אחרי שלושה חודשים ללא פיקוח על מחירי התרופות ללא מרשם - המכונות באנגלית
over the counter) OTC), כלומר תרופות הנמכרות מעבר לדלפק - החליט שר האוצר,
סילבן שלום, להחזיר לאלתר את הפיקוח עליהן. תוך פרק זמן קצר זה, עלו מחירי
התרופות בכ-30% בממוצע, והמחישו לכל חסידי היד הנעלמה והתחרות החופשית, וגם
לאלה הספקנים מעט יותר, כי לא תמיד התחרות פועלת על-פי התיאוריה. לפחות לא
בישראל.
ייאמר לשבחו של שר האוצר, שהוא לפחות הפנים את אחד השיעורים החשובים בכלכלה,
העוסק בכשלי השוק. מהניסיון המעשי שהצטבר בארה"ב כבר בשלהי במאה ה-19, התברר
שבעלי ההון, אנשי העסקים הגדולים והקפיטליסטים המובהקים ביותר, שואפים לבטל
את האי-ודאות הקיימת בשווקים. אחת הדרכים היעילות ביותר לכך היא חיסול היריבים,
לפעמים באורח פיזי ממש, ולעיתים יותר קרובות, באמצעות סילוקם - בעיקר ברכישתם
ובהשתלטות עליהם.
האמריקנים, אנשים מעשיים מאוד בדרך כלל, הנהיגו בתחילת המאה ה-20 שורה של חוקי
"אנטי טראסט", שמטרתם היתה למנוע השתלטות של יחידים על השווקים, ולנסות להשיב
את התחרות האמיתית לשטח. בשנה האחרונה ראינו תופעה דומה, סביב המאבק על המונופול
של חברת "מייקרוסופט" בארה"ב.
כאשר החליט האוצר, בהמלצתו החמה של משרד הבריאות, לבטל את פיקוח המחירים על
תרופות ללא מרשם - שוק המוערך בכ-70 מיליון דולר בשנה - רווחה האמונה, הנאיבית
משהו, שאחרי יישור מחירים מסוים כלפי מעלה, תביא התחרות בין היבואנים, היצרנים
והסוחרים, לירידה של ממש במחירי התרופות. בפועל, כאמור, עלו המחירים בכ-30%
בממוצע, כאשר מחירי תרופות אחדות עלו ב-80%.
לעליית מחירי התרופות היתה השפעה של ממש על מדד המחירים לחודש יוני, שעלו ב-0.3%
- דבר שיש לו השפעה שלילית ביותר על גודל החוב הפנימי של הממשלה, הצמוד ברובו
המכריע למדד המחירים לצרכן. הסובלים העיקריים מעליית המחירים הפרועה הם, כרגיל,
שכבות הביניים והשכבות החלשות, שמצאו את עצמן משלמות סכומים הרבה יותר גבוהים
עבור תרופות שאינן נכללות בסל, ושלא נהנות ממחירים נוחים יחסית, כמו התרופות
הנמכרות באמצעות מרשם רופא בבתי המרקחת של קופות החולים.
לשר האוצר היו סיבות טובות מאוד לקבל החלטה נכונה, ולהשיב את הפיקוח - שילוב
נדיר של טובת הצרכנים, במיוחד החלשים מביניהם, וטובת המשק כאחד. היחידים שלא
היו מאושרים מההחלטה, והגיבו כצפוי בחמת זעם, היו יבואני, יצרני וסוחרי התרופות,
שראו בעיניים כלות, כיצד בבת אחת, בהחלטה אדמיניסטרטיבית, נפסקת הבוננזה בשוק
הפרוץ.
מהפרשה הזאת ניתן להפיק כמה לקחים: קודם כל, שוב הוכח שחוקי התחרות החופשית
חלים בישראל רק באורח חלקי וזמני. שתחרות בישראל מתייחסת לפרמטרים כמו פרסום,
מיצוב המוצר, פרסים ואפילו איכות, אבל בתחום המחירים התחרות היחידה היא כלפי
מעלה.
דוגמה מובהקת לכך היא כניסתם של ענקי הקציצה כמו מקדונלד'ס וברגר קינג, לתחרות
עם בורגר ראנץ', שרק הביאה להעלאת מחירים ריאלית. דוגמה עצובה אחרת, היא התחרות
המדומה בין הבנקים, בעיקר שני הגדולים שביניהם, על העמלות והריבית. וטוב עושה
הממונה על ההגבלים העסקיים, שטורח לבדוק בימים אלה את החשד לדמיון המדהים בין
העמלות בבנקים.
הלקח השני אותו ניתן להפיק מתייחס לתפקודו של שר האוצר הנוכחי, סילבן שלום.
ייאמר מיד, ובאורח ברור, ששלום גילה בעניין זה הבנה, וחשוב מכך, יכולת הכרעה.
הוא לא הקים ועדה, שמטרתה, לרוב, לדחות ו/או למסמס את ההחלטה, אלא החליט לאלתר
ונכון להשיב את הפיקוח. שלום גילה גם תבונה וגם אומץ לב, כאשר קיבל החלטה המנוגדת,
לכאורה, להשקפתו הבסיסית - המקדשת את התחרות החופשית לכאורה - היות שכאן מדובר
בשיבוש התחרות החופשית, ופגיעה ממשית וכואבת בצרכנים ובכלל הציבור.
לא בטוח שזה יעזור לשלום במאבקיו הפנימיים במרכז מפלגתו. אם לשפוט על-פי תגובתם
של חסידי בנימין נתניהו, המקצץ והממתן הידוע, מצבם הכלכלי של חברי המרכז השתנה
לחלוטין בשנים האחרונות - לטובה - והם רחוקים מלייצג את הדפוקים, החלשים והעניים.
נקווה שלמרות היותו פוליטיקאי, ימשיך סילבן שלום בקו הפרגמטי והנכון, שאימץ
לטובת כולנו.