הדס שטייף

בגיל 61 עם אנרגיות של חיילת שסיימה זה עתה את הקורס בגל"צ, ונכדים שבשבילם היא יוצאת מהעבודה ב-16:00 ויהי מה, שטייף עדיין עובדת ככתבת שטח שמכסה את תחום הפלילים, מתרוצצת ממקום למקום ומנהלת לו"ז מטורף שהקשה עלינו לתאם את הפגישה שנדחתה שוב ושוב. בסופו של דבר הצלחנו, והיא ישבה מולי באיפור מלא וגולף שמגיע עד הסנטר, כאילו היא מנסה להתחבא מאחוריו, ועם הדיבור המוכר מפינת הפלילים המיתולוגית שלה שירדה מהאוויר, לדבריה, בגלל המאבק הבלתי נלאה הזה.

הבלונדינית היחידה בשכבה

ילדותה המוקדמת של שטייף עברה בקיבוץ. אביה, מתנדב משוויץ, הגיע לקיבוץ חוקוק שמעל הכנרת, שם פגש את אמה יוצאת מרוקו, התאהב, הם התחתנו וילדו ארבעה ילדים, כשהיא הבכורה. משם עברו לדגניה א' ואחר כך לגשר הזיו, שם גדלה, עד שלאמא שלה נמאס שאת הבגדים ששולחים לילדה משוויץ לוקחים לשאר ילדי הקיבוץ. כשאביה מונה למנהל הסוכנות היהודית בדימונה, המשפחה עברה לשם. אז היא גם פגשה לראשונה את ההטרדות המיניות.

"הייתי בת חמש ואני זוכרת את הנסיעה הארוכה ואת בתי הקומות שלא ראיתי כמותם קודם. הייתי הבלונדינית היחידה במחזור, בת למשפחה מבוססת, כי הקרובים משוויץ היו שולחים לנו כסף", היא נזכרת, "המפגש הראשון שלי עם מה שהפך לימים לפמיניזם, היה כשעשיתי בייביסיטר והגברים שליוו אותי הביתה היו נוגעים בי, מלטפים את השיער, והיו כאלה שניסו לנשק. היה לי לא נעים וכשכבר הסכמתי לעשות בייביסיטר זה היה עם חולצת פלנל סגורה עד הצוואר. בצבא זה היה סיוט. מצאתי את עצמי נלחמת שוב ושוב נגד קצינים מטרידים.

"הייתי מדריכת קשר וכשיצאתי לסיפוח בסיני, אחד המפקדים הזמין אותי לראות את החמ"ל. בשבילי זה היה חלום לראות את כל המכשור הטכנולוגי הזה ובעודי מתפעלת ממ.ק. 46, האור כבה. הסתובבתי המומה, חשבתי שיש הפסקת חשמל, והוא הצמיד אותי אליו בכוח וניסה לנשק אותי. נתתי לו בעיטה ורצתי החוצה. ביום האחרון לסיפוח, כשרציתי לחזור לארץ, הוא סירב לתת לי כרטיס טיסה, אלא אם אעבור אצלו במשרד. סירבתי".

אני הייתי הפרס לקצין

"סיפור מזעזע נוסף עברתי בבה"ד 7, בסיס האם שלי. שני קצינים שיחקו ביניהם והפרס לזוכה הייתי אני. רתחתי מזעם. ככה מצאתי את עצמי נאבקת ועומדת לדין, כי אמרתי לקצין 'תעיף את הידיים שלך ממני חתיכת אידיוט'. קצינות הח"ן אז לא התייחסו להטרדות מיניות ואני עמדתי לעשרה משפטים צבאיים.

"ואז הפכתי לדיילת באל על. סיגלתי לעצמי שפת גוף מאוד נוקשה, הליכה זקופה, בלי חיוך. אמרו שאני משדרת 'אל תגעו בי'. שיא ההטרדות המיניות באל על היה כשהקצין התורן קרא לי למשרד שלו, סגרתי את הדלת והדבר הבא שאני זוכרת זה את הפרצוף השמן שלו והכרס עליי, הוא שם לי שתי ידיים על הקיר ונדבק אליי. דחפתי אותו בגועל, סיננתי 'שלא תעז לגעת בי', ויצאתי. קיללתי אותו כאלה קללות, ואחר כך הוא נהרג בטורקיה בתאונת דרכים ומאז נשבעתי שאני לא מקללת יותר אנשים".

איך קראו לו?

"אני לא זוכרת וגם אם הייתי זוכרת, ואני מבינה לאן את חותרת, לא הייתי מציינת את שמו. הוא היה אמור להיות עכשיו זקן מאוד".

אני שואלת האם לגיטימי בעינייך לנקוב בשמות של מטרידים מינית תמיד, או שיש יוצאים מהכלל? מהותו של השיימינג שאת מאמינה בו הוא הביוש הפומבי והספציפי.

"זה לגיטימי כשזה מגובה בראיות ואחרי בדיקה מעמיקה. אני הכנסתי לשיח הציבורי את ה'ענישה ברף הציבורי' ולאורך השנים עשיתי מהלכים פורצי דרך. בבתי הכלא יושבים אנשים שאני הבאתי לשם, כמו ז'ק אזולאי, בעלים של חברת כוח אדם ברעננה שאנס עובדת זרה ממרוקו שהביא לטפל בקשישים דוברי מרוקאית. הסיפור הזה התחיל במתלוננת אחת ובהמשך הגיעו 12 בחורות בנות 19, כשהיום אזולאי שפוט ל-25 שנים בכלא. בגזר הדין השופט שיבח אותי על העבודה המקצועית. או המורה מתיכון באבן יהודה שהזמין אליו הביתה בנים, שם להם סם בשתייה, אנס וצילם אותם. הגעתי אליו דרך תלמיד לשעבר שביקש לרצוח אותו ואמרתי לו, אתה לא תרצח, נעבוד על זה יחד.

"לקחתי אותו למשטרה והכנתי רשימה של בני נוער שייתכן שנאנסו. המשטרה התחילה לעבוד, הוא נעצר והתברר שאנס 20 ילדים שהתמונות שלהם נמצאו בבית שלו והמשטרה הגיעה אליהם אחד אחד. הוא נדון ל-15 שנות מאסר".

אחרי השיא יגיע איזון

"מקרה אחר הוא של רוני גלילי, בעל מועדון סאדו-מאזו בתל אביב, שאנס נשים שהכיר דרך הפייסבוק, בעיקר גרושות נזקקות, כשהגיעו אליו למועדון. הוא נשפט ל-11 וחצי שנות מאסר. לא היה שבוע שבו לא הבאתי סיפור שהגיע אליי ואני חקרתי".

נקודת המפנה הייתה בחשיפה שלך על מעשיו של עמנואל רוזן לפני שש שנים. משם המאבק תפס תאוצה.

"זה התחיל מזה שישבנו קבוצה של עיתונאיות באוניברסיטת תל-אביב, לדון איך אנחנו משפרות את מצבנו הכלכלי מול כלי התקשורת ומה שהטריד אותן זה שהם מוטרדות מינית בעבודה. כתבתי מאמר גדול שהודה בפעם הראשונה שגם אצלנו, באמצעי התקשורת, מטרידים עיתונאיות, זה פורסם באונליין ואז התחילו להגיע אליי עדויות, בין היתר על עמנואל רוזן. כולם ידעו ושתקו".

ולא מעט נשים, בהן אני, כותבת שורות אלה, יצאו נגדה בלהט תוך הטחת האשמות קשות. "שטייף מנצלת את כוחה ואת המוניטין שיצא לה ככתבת ותיקה, מנוסה ומוערכת, כדי לעשות מעשה שהוא לא רק לא אתי ונוגד את כללי המשחק העיתונאים, אלא גובל בהוצאת דיבה", כתבתי בנובמבר 2012, בעקבות פוסט מאיים שפרסמה בפייסבוק, שבו הזהירה איש תקשורת, שבדיעבד התברר כרוזן, שהיא עוקבת אחריו ותסגור אתו חשבון.

"שטייף היא כתבת משטרה", חידדתי אז, "לא שוטרת, תפקידה הוא לדווח על אירועים ולא לרדוף אחרי פושעים, לא ברדיו ולא ברשת. מה יצא לה מכל הפרסום הזה, חוץ מהקידום שלה עצמה ושיווק תדמית של לוחמת אמיצה למען שמירת זכויות הנשים? כמעט כלום".

