תקרת הזכוכית בקושי נסדקה

חצי שנה בדיוק לאחר פגישתן בירושלים, סגולן רויאל וציפי לבני אינן דוהרות עוד קדימה. מה יהיה על "הסגולות הנשיות" בפוליטיקה?

*את הצילום ההוא היה אפשר לחשוב לאחד המבטיחים ביותר של שלהי 2006. איזה פוטנציאל מדהים היה גנוז בו. הוא היה הודעה על השינוי הממשמש ובא בסדרי העולם.

זה היה בשניים בדצמבר. במסעדה מקומרת קשתות במשכנות שאננים הסבו שתי נשים כמעט בנות אותו הגיל, נאות, חכמות, שאפתניות, פופולריות. האורחת הייתה סגולן רויאל, מועמדת השמאל לנשיאות צרפת, באקט ראשון של דיפלומטיה בין-לאומית. המארחת הייתה שרת החוץ של ישראל, ציפי לבני. מצלמת פפראצי ענקית מבזיקה, ומאירה את פניהם של ארבעה גברים חמורי פנים, שבבואותיהם המסתודדות משתקפות בדלת הזכוכית. מה הם אומרים זה לזה? האם הם אומרים משהו על הרעש הבלתי נסבל של קול הזכוכית הנשברת? לא, לא הדלת, אלא התקרה. "תקרת הזכוכית" היא מטבע הלשון שטבעו ראשונות המהפכה הפמיניסטית, לתאר את המחסום הלא-נראה והלא-עביר, המונע את עלייתן של נשים לעמדות ניהול והשפעה.

הנה שם, אצל השולחן הירושלמי, בדצמבר 2006, יושבות שתי נשים שאולי יתייצבו בראש ארצותיהן עוד לפני דצמבר 2007. סקרי דעת הקהל אמנם מבטיחים לירושלמית קצת יותר ממה שהם מבטיחים לפריזאית - אבל היא רק התחילה, מדאם רויאל; עתה זה היא השלימה ניצחון מוחץ על שני יריביה העיקריים בתוך המפלגה הסוציאליסטית, שני שועלים ותיקים עם רקורד מרשים מאוד ועם צדעיים מכסיפים מאוד.

"כישלון עצום של המין הגברי"

אני מדפדף בעיתוני הימים ההם, ומוצא תגובה חגיגית על עליית רויאל באחד העיתונים הטובים ביותר שאני מכיר, "אל פאיס" של ספרד. בעל טור נכבד, חוסה וידאל-בנייטו, כתב כי "באה שעת הנשים". שישים שנה חלפו מאז מלחמת העולם השנייה, הזכיר הפרשן הספרדי, והזמן הזה עמד בסימן "כישלון עצום של המין הגברי. אולי אין זה רעיון כל-כך רע להעניק לנשים את הסיכוי להראות מה הן יכולות לעשות".

הוא הוסיף שנשים בפוליטיקה נבדלות מגברים במובן זה שאין הן זקוקות אלא ל"מנות זעירות של אגו", ואין הן מתמכרות לרטוריקה נפוחה. הן מבורכות "באינסטינקט לתפוס את הצדדים המועילים ביותר של כל חידוש אשר אליו הן מתוודעות; בניגוד לגברים, הנוטים להקשיב רק לעצמם, הן ניחנות ביכולת הקשבה מפתיעה". אשר לרויאל, אמנם כן, בהתנצחויות רטוריות היא "מבריקה ואפקטיבית פחות" מן הגברים המתמודדים נגדה, אבל "זה זמן מה שהמאבקים הפוליטיים המכריעים חדלו להתנהל בזירת הרטוריקה".

שישה חודשים אחר כך, בהפרש של שלושה ימים זו מזו, שתי הנשים מן השולחן במשכנות שאננים התנגשו בתקרת הזכוכית. ביום חמישי שעבר הצדיקה לבני את ההנחה שברירה גורלית באמת כרוכה בשתי אפשרויות גרועות. אינני מצליח להיזכר מי היה הפרשן הגברי רב המוניטין שהכריז בקול ישראל, תיכף למסיבת העיתונאים של שרת החוץ, כי היא "החמיצה את ההזדמנות להיות מדינאית". ללמדך שיש משהו בחיווי המצוטט למעלה, שגברים נוטים להקשיב רק לעצמם, אפילו, או בייחוד, כאשר הם מדברים ברדיו. כך או כך, אין מנוס מלהניח שסיכויי לבני להיות ראש הממשלה פחתו במידה ניכרת.

אשר לרויאל, היא הכריזה באומץ מן הגזוזטרה של בית מפלגתה, במוצאי יום תבוסתה, כי היא לא תנוח ולא תשקוט עד שתחזור ותפיח רוח חיים בעצמותיהם היבשות של הסוציאליסטים. אבל הדעת נותנת שגם אם יחיו העצמות האלה, היא לא תקבל הזדמנות שנייה.

