כרוניקה של קורונה כלכלית: עסק אחד נפגע, עשרות אחרים נדבקים

במרץ 2019 קרה לרשת האכסניות "אברהם הוסטל" אירוע שיהפוך לנס הקורונה שלהם: קרן ברידג'ס ישראל השקיעה ברשת 25 מיליון שקל. אחרי שלוש אכסניות משגשגות בנצרת, תל אביב וירושלים, תכננו הבעלים, באמצעות השותף החדש, להרחיב את הרשת ולכבוש יעד רביעי: אילת, שאמורה הייתה להיות הפנינה שבכתר עם 450 חדרים ותוכננה להיפתח באפריל השנה.

נריץ שנה קדימה את העלילה: ביטולי התיירים מחו"ל שמהווים 85% מאורחי הרשת התחילו להגיע כבר בינואר, ובמרץ הרשת סגרה את שעריה, הוציאה את כ–300 עובדיה לחל"ת והקפיאה את תוכניות ההתרחבות באילת עד לקיץ הבא, נכון לעכשיו.

 גל מור, מבעלי אברהם הוסטל / איור: גיל ג'יבלי, גלובס

"הקורונה פגשה אותנו עם כסף", אומר גל מור (בתמונה), מנהל הפיתוח האסטרטגי של הקבוצה ואחד מחמשת בעלי ומייסדי הרשת (יחד עם דרור טישלר, ירון בורגין, ניצן קמחי ומעוז ינון). "ההשקעה שחררה אותנו מהלוואות וערבויות אישיות, שתמיד היו לנו. בלי ההשקעה הזאת היינו מאבדים הרבה יותר, נכנסים להשתעבדויות ואולי אפילו מגיעים לפשיטת רגל. הכסף הזה, שהיה מיועד להשקעה, הולך ונשאב, רובו הגדול לתשלומים - אצלנו הסדר היה שקודם העובדים מקבלים, אחר כך הספקים, ורק אחר כך הבנקים והרשויות - אבל לא לזה הוא נועד וזה מצב מאוד לא רצוי שמרוקן את הרזרבות. זה נתן לנו טיפה אורך רוח, אבל לכמה חודשים, לא יותר".

הסיבה שבחרנו ברשת אברהם הוסטל להיות נקודת האפס של הפרויקט הזה היא בזכות האידיאולוגיה העומדת בבסיס הרשת. מלון אינו אי בודד של הכול כלול או גן משחקים מגודר באמצע בעיר, אלא חלק מהמרקם האורבני שסביבו. כך, שלא כמו ברוב המלונות האחרים שמטרתם להשאיר אותך אצלם בפנים, באברהם הוסטל משתדלים להוציא את התייר החוצה. כחלק מאותה תפישה, מעדיפה הרשת לעבוד עם ספקים ועסקים מקומיים, קטנים ובינוניים, ומשתפת פעולה עם למעלה מ–1,000 ספקים בסך הכול, שגם להם יש ספקי משנה וכן הלאה. רובם ככולם חשו על בשרם את הפגיעה ברשת האכסניות, גם אם חלקם הגדול בחיים לא שירתו תייר.

המטרה של הרשת עכשיו, מעבר להישרדות, היא לעשות את המעבר לתיירות ישראלית וזה לא פשוט בכלל (ולא רק כי אין תיירות) בגלל השוני המהותי בדרישות; כמו לדוגמה טלוויזיה בכל חדר. מבחינת התייר הזר זה אפילו לא עניין, אבל מבחינת הישראלי - חשוב לפחות כמו מזגן.

נכון להיום, מתפוסה ממוצעת של למעלה מ–90% לפני הקורונה, ירדה התפוסה ל–3% באמצע שבוע ו–10% בסופי השבוע - וגם זה רק בסניפים שנפתחו, בנצרת ובתל אביב. האכסניה בירושלים תיפתח בסוף החודש. גם מספר המיטות והחדרים צומצם משמעותית, מאכסניה שהציעה בין השאר חדרים משותפים עד ל–12 תיירים (דורמיטורי), נאלצה הרשת לסגת ולהתנהג קצת יותר כמו מלון רגיל וכך מהיצע של 750 מיטות נותרו בערך מחצית. "נפגענו אנושות", אומר גלעד שאולוף, סמנכ"ל התפעול, "וגם עכשיו, מהרגע שאנחנו פותחים אנחנו מפסידים. ההפסד התפעולי עצום".

קיבלתם פיצוי מהמדינה?

"סכום שלא מכסה אפילו שליש חודש".

"כל מה שאנחנו רואים", אומר מור, "זו רק ההתחלה. אנשים גולשים לתהום פיננסית. כאנשי אירוח, אנחנו תמיד אופטימיים, אבל זה לא פשוט. שרשרת ההדבקה הכלכלית שאתה כותב עליה היא מהירה מאוד. עד שלא יהיה חיסון או התנהלות אחראית של הממשלה, כל מה שכן יהיה זה סימני שאלה".

הפיצות והפוקאצ'ות בכל סניפי אברהם הוסטל מגיעות מחברת "דונה איטליה", חברה בינלאומית בבעלות ישראלית שהמטה שלה בארה"ב, אבל את הפיצות שלה היא מייצרת באיטליה ומייצאת ל–14 מדינות. לא רק פיצות (קפואות) מספקת החברה, את התנורים היא נותנת בפיקדון.

"אני ספק של כל נפגעי הקורונה למיניהם, גם של אברהם הוסטל", אומר בני אמסלם, מנכ"ל דונה איטליה ישראל. "כל המלונות, המסעדות, חברות ההסעדה הגדולות. אם הזמנת פיצה ברום סרוויס - סיכוי גבוה שהיא שלי. יש לי כ–800 נקודות בארץ, מהמצפה התת ימי באילת ועד לאתר החרמון. אני לא קמעונאי - רק שוק מוסדי. ועכשיו התנורים, שאמורים לדפוק כמו מונה, לא עובדים כמה חודשים. אם עד מרץ היו לי חמישים נקודות הפצה ביום, היום בין 6 ל–7, גג. עצוב נורא. למזלי, אין לי פחת".

"הפגיעה רחבה: זה גם המוצרים שלא נקנים ויושבים במחסנים, גם ציוד במאות אלפי אירו שמפוזר ובעיקר - החובות שלא שולמו לי עוד מינואר ואני יודע גם שלא ישלמו לי, כי יש כאלה שזה לקחת מהפה של הילדים שלהם. עם כמה שקשה לי, יש הרבה אמפתיה, אלה קולגות שלי, הגעתי לכאן בזכותם. אנחנו קשורים, כולנו קשורים לכולנו. הבעיה היא חוסר הוודאות, אצלי ואצל כולם - הוצאתי לחל"ת, החזרתי, עכשיו אני לא יודע מה לעשות. המצב הזה גורם לאנשים להתחבא. יש פחד. אבל אני בסדר ואני אופטימי.

"הפגיעה רחבה", מוסיף אמסלם. "מעבר לעובדים שלי במטה, יש אנשי תפעול, מכירות, אנשי שטח. הירידה בכמויות פוגעת בחברת הלוגיסטיקה, בחברות ההובלה - כל האנשים האלה עבדו, התפרנסו, עכשיו כלום".

חברת ההובלות נסגרה בינתיים, או שסתם אף אחד לא עונה. אני מתקשר לחברת הלוגיסטיקה של אמסלם. מחברות הלוגיסטיקה הגדולות בישראל, שחולשת על אלפי מ"ר של מחסנים, קפואים ורגילים, סמוך לנמל אשדוד. בעל החברה שמח לדבר, אבל לא הסכים להזדהות. מלבד שירותי אחסנה, מספקת החברה שלל שירותי מיקור חוץ; פריקת מכולות שמגיעות, העמסת מכולות יוצאות, ליקוט, הפצה, שינוע ועוד. עסק עתיר בשטח, בכוח אדם ולא פחות מכך, באנרגיה: כל חשבון חשמל הוא מאות אלפי שקלים.

"בני (אמסלם, מנכ"ל דונה איטליה, ד.פ) זה רק לקוח אחד שלי", מספר ק', בעלי החברה. "עד הקורונה היו לי יותר מ–250 הזמנות עבודה ביום, ירדתי לכרבע מזה. הצטמצנו בכוח אדם, הוצאנו לחל"ת, מעשרה נהגים ירדנו לחמישה. רק הצריכה הביתית מחזיקה אותנו היום. התקופה הזו היא השיא של השנה; מכולות עצומות של יבוא, חומרי לימוד, הכול. עכשיו - כמעט כלום. לקוחות, בדרך כלל הקטנים יותר, לא משלמים ומה תעשה?

"אני מבין אותם, גם אני דוחה, מושך את כולם כמה שאני יכול, מה אפשר לעשות? גם אם יש כסף אני לא משחרר, מי יודע מה יהיה מחר? הם דוחים לי, אני להם, אבל מה: רק נסה לדחות תשלום למע"מ, לחברת חשמל, תוך שנייה דורסים אותך.

"ככה זה", שותק פתאום הגבר הקשוח שאוכל שתי מלגזות לארוחת צהריים, "ברגע שנקרעת חוליה אחת - כל השרשרת מתפרקת. טיפה חמלה אין פה. לא חמלה ולא אמון".

מי אחריך בשרשרת המתפרקת?
"בעבודות גדולות אני משתמש בחברת קבלן של כוח אדם. דבר איתו".

אני מתקשר לקבלן כוח האדם. גם הוא מעדיף לא לראות את פרצופו בעיתון. "אין עבודה, הכול ירד ב-80%. פעם הייתי מביא קבוצות של עשרה פועלים, היום מזל אם יש עבודה לשניים. אני עובד בנמל אשדוד, ומכולות לא מגיעות. עשיתי עבודת גדולות, מוסכים, פינוי אשפה, ואנשים לא משלמים. הפועלים שלי לא שכירים, אין להם חל"ת בכלל. חלק עובדים לפי שעות, חלק לפי הספק. כולם יושבים בבית. גם למתחרים שלי אין עבודה לספק להם".

האחים איציק ודני שפירא (39 ו–42 בהתאמה) הקימו את מבשלת הבירה הירושלמית שלהם ב–2011. זה התחיל בחצר, כתחביב. "לא כתחביב", מתקן אותי איציק שפירא, "כחלום!". אחרי שראו כי טובה הבירה, החליטו לקחת את החלום צעד קדימה והקימו את המבשלה, שלה שבעה בעלי מניות: ששת האחים לבית שפירא, ואביהם.

ארבעה מהאחים עובדים במבשלה שהתמקמה במושב ליד בית שמש והציגה צמיחה נאה של כ–20% בשנה עד לייצור של כ–300 אלף ליטר בירה ב–2019 - אחת המבשלות הגדולות מבין המבשלות הקטנות בישראל. "השנה", אומר שפירא, "נקווה לא לרדת ב–20%". אברהם הוסטל היה הלקוח הכי גדול של המבשלה. "היה לנו חיבור אישי", אומר שפירא.

כמבשלה שעבדה כמעט בלעדית עם בתי מלון, מסעדות וברים, מצאה עצמה המבשלה בלי לקוחות בכלל. מלבד האחים עבדו במבשלה עוד 4 עובדים (לא כולל פרילנסרים מזדמנים, כמו טכנאים וכד’), אחד מהם פוטר, השאר יצאו לחל"ת ובני המשפחה מצאו את עצמם מבקבקים ביחד ומתחברים מחדש. זה היה טוב לנשמה, אבל לא לעסקים.
כדי לשרוד הקים שפירא חנות מקוונת ואף חדר לכמה מרשתות השיווק, אבל הכול ביחד לא מגיע אפילו ל–30% מהנפח שהיה קודם. ביוני נרשמה קצת התאוששות, אבל יולי ימחוק אותה.

איך מסתדרים?

"עשינו גבייה של חובות עבר, כמה שאפשר", אומר שפירא, "ולמזלנו, למרות שארבעה אחים עובדים משרה מלאה במבשלה, זה לא הדבר היחיד שמחזיק את המשפחה בחיים".

אחרת?

"אחרת, שלא נדע".

כשבירה שפירא לא מייצרת בירה, היא לא צריכה תוויות כדי להדביק על הבקבוקים. בית הדפוס שמייצר לה את המדבקות הוא מהגדולים בארץ ומדפיס את מרבית המדבקות על מרבית המותגים שאתם מכירים, מתוויות הבירה ועד למכלי האקונומיקה.

מנכ"ל בית הדפוס, שביקש להישאר בעילום שם, אומר כי העסק הוכר כמפעל חיוני ולא פיטר עובדים, אבל אחרי עלייה בצריכה בתחילת הסגר הראשון, ספג גם הוא ירידה עצומה מהשוק הקמעונאי. וגם השוק המוסדי, בעיקר שוק החינוך, הפנאי וכד’ שנסגר, לא הזמין אף מדבקה: "אם לא היינו מספקים למשרד הביטחון", אומר המנכ"ל, "לא היינו מחזיקים מעמד".

בית הדפוס מזמין את נייר המדבקות ממפעל "נירעותק" שנמצא בבעלות קיבוץ ניר דוד. המפעל, שהוקם ב–1985, מייצר ומשווק יריעות דביקות, למינציה וציפויי יריעות לשלטי חוצות ושלל מוצרי נייר איכותיים, כמו נייר העתק נטול פחם המשמש לחשבוניות ולקבלות. "כל התחום הזה של קבלות, חשבוניות, תעודות משלוח וכד’ קפא לחלוטין, כמו כל שוק הנייר הלבן", אומר אורי כרמל, מנכ"ל המפעל, שמעסיק 140 עובדים ובזכות ההכרה כמפעל מועדף לא נאלץ להוציא עובדים לחל"ת.

"אנחנו משרתים גם את תעשיית המזון, הטואלטיקה, הקוסמטיקה, הדישון ועוד, כך שזה התאזן - במרץ אפילו לא עמדנו בקצב. אמנם חווינו ירידה ניכרת במכירות, אבל לא נפילה.

