כמו בבועת ריאליטי שבאיזשהו שלב מאבדת קצת נפח ומנסה בכל זאת להישאר נוכחת בסדר היום, כך גם ב"ישראל היום" - זו הייתה שנה של הדחות. אחרי חרושת שמועות שהתחילה מאז שנודע על תיק 2000, פרש העורך הראשי עמוס רגב, ואת כיסאו תפס העיתונאי בועז ביסמוט. זמן קצר אחרי שנכנס לתפקיד, ביסמוט הדיח את שני העיתונאים הוותיקים דן מרגלית ומוטי גילת. ההצנחה של ביסמוט לתפקיד אינה מפתיעה כשלוקחים בחשבון את הקשר האישי שלו עם שלדון, ובעיקר עם מרים אדלסון. לא ברור אם השיחה הקבועה מהמעון בבלפור למערכת בסביבות חצות, לפני ההורדה לדפוס, עדיין מתרחשת - אבל אין ספק שביסמוט והד"ר אדלסון משוחחים רבות ארוכות.
בין אם הסיבה להחלפת רגב טמונה בעדות שמסר במשטרה בתיק 2000, בירידת מניותיו של בנימין נתניהו בקרב בני הזוג אדלסון או בניסיון לשכתב נמרצות את "ישראל היום" כדי למתן את המלצות המשטרה בתיק הזה - וייתכן שכל הסברות נכונות - השורה התחתונה היא שתחת שרביטו של ביסמוט, חובבי החינמון אוחזים בידיהם עיתון שונה. אמנם עדיין יש ימים שכל כולו זועק ביביתון, אולם לעתים הוא סתם לאומיתון ולא פעם - בנטון.
אם כן, ראש הממשלה הוא כבר לא האתרוג המועדף היחיד במסדרונות המערכת ואפילו נרשם אירוע מסעיר של כותרת ראשית ("מפגן חוסר האונים של נתניהו") ואייטם נגד נתניהו בגלל הסרת המגנומטרים בהר הבית בשלהי יולי האחרון. אחרים מציינים את העובדה שגם התמונות של ביסמוט-מצולם-מסביב-לעולם נעדרות כמעט לגמרי, ויש מי שטוענים בתוקף ש"ישראל היום" טיפס קצת למעלה מבחינה מקצועית מאז החילופים. מה שהכי חשוב זה שאדלסון מרוצה. בספטמבר האחרון הוא הכריז באירוע סגור במלאת עשור לעיתון, שביסמוט יהיה עורך עוד עשר שנים לפחות. בהנחה שהכסף ימשיך להגיע מארה"ב והעיתון ישרוד, ושביסמוט בכלל ירצה - השאלות היותר קריטיות הן מי יהיה אז ראש הממשלה, ומי יהיה פטרונו.