כשלעצמי אני מודה שלא ייחלתי לניצחונה. אבל המהירות שבה הגברים הסוציאליסטיים המזדקנים התחילו לשלוף את הסכינים הייתה ראיה שתקרת הזכוכית בצרפת בקושי נסדקה.

"הלוחמת"?

האם היא הפסידה מפני שהיא אישה? זו שאלה שהטרידה את רויאל עצמה עד הרגע האחרון של מסע הבחירות. בסוף ויכוח הטלוויזיה הארוך להפליא עם סרקוזי, לפני שבוע, היא הפצירה בשומעיה שלא להניח לדעותיהם הקדומות נגד נשים להשפיע על הכרעתם.

בוויכוח עצמו היא סיגלה לעצמה עמדה הרבה יותר אגרסיבית כלפי סרקוזי ממה שנקטה במשך שבועות ארוכים של הופעות פומביות. בנקודה אחת היה נדמה שהיא יוצאת מגדרה כדי לצאת מגדרה. היא הודיעה כי היא מתמלאת "כעס לגיטימי על הפוליטיקה הלא-מוסרית" של מועמד הימין. סרקוזי לא התקשה להדוף את ההתקפה, וגם התלונן במלוא התאפקותו האבהית על מדאם רויאל "המאבדת את קור רוחה".

כעסה של רויאל לא היה משכנע ביותר, אף כי העיתון "ליבראסיון", תומך נאמן שלה, מרח אותה למחרת על מלוא עמוד השער שלו לצד כותרת ענקית של מלה אחת ויחידה, "הלוחמת". ביום הרשמי האחרון של מסע הבחירות, רויאל העלתה עוד יותר את הטמפרטורות, והזהירה את הצרפתים כי רחובות עריהם יתמלאו "אלימות וברוטליות" אם יבחרו בסרקוזי, "האיש המחניף לצדדים האפלים ביותר" בנפש האדם.

אם נאמין לסקרים, ההתקפות לא הזיזו את המחט לטובת רויאל אף כמלוא הנימה. הייתכן שהיו מזיזות אילו הושמעו יום אחר יום, שבוע אחר שבוע? הייתכן שרויאל החמיצה את השעה מפני שלא השכילה לשוות לעצמה את הסמכותיות הששה אלי קרב של סרקוזי?

התשובה הפשוטה היא שהיא לא רצתה לשוות לעצמה את הסמכותיות. היא ניסתה לשכנע את הצרפתים שהם אינם זקוקים לסמכותיות. בשעה שסרקוזי דיבר על מהפכה חברתית וכלכלית שתחדש את "החלום הצרפתי", רויאל העדיפה לסיים את עצרותיה ב"אני רוצה להיות נשיאה כי אני אוהבת אתכם". תלבושתה הלבנה הכמעט-אחידה העניקה לה מראה של אחות רחמנייה. היא דיברה בשבח הקונצנזוס בשעה שסרקוזי חזר והזכיר כי הפחד מפני טלטלה הוא זה שהביא את צרפת אל תחתית הליגה של הדמוקרטיות התעשייתיות.

בלשונם המחוספסת של מקצועני בחירות, הפוליטיקה הצרפתית סיפקה דגם קלאסי של "מפלגת אבא" נגד "מפלגת אימא". זה, אגב, אפיון שנולד בארצות הברית, שם אבא הוא רפובליקני ואמא היא דמוקרטית. חוץ מזה שבצרפת, בראש מפלגת אימא עמדה, שומו שמיים, אימא. בארצות הברית, מפלגת אימא מגיעה אל השלטון כאשר הרבה אימהות נוהרות אל דגלה. קוראים לזה "פער המגדרים", כי גברים נוטים להצביע בעד מפלגת אבא. רויאל ניסתה ליצור פער מגדרים. לשווא.

מוטב לזכור שהאישה המצליחה ביותר בפוליטיקה הדמוקרטית המערבית כפרה לחלוטין בדגם הפמיניסטי. מרגרט תאצ'ר, אשר נחלה שלושה ניצחונות רצופים, וכיהנה עשר שנים ויותר, לא האמינה בקונצנזוס ובהקשבה, ורחשה בוז למפלגת אימא. היא דמתה לסרקוזי הרבה יותר ממה שדמתה לרויאל.

האומנם רויאל, כל רויאל, צריכה לדמות לסרקוזי, כל סרקוזי, כדי לנצח? האם שבטו של אבא יגבר על נזיפתה המלטפת של אימא? "

רשימות של יואב קרני אפשר לקרוא באתר הרשת שלו, yoavkarny.com

Karny@starpower.net