"תעשייה כרוכה בתעשייה", אומר כרמל, "וכשיש ירידה בצריכה - הכול יורד. כשלא מזמינים ממני גלילי נייר, אני לא מזמין את הזוויל - גליל הקרטון עליו מגולגל הנייר - ממפעל גלילי הקרטון".

מפעל גלילי הקרטון מייצר גלילי קרטון כחומרי גלם לאריזה, לתעשייה ולכל מה שצריך קרטון - ואין כמעט דבר שלא פוגש קרטון. הקרטון אורז את העולם: ממלפפון לטלוויזיה 70 אינץ’, ממכונת הנשמה למסטיק תות.

אני מרים טלפון למנכ"לית שמעדיפה להישאר בעילום שם, נקרא לה רונית: "ככה הכלכלה מתגלגלת", היא אומרת: "תעשיית המדבקות שאני עובדת איתה הרבה, היא רק דוגמה. בתחילת הסגר הראשון אנשים קנו הרבה מאוד הביתה, בעיקר נייר טואלט, וגם התעשייה הזמינה מאיתנו כי מצב הסחורות מחו"ל היה לא ברור. עבדנו נפלא.

מפסח, הכול יורד. הצריכה, ההזמנות. כשהספקים המוסדיים, החינוך, בתי המלון והמסעדות לא עובדים - הם לא צריכים אריזות. כשהשוק הקמעונאי מאט ואנשים קונים פחות - אין אריזות ואין גלילים. נפגענו מכל השרשרת. כל עולם הדפוס קפא לגמרי, מת, מגדול עד קטן. לא הדפיסו שלט חוצות כבר ארבעה חודשים.

"בגלל שאנחנו עובדים הרבה עם תחום המזון, ובזכות הגיוון שלנו, הצלחנו לשרוד ולא הייתה לנו קטסטרופה. הוצאנו עובדים לחל"ת והחזרנו אותם, אבל הבעיה האמיתית היא שכשאין הרבה עבודה, אין שעות נוספות - וזו פגיעה קשה בשכר, ואז העובדים שלי צורכים פחות וכך הלאה. עוד דבר שלא בא לידי ביטוי זו הכמות הגדולה של מלאי שמחכה על הרצפה ושל עלויות גדולות שלנו כמעסיקים, כמו לדוגמה פיצול הסעות או סידורי אוכל חדשים - הכול על חשבוננו.

"שרשרת הפגיעה הרבה יותר גדולה ממה שנדמה. שירותי שיווק, בק–אופיס, שינוע - כולם סוגרים. הפניקה מחלחלת למטה.

"האתגר שלנו כפול", אומרת רונית, "גם מול הלקוחות שלא עובדים - אבל בעיקר מול היבוא הזול מטורקיה. לא ברור איך התעשייה שלנו תוכל להמשיך ולהתקיים כך. אחר כך כשקורה משהו כולם אומרים: ‘מה עם הייצור המקומי?’. מכרו את התעשייה בשביל גרוש וחצי. זו הפקרה של שנים, הרבה לפני הקורונה".

כשלא צריכים אריזות, מי קונה פחות גלילי קרטון?
"דבר עם אופָּל".

מפעל "אופָּל אריזות אלומניום וניילון בע"מ" יושב בשדה עוזיהו במרכז הארץ ומייצר תבניות אלומיניום, ניילון נצמד, נייר אפייה, כוסות לשתייה חמה ועוד מוצרים סמוכי–קרטון.

"בשוק המוסדי חטפנו חתיכת מכה רצינית", אומר אבי פרץ, אחד הבעלים. "כל המלונות, המסעדות, ממאה לאפס. המזל הוא, שהשוק הקמעונאי עבד חזק, אנחנו עובדים עם הרשתות. אפשר להגיד שמבחינת הווליום לא נפגענו".

שמח לשמוע.

"יפה, אבל התזרים נפגע. אני מייצר אותו דבר, אבל אנשים לא משלמים. אין להם, אתה מבין. כל היום אני מנסה לגבות כספים על העבר, ואם אני לא מכיר אותך - סחורה רק על בסיס מזומן. נהייתי זהיר וחשדן. העתיד", אומר פרץ, "נראה לא טוב".

מפעל נוסף שהגעתי אליו בשרשרת הזו משני כיוונים שונים הוא מפעל "גלעם" שמייצר גם את הדבק למדבקות שעל התוויות של הבירה שמודפסות בבית הדפוס ומיוצרות ב"נירעותק", וגם מייצר ומשווק שלל חומרי גלם לתעשיית המזון, המשקאות ועוד - בירה שפירא, כמו גם המרכז לבירה ביתית, מזמינים ממנו שמרים. קבוצת גלעם נרכשה בתחילת 2017 על–ידי קרן ההשקעות פימי.

"נכון, יש ירידה בצריכה והכול מתכווץ", אומר ליעד כהן, מנכ"ל גלעם, "אבל אנחנו לא דוגמה טובה בשבילך. בזכות הגיוון שלנו, כמעט ולא הרגשנו את הקורונה. אנחנו עובדים עם כל השווקים, כך שהצריכה בבתים איזנה את חוסר הצריכה בחוץ, וגם כך חצי מהייצור שלנו הוא ליצוא, בעיקר לאסיה, ובשנים האחרונות נכנסנו לתחום תוספי המזון, שרק הולך ומתחזק".

את רוב חומרי הגלם לבירה שפירא מייבא מחו"ל, אבל כמו רבים מהמבשלים הפרטיים גם הוא נעזר בכוחות מקומיים, כמו רשף רובינשטיין מ"המרכז לבירה ביתית", יבואן של חומרי גלם לתעשיית המזון עם התמחות בתחום הבירה ומוכר בין היתר כשות ולתת; קצרים בכּשות, אוזלת הלֶתֶת? קִפצו לאזוּר.

"הקורונה שמה ברקס על החיים", אומר רובינשטיין, "אבל אצלנו בהתחלה היה טירוף. אנשים היו סגורים בבית והרבה רצו לבשל בירה. הייתה פריחה של כמה שבועות, מרץ-אפריל, שכולם קנו הכול, אבל היא נגמרה והתחיל אפקט המפולת. זה משפיע גם עלינו; לקוחות שהזמינו 250 ק"ג כשות רוצים לקחת רק 100, יכולת ההחזר נפגעת ואנשים לא משלמים. הרבה לקוחות שלנו אכלו אותה. אנחנו חברה משפחתית, אבי ואמי ואחותי ואני - כולם עובדים בעסק. עובד נוסף יצא לחל"ת. מן הסתם, כשלא קונים אצלנו, אנחנו מזמינים פחות שקיות, פחות אריזות, פחות משלוחים - הכול מצטמצם".

אני מתקשר לסוכן המכירות שמארגן את רובינשטיין עם שקיות ניילון. הוא מספר על ירידה של 40% בהזמנות שהוא מקבל. "אנשים לא קונים. מי שלא קונה - לא צריך שקית".

הסניף של אברהם הוסטל בנצרת, הנקרא "בית פאוזי עאזר", הוא הקטן מהסניפים, חמישים מיטות סך הכול, אבל הגודל לא קובע. הסיפור של הרשת התחיל פה עוד לפני שהיא הייתה רשת. המבנה העותמאני היפהפייה הוקם לפני כמאתיים שנה וב–2004, מעוז ינון, לימים הבעלים של אברהם הוסטל, פתח שם את הגסטהאוס הראשון בנצרת.
כבר 16 שנים שהאכסניה שולחת את הכביסה שלה ל"מכבסת 2000" בנצרת.

"אנחנו עובדים רק עם בתי מלון, אולמות אירועים ומסעדות. זו הנישה שלנו", אומר י’, הבעלים. "במרץ סגרנו לגמרי לחודשיים וחצי, היו פה 8 פועלים, כולם יצאו לחל"ת. במאי חזרנו והחזרנו 2 עובדות, ביוני היה בסדר ברוך השם, ואז בא יולי… המזל שסגרנו חובות ואין לנו שכירות על המקום. מסתדרים. מקצצים הוצאות. פעם היינו קונים המון חומרי ניקוי, עכשיו מתקשרים אליי, מבקשים אולי נקנה קצת".

ממי הפסקת לקנות חומרי ניקוי?

"נסה את ח’, הסוכנת של חברת מוצרי הניקיון’".

"הרבה עסקים וחברות קטנות שהסתמכו על שוק אחד בלבד, כמו י’, נקלעו לבעיה", מודה ח’, סוכנת המכירות של חברת מוצרי ניקיון, "זה קורה להרבה לקוחות שלי". 

ואת?

"אני תמיד ידעתי לפזר את הביצים שלי", אומרת ח’. "היתה ירידה גדולה בחלק מהלקוחות וזה כואב לי כי אני אדם של אנשים, אבל יש לי גם בתי חולים, בתי אבות, מבנים של רשויות מקומיות וכדומה".

איך מרגישה סוכנת נוסעת בימים אלה?

"תודה שאתה שואל. זה באמת מעלה חשש, בעלי גוער בי. אבל אני מקפידה על כל ההנחיות עד הסוף. אתה יודע מה? כשאת רצה - את פוחדת פחות".

אברהם טורס היא חברה–בת של אברהם הוסטל, ובת מוצלחת במיוחד. אברהם טורס שקמה כמעט במקביל להוסטלים, כך פורסם, הכניסה בשנים האחרונות יותר מההוסטלים. "היו לנו ימים של מאות מטיילים בעשרות סיורים", אומרת מאיה בן טולילה, מנהלת אברהם טורס, "שני טיולים למצדה כל יום, לפטרה, לגדה. היינו בתנופה מטורפת. 70% מהתיירים שלנו לא היו דיירי ההוסטל. כמעט שום דבר מזה לא קיים היום. עברנו ממאה, לאפס".

"היו לנו מעל 55 עובדים במטה במחלקות מכירה והדרכה ונהגים. היום מצבת העובדים עומדת על 5. וזה עוד בלי לדבר על מאות ספקים חיצוניים: חברות היסעים, עשרות מורי דרך, אנשי תפעול. סיפקנו עבודה להמון אנשים אבל ברגע שהצינור נקטע, אין במה להיאחז. המון כאב על האנשים שהשארנו מאחור".

בימים אלה מנסה החברה להמציא את עצמה מחדש, כמנהג הימים, ולפנות לקהל הישראלי. זה לא כל כך פשוט, אבל האופטימיות של מאיה בן טולילה מדבקת. "זה מהלך של כל הקבוצה. אנחנו מתאימים את הסיורים ומאמינים שיש לנו הרבה להציע". אני בודק באתר, מתוך מבחר מסחרר של מאות פעילויות וסיורים והפעלות, נותרו כעשר נכון להיום.

ניר פרידמן, בעלים של חברת טיולי הג’יפים "The Hidden Valley" הוא אחד מאותם ספקים שעבדו עם אברהם טורס. "אני עובד איתם ומספק להם טיולי ג’יפים כמעט מאז שהתחילו", הוא מספר, "אשתי ואני, שנינו מורי דרך, הקמנו את העסק ב–2014, ומפעילים גם קבלני משנה שלנו. הלקוחות שלי הם כמעט אך ורק תיירים. הכול נדם כשהשמיים נעצרו.

"אני פונה עכשיו גם לשוק הישראלי", אומר פרידמן, "אבל בינתיים זה לא כל–כך מסתדר. למרות שהורדתי מחירים ב–40%, זה עדיין יקר לישראלים היום. אשתי, שעבדה רק בעסק, יצאה לעבוד, שנוכל להתפרנס. היא גיאולוגית בהכשרתה. אני עושה חלטורות עם הג’יפים, הובלות וכאלה. המצב קשוח מאוד. אין לך אופק ואין לך מתווה, אתה רק מתגלגל.

"אמנם לא העסקתי אנשים, אבל היו סביבי מעגלים, היו שני ג’יפאים ומורי דרך שהייתי המפרנס הראשי שלהם. היום אחד מהם עובד על קומביין והשני, בגיל 60, נהיה שליח של מוצרי טואלטיקה. יש המון סיפורי מצוקה בתחום שלנו".

אחד מאותם עשרות מורי דרך שעובדים בבלעדיות עם אברהם טורס הוא אליהו מקלין, 51. "בתשע השנים האחרונות", הוא מספר, "הוצאתי שני סיורים בשבוע לחברון שהיו פופולריים מאוד, זה היה סיור דו–נראטיבי; חצי יום היינו עם המתנחלים, פגשנו את כולם, וחצי יום רק בצד הפלסטיני. זו הייתה פרנסתי העיקרית וגאוותי. העסקתי שלושה אנשים. כל השנים הסיורים לא עצרו בגלל שום דבר. עד עכשיו. עכשיו אני יושב ומחכה לאבטלה ומחפש עבודה בתחומים אחרים".

קשה להתחיל מחדש בגילנו.

"זה לא פשוט", אומר מקלין בשקט. "היה לי חלום, הגשמתי אותו, בניתי לי נישה, הצלחתי בה, אהבתי אותה. זה לא קל לעזוב ולוותר על חלום. אנחנו מנסים לצמצם, אולי נעבור דירה למקום זול יותר (היום מתגורר מקלין במושב ליד נתיבות), אני אדם שמאמין שיש סיבה לדברים ושיהיה טוב. אנחנו לא לבד בזה, כולנו ביחד. אסור לפחד, צריך לכוון את האנרגיות למקום חדש".

ערן פרץ, המנכ"ל והבעלים של חברת "hoteliers" מספק לרשת אברהם הוסטל את כל מה שקשור במערכות המידע ובטכנולוגיה מלונאית; מתהליך ההזמנה, העבודה ועד לבק–אופיס, שירותי אחסון בענן ותמיכה טכנית.

"החברה שלנו", אומר פרץ, "מספקת שירותי מיחשוב רק למלונות. יש לנו 250 מלונות בארץ ואתה יכול לתאר לעצמך שהיינו הראשונים, בעצם השניים, להיפגע. ההכנסה נפגעה ביותר מ–60% ואם זה לא מספיק, בגלל שב–2018 החברה התמזגה אפילו לא היינו זכאים לפיצוי.

"היו לנו עשרים עובדים, הוצאנו 17 לחל"ת רק חלק חזרו ולא כולם במשרה מלאה. היו לנו גם חמישה טכנאים חיצוניים, שלא עובדים היום ואנחנו גם כמעט ולא מזמינים ציוד חדש. חוסר ודאות זה קשה".

 o

משרד המיתוג והקריאייטיב של אירה ובוריס גינזבורג מספק לרשת שירותי עיצוב אונליין ופרינט. "ספגנו מכה חזקה מאוד", אומר בוריס. "רוב הלקוחות שלנו היו מתחום התיירות, האמנות, הרבה מוזיאונים, פסטיבלים. היו לנו 6 עובדים, כולם יצאו לחל"ת ואירה ואני הודענו לבעל הבית שאנחנו עוזבים את המשרד וחזרנו לעבוד מהבית, שנינו, בלי עובדים. כן, זו השרשרת שלך. אנחנו אולי קטנים, אבל יעילים וזריזים. כשכולם היו בסגר פיתחנו משחק קופסה שהוא חדר בריחה. ממשיכים קדימה".
www.iraginzburg.com

את מרבית עבודות הדפוס שלהם מזמינים אירה ובוריס ממפיק הדפוס אריה, שם בדוי. שלא כמו בית דפוס שמקבל עבודה ומבצע, מפיק הדפוס מקבל עבודות ומוציא אותן הלאה לייצור. "התחום שלנו נפגע אנושות. הפעילות ירדה למינימום, מי מדפיס היום משהו בכלל? אני עובד המון עם חברות כנסים ואירועים, קטלוגים - כל זה נעלם. מת. למזלי אני רק אני, אין לי עובדים ואין לי מכונות. כל מה שנשאר לי זה לחכות".

"כבר לא צריך להסביר עד כמה הפגיעה בשוק המוזיקה, האירועים וההפקות מאסיבית", אומר שולי עודד, 59, שהעסק שלו "שולי עודד הפקות" קיים משנת 1987. במשך שנים הקים, הפעיל ותגבר את כל ההופעות הרבות שהיו באברהם הוסטל שהיה "לקוח אסטרטגי מבחינתי", אומר עודד. "הסניף החדש באילת אמור היה להיות 60% מהמחזור שלי ב–2020 ".

"עכשיו כלום. הכול מושבת", אומר עודד בשקט. "שלושת העובדים השכירים שהיו לי, בחל"ת ממרץ, וגם 12 הפרילנסרים שעבדו אצלי קבוע ולא עובדים יותר בתחום; זה התחיל לעבוד בבניין, זה נהיה שליח של וולט. מחפשים. אבל לא כולם מוצאים. גם הספקים שלי, יבואני ציוד, צוותי הקמה של במות - אין כלום".

איך אתה?

"מצטמצמים. גביתי חובות ישנים שהלכו אחורה עד 2017, זה החזיק אותי עד יוני. אבל מעכשיו הכול נהיה הרבה יותר בעייתי. אני שוקל לסגור את העסק של התפעול, שגם ככה סגור בפועל, ולחפש בתחום אחר. אולי בתחום הלוגיסטיקה והניהול הלוגיסטי".

דיברתי איתם. גם שם קשה. ובטח יותר קשה זה לסגור עסק אחרי יותר שלושים שנה ולהתחיל מחדש.

"נכון, אבל שם זו ירידה באחוזים, לא כמו אצלנו. על עצמי אני לא מודאג ולא מפחד. לא אכפת לי קשה, אני אוהב לעבוד קשה. אבל אתה יודע מה באמת קשה? שעשית את שלך בצורה הכי טובה, אבל כשהגיע המשבר - המערכת בגדה בנו. זה הכי קשה.

"אני כל יום על סף להפסיק לשלם מסים וביטוח לאומי. מה היה פה כל השנים, על מה שילמתי? נתנו לי 10,000 שקל פיצוי על חמישה חודשים. בשעת הצורך, אין גיבוי. אני רואה את האנשים סביבי, ואין להם. יש עזרה הדדית, אבל מבחינת המדינה - אני מרגיש נבגד. זה מה שהכי קשה, וזה רק נהיה יותר ויותר קשה".

"מנסים לשמור על מומנטום, להתגלגל, לא ליפול", אומר זיו וולפסון, 42, מוזיקאי מדופלם (בוגר רימון), שהיה בארבע השנים האחרונות המנהל הטכני של אברהם הוסטל ועשה סאונד להופעות הגדולות שהיו במקום. מלבד זאת, הוא גיטריסט, ומפיק בעל אולפן משלו. "אחרי הכול, אני אחד ממיליונים. אם לא ההורים שלי שעוזרים קצת ואשתי שעוד עובדת, היינו בצרות צרורות", הוא אומר. "אבל זה ירידה של יותר מ–90%".

אז מה עשית?

"צמצמתי עד למינימום, אכלתי את החסכונות, הפסקתי לצרוך. מצאתי עבודה יומיים בשבוע בחנות מוזיקה, זה אושש אותי מבחינת מצב הרוח. להיות מובטל זה מעליב יותר מהכול, בעולם הקפיטליסטי בלי כסף בכיס אתה גמור, אין לך כבוד. במצב הזה אי אפשר לדעת לאן זה ילך, אנחנו עדיין מתחת לברך של הממשלה וכולם חוששים מהעתיד. אני רק מקווה שכולנו נצמח מפה וניצור מציאות טובה יותר".

איתמר גבאי, 29, עבד ארבע שנים כתאורן הראשי של "אברהם הוסטל", שם עבדו תחתיו שלושה אנשים, עכשיו הם בחל"ת. "ארבעה חודשים לא הוצאתי חשבונית כתאורן", הוא אומר, "אבל אני יזם ואני מהשורדים. המצב שלי בסדר גמור".

היוזמה של גבאי, Bettear שמה, היא סטארט–אפ יפה בתחום הנגישות לכבדי שמיעה שמעסיק חמישה אנשים. מדובר במערכת המותקנת באולם ההרצאות/ההופעות ובאפליקציה שמתאימה את התכנים לכבד השמיעה שיכול להאזין להם בזמן אמת. תקראו על זה, זה ממש מעניין: www.bettear.com

הפסל הקִינֵטִי גיא הדני, 34, הוא אחד מהספקים שעבד עם עודד על סניף אברהם הוסטל באילת. הדני כבר התחיל לעבוד על הפסל הקינטי (פסל בתנועה) של מנטה– ריי, חתול ים ענקי בגודל של 13 על 9 מטרים. המנטה אמורה הייתה לשחות באוויר שמעל היושבים בלובי. ואז הכול נעצר. "הפרויקט קפוא", אומר הדני, "אבל אני ממשיך לבד, במימון עצמי. הפרויקט שאב אותי ואני פשוט לא יכול להפסיק. אז אני ממשיך לבנות אותו, חי מהחסכונות מתוך אמונה שהכול יעבור ושליופי תמיד יהיה מקום בעולם. אסור לוותר". guyhadany.com

רשת ההוסטלים מחזיקה אנשי תחזוקה משלה, אבל את מרבית הציוד לסניף בירושלים רכשה האכסניה אצל רונן גלעד, הבעלים של חנות "אגריפס סנטר". "אני עובד איתם שמונה שנים, מהיום הראשון שפתחו את האכסניה בירושלים. אני נותן להם את מרבית הציוד הטכני, צבעים, מוצרי חשמל, כמו מקררים, חומרי בניין, כל ציוד התחזוקה, אפילו דשא סינתטי, הכול. היה תענוג לראות אותם צומחים.

"אני עובד עם המון מלונות במרכז ירושלים והכול ירד לאפס. המחזורים קטנים ב–40% ממה שהיה. ככה זה, הכל תלוי אחד בשני: כשזיז אחד בגלגל השיניים נדפק, כל המערכת קורסת.

"אם תוכל לעזור לי: בתקופה האיומה הזו הקמתי חנות דיגיטלית מקסימה עם הבן שלי, זה מה שהציל אותנו בתקופה הזאת. עדיין לא מרוויחים שם, אבל זה משלים את הפערים. את העובדים שהוצאתי לחל"ת, החזרתי. כמה שלי קשה, להם יותר קשה. אבל אני לא בוכה. אני מבין את המצב. קשה לי כמו כולם, אבל יש לי את החנות הדיגיטלית": www.best4home.co.il

למי סיפקת עבודה?

"יש לי נהג מונית שהיה עושה לי משלוחים, דבר איתו".

אני מתקשר לנהג, נקרא לו עמרם. בן 72. "49 שנים על ההגה ודבר כזה לא היה לי בכל המלחמות ובכל האינתיפאדות". אין עבודה, מספר עמרם. אין תיירים, אין מלונות, אין משלוחים, אנשים כבר בקושי מרימים את היד למונית וכל הנהגים רבים על כל נסיעה. הכול מת", אומר עמרם, "אני מסתובב שעתיים, שלוש וחוזר הביתה. מה נעשה? נקרע את הנשמה בשביל מאה שקל? אפשר לחשוב מה יעזרו לי מאה שקל", צוחק. דרור, תקשיב לי".

אני מקשיב.

 "בחיים גם צריך לפעמים לדעת איך להיות אדיש".