המחקר הישראלי שיכול לקדם את הרפואה הגנטית במדינות המפרץ

עוד לפני חתימת הסכם השלום עם האמירויות, היה קשר מיוחד בין ישראל לבין מדינות המפרץ, קשר תרבותי וגם גנטי, שעובר דרך האוכלוסייה הבדואית בנגב. הבדואים הישראלים הם צאצאים של נוודים שהגיעו מרחבי חצי האי ערב, בתקופה שהחלה לפני כ-500-600 שנה ונמשכה עד אפילו לפני כ-150 שנה - אז התרחשה הגירה נוספת של בדואים ממצרים, שגם הם הגיעו במקור מחצי האי הערב. "הם לא ידעו שיגלו שם נפט", אומר בחיוך פרופ' אוהד בירק, מנהל המכון הגנטי במרכז הרפואי סורוקה וראש המרכז הלאומי לחקר מחלות נדירות במכון הלאומי לביוטכנולוגיה בנגב, אוניברסיטת בן גוריון.

המשמעות של הקשר הזה היא שמחלות גנטיות מסוימות מופיעות הן אצל הבדואים בנגב והן באוכלוסיית אזור המפרץ. בירק מאמין שפריצת החומות בין ישראל למדינות המפרץ ושיתוף פעולה ביניהן יכולים לקדם מאוד את המחקר בתחום הזה: מכון המחקר הישראלי היה מביא את הידע שנצבר, ואילו מדינות המפרץ היו תורמות את מערך הרפואה המרשים שלהן ואוכלוסייה נוספת הדומה גנטית לישראלית.

"ברבות ממדינות המפרץ בודקים לפני ההיריון נשאות של 3-15 מחלות. אנחנו עושים סקירה ליותר מ-70 מחלות, ויש לנו המידע שיכול לאפשר לעלות ל-200 מחלות ברגע שיהיה מימון לזה", אומר בירק.

עימות טלוויזיוני באולם בקטאר

"העדויות ההיסטוריות לגבי המקור של הבדואים במפרץ מצטרפות לעדויות הגנטיות, שנמצאות במחלות כמו גלאוקומה מולדת, ששכיחה בבדואים ושכיחה יחסית בארצות המפרץ", אומר בירק. "אם רק המחלה הייתה שכיחה בשני המקומות, זו לא הייתה תגלית גדולה, אבל המוטציה שגורמת ל-50% ממקרי הגלאוקומה הגנטית אצל הבדואים בנגב היא אותה מוטציה שגורמת למחלה בארצות המפרץ".

כל אזרחי איחוד האמירויות הערביות הם בדואים, אך הם מהווים רק 15% מהאוכלוסייה במדינה. הם חולקים עם הבדