגיה עדיין לא חדרה אליו. אנחנו עומדים לצאת בשיתוף עם אחת מחברות האופנה הגדולות. זו תהיה הקולקציה החכמה הראשונה בעולם".
"היו לנו הרבה טעויות. בהתחלה ניסינו ליצור טכנולוגיה שמאפשרת לדעת מה אני לובשת מרחוק, דרך בלותוס. אפילו עשינו פיילוט עם דונה קארן בניו יורק, אבל הוא לא צלח. הגענו למצב של או לסגור או לשנות את הסטארט–אפ, והיינו בלי כסף, בלי כלום.
"משקיעים שלא האמינו שחומרה יכולה להיכנס לבגדים צחקו עלינו. זה היה לפני ארבע שנים. אמרו לנו שצ’יפים לעולם לא ייכנסו לבגדים ומה נעשה עם החומרה.
"אנחנו האמנו שזה אפשרי, זה הגיע מתמימות. אז בדקנו מה חברות האופנה רוצות, ניסינו להבין מה הבעיה במקום להמציא להן בעיה. זה היה תהליך של שנתיים, שבסופו הבנו שהצורך שלהן הוא נאמנות של הלקוחות. הפתרון שלנו שונה מכל מה שקיים בשוק.
"בכל פעם שאני לובשת את הפריט אני מקבלת נקודות, והחברה מקבלת אינפורמציה עליו מהרגע שהוא יצא מהחנות. זה מאפשר לה להבדיל בין לקוחות, ועל בסיס זה להציע פריטים בהנחה".
"תלוי באיזה חתך גילאים מדובר. לצעירים בני ה–20 אין בעיה עם זה, הם רגילים לחיות ככה. לבני 30 ומעלה יש בעיה".
"התחלתי כתסריטאית, ואם חשבתי שזה קשה, אז אני יכולה להגיד שלהקים סטארט–אפ זה הרבה יותר קשה. עשיתי תואר שני במינהל עסקים, ובמקביל עבדתי ב–888 וצברתי המון ניסיון בשיווק דיגיטלי.
"הרעיון לסטארט–אפ הגיע בטעות - ישבתי בקפיטריה, וחברה שלחה אותי לשאול בחורה אחרת איפה היא קנתה פריט שהיא לבשה. אחר כך הכרתי שותף טכנולוגי שהיה אמיץ מספיק להצטרף לסטארט–אפ בתחום האופנה, ואנחנו עובדים יחד שלוש שנים וחצי".
"אבא שלי, צבי סלונימסקי, שכיהן כמנכ"ל אלווריון, אמר לי שבכל פעם שמעבירים עליי ביקורת או אומרים לי ‘לא’, להגיד fuck off ולהמשיך הלאה. זה מאוד עוזר ברגעי השפל, ותמיד זה מגיע עם סיפור או בדיחה, מה שמקל עליי. עבדנו לילות כימים להשקת המוצר עם חברת אופנה מסוימת, ויום אחד קמתי בבוקר, וגיליתי שהם פרסמו באחד מהעיתונים הגדולים שהם המציאו את המוצר של הסטארט–אפ שלנו.
"הם לקחו קרדיט מלא, ואף אמרו שישיקו אותו. אחרי הפרסום הם התעלמו ממני לגמרי. הייתי בשוק טוטאלי. הדבר הראשון שאבא שלי אמר לי זה fuck off , תמשיכי לרוץ עם האחרים.
"זה לא עזר, ואז הוא סיפר לי את הסיפור הבא: יהודי אחד הלך בשבת לבית כנסת. פוגש אותו המלך ברחוב, ושואל אותו ‘יהודי לאן אתה הולך’. עונה לו היהודי: ‘אני לא יודע’. המלך שואל אותו, ‘אתה יודע שאני המלך?’. היהודי משיב בחיוב, והמלך מקשה, ‘ולמרות זאת אתה מתחצף אליי ואומר לי שאתה לא יודע לאן אתה הולך?’. היהודי עונה שאכן הוא באמת לא יודע לאן הוא הולך, אז המלך מצווה לקחת אותו לבית הסוהר, וביום שני להעמיד אותו למשפט. ביום שני השופט שואל, ‘האם אתה מודה שאמרת למלך שאינך יודע לאן אתה הולך’, והיהודי מודה. השופט פסק ‘תלייה בגין התחצפות למלך’, ואז היהודי אומר: ‘רגע, אדוני המלך, לפני שתולים אותי, אני באמת הלכתי לבית הכנסת, אבל בדרכי לשם מצאתי את עצמי בבית הסוהר, אז האם ידעתי או לא לאן אני הולך'?.
"אחרי חמישה חודשים אותה חברה שניסתה לגנוב נתקלה בחסם טכנולוגי, וחזרה אלינו עם זנב בין הרגליים. אנחנו סירבנו בנימוס, ואמרנו fuck off.
"זו הייתה חברה קטנה, יחסית, עם מחזור של 50–70 מיליון דולר, ובמקום זה סגרנו עם חברה שמוכרת במיליארד דולר בשנה. אז חשבתי שאני יודעת לאן אני הולכת, אבל בגלל הנסיבות מצאתי את עצמי על שביל אחר עם לקוח שבאמת יכול לשנות תהליכים בתעשייה".
"למדתי לקבל את ה’לא’. גם כשמקבלים את ה’כן’ צריך לבחון האם זה ה’כן’ שאת רוצה לקחת, כי לפעמים אתה כל כך נואש שתקפוץ על זה גם אם הוא לא מתאים באמת".
"את הפגישות היומיות אנחנו עושים בעמידה. את הפגישות השבועיות אני עושה עם כל חבר צוות בנפרד. כחברה של עשרה אנשים זה אפשרי".
"אם הייתי צריכה לבחור, לא הייתי בוחרת להיות יזמית. זה משהו שחזק ממך, אתה לא בוחר. זה קשה נורא, שום דבר לא בא בקלות, ההצלחות הן של הצוות, אבל הכישלונות של היזם בלבד".