שנים היינו צ'ילבות בגלל הטור ההוא. גם היום אנחנו לא מחזיקות בדיוק באותה תפיסה לגבי האופן שבו מטופלות ההטרדות המיניות, אבל יש בי הערכה גדולה לאופן שבו היא נלחמת על האמת שלה ומוכנה לשלם עליה מחיר אישי לא פשוט. "זה שאנחנו יושבות פה, זה הניצחון שלי עלייך", אמרה לי וחייכה. "ידעתי שהתיק הזה ייסגר מחוסר ראיות מספיקות, למרות שהגיעו חמש נאנסות, כי לא היו מתלוננות חדשות והעדה העיקרית לא רצתה להתלונן. גיליתי שפיטרו אותו מחברת החדשות בגלל הטרדה מינית".

לא אהבתי את העובדה שלא פרסמת את שמו ובכך הכתמת עיתונאים אחרים, והיום אני חושבת שקמפיין MeToo לא פתח את הדלת בפני מוטרדות מינית, אלא עקר אותה מהצירים. יש תחושה של חירות בלתי מבוקרת של נשים להגיד את הכל, בלי בקרה ועם סכנה של פגיעה בחפים מפשע וזה מפחיד אותי.

"את צודקת במובן הזה שטיבו של מהפך שהוא מגיע לשיא ואז מתאזן ואנחנו נמצאים עכשיו בשיא שלו. האיזון שלי הוא מאוד ברור. אם הייתי מפרסמת כל מה שאני יודעת על מפורסמים בעבר ובהווה, הייתי צריכה להוציא כל יום סיפור, מה שהיה הופך אותי ללא אמינה. יש לי חוקים ברורים".

והם?

"אם אין לי ראיות שאני יכולה להגיע איתן לבית המשפט, לא אוציא את הסיפור. כשאותו סיפור חוזר על עצמו פעמיים, ארבע, חמישים, אני מבינה שיש פה דפוס. עוד קו אדום הוא אם האדם איננו בין החיים או חולה מאוד. זה לא התפקיד שלי לתלות אותו בכיכר העיר. עוד קו הוא אם בנוסף לעדויות מפעם יש גם עדויות חדשות. בדרך כלל מי שעשה מעשה כזה פעם, חוזר עליו. איפה הבעיה? שברוב המקרים שבהם מעורבים מפורסמים, העדות שלי מסרבות להגיש תלונה במשטרה".

לא צדה מתלוננות בפינות

ואז באות מפורסמות כמו דנה ויס, שעושות שיימינג פומבי לגבי גזית. מיד גיבית אותה.

"כל מה שהיה לי על גבי גזית פרסמתי. ברגע שהבנתי שהוא תוקף את דנה ויס, הרגשתי שהוא תוקף אותי, כי הייתי לבד בפרשת עמנואל רוזן. לא רציתי להשאיר יותר אף אחד לבד. ושיהיה ברור - אני לא הולכת עם זכוכית מגדלת וצדה מתלוננות בפינות. הן מגיעות אליי ואני מחויבת אליהן".

גם אם זה קרה לפני 30 שנה?

"אם זה קרה לפני 30 שנה אני מאוד זהירה. אני נטענת כשאני מגלה שההתנהגות הזו לא נגמרה".

את שלמה עם השיימינג שעשית לאהוד אולמרט, שלטענתך הטריד אותך, לכאורה, באחד מאולפני הטלוויזיה?

"לא התכוונתי לפרסם את זה. זה לא היה מתוכנן, אלא רגע ספונטני בשבת תרבות".

את מצטערת על זה?

"אני לא מצטערת. עמליה דואק שאלה אם הוטרדתי מינית ואמרתי שכן, אני לא מסתירה. על ידי מפורסמים? היא שאלה, עניתי שכן ואני לא רוצה לגעת בזה ואז הקהל התחיל להגיד, את מבקשת מאחרים לדבר ואת לא אומרת? אז הוא המפורסם הראשון שעלה לי, והיו עוד, וסיפרתי. אם יש לך זיכרון צרוב ממעשה שנעשה לך, עלבון, כנראה שזה השפיע עלייך. לא ידעתי שכלי התקשורת יפרסמו את זה".

נתן זהבי תובע אותך ב-1.8 מיליון שקל. פוחדת?

"אסור לי לדבר על זה כי זה נמצא בהליך משפטי. אומר שני דברים: בפרשת עמנואל רוזן התחננתי שיתבע אותי על לשון הרע, ואני קוראת לו אנס לא על פי החשד ולא לכאורה גם היום. כולם יצאו נגדי, הייתי לגמרי לבד".

איך החזקת מעמד?

"אני שורדת. מי, שכמוני, נאבק בהפרעת קשב וריכוז קשה ודיסגרפיה, הוא שורד. ככה אני ואני משלמת על זה מחיר כל חיי. לא תמיד נעים לאנשים לשמוע את האמת. מזהבי אני לא פוחדת. אני מכירה את החומר שיש לי, עשיתי את עבודתי העיתונאית כפי שאני יודעת אותה ואני לא מכירה אותו ולא פגשתי אותו מימיי. אני מיוצגת על ידי הפרקליטות הצבאית והיועצת המשפטית של גל"צ ואני אשמח שזה יתברר בבית המשפט האזרחי והוא יכריע במקום שהמשפט הפלילי לא יכול בגלל התיישנות, שיחד עם השרות גילה גמליאל ואיילת שקד אנחנו עמלות לשנות את התוקף שלו, ופחד של מתלוננות להעיד".

הוצאת את סילבן שלום מהפוליטיקה.

"וספגתי איומים על חיי, כי פגעתי בכבודו של שר מקושר. עבדתי על הסיפור הזה חודש וחצי. היו לי עדויות של ארבע עובדות בכנסת שסירבו להתלונן, ומתלוננת מלפני 15 שנים. ירון דקל, שהיה אז מפקד גל"צ, לא עשה לי חיים קלים ובסוף נתן גיבוי. נורית קנטי ורזי ברקאי, שהכל היה פרוש לפניהם, עמדו מאחוריי".

ואז הגיע קמפיין MeToo# העולמי והאובססיביות חסרת הפשר של שטייף קיבלה גושפנקה בינלאומית מפתיעה. "זה הדבר הכי טוב שקרה לי, בעיקר בגלל נשים כמוך, כמו אורלי וילנאי וכמו אושרת קוטלר שתקפו אותי. אושרת קוטלר יצאה נגד אלכס גלעדי ואני מוחאת לה כפיים. אורלי וילנאי שתקפה אותי על סילבן שלום, הביאה מתלוננת מלפני 22 שנים נגד גלעדי. את מבינה? יש לי סבלנות".

ואת הסבלנות שלה היא מקדישה לשלושת נכדיה, שאותם היא אוספת פעם בשבוע מהגן ומבלה איתם עד שהם הולכים לישון. אם היא מקבלת התרעה על אירוע פלילי היא הולכת לרגע לצד, מטפלת בו, וחוזרת אליהם. "בסופי שבוע אני בבאר טוביה עם בעלי ועם שישה סוסים, חמישה כלבים ו-600 פרות. במהלך השבוע אני ישנה, כשצריך, בנתניה".

התגברת על ביטול פינת הפלילים ששידרת דקה לפני חדשות שמונה בבוקר? יש הטוענים שזה חלק מהמחיר ששילמת על המלחמות שלך.

"אני לא יודעת אם זה קשור, אבל יום אחר דקל קרא לי ואמר שעוד שבועיים אין פינה. בכיתי. כי אחרי 20 שנים זה קשה. היא הייתה האור בכל החרא שאני עוסקת בו בפלילים. אני לא רוצה להחזיר אותה. אני עושה את הפודקאסט, סיפורי מתח ונהנית".

רצית להיות מפקדת גל"צ.

"מעולם לא הגשתי מועמדות. השתעשעתי ברעיון, אבל לא מימשתי אותו, כמו שלא עברתי לטלוויזיה או ביקשתי להנחות תוכנית משלי ושמעון אלקבץ, המפקד החדש, שאל אם אני רוצה תוכנית. תנו לי להיות איפה שאני הכי נחוצה, כי שם אני עושה את זה הכי נכון. חוץ מזה יש לי המון תוכניות. בבוא הזמן, לא היום או מחר, אתמקד רק בתחקירים ואנסה לשנות את מה שאפשר. הפרויקט הבא שלי הוא בני הנוער, שלא יודעים כמעט כלום על הטרדות מיניות וחוק ההטרדות המיניות ואני רוצה לעבור בבתי ספר במהלך 2018 ולהרביץ בהם תורה. וגם לכתוב ולפסל. גם זה יגיע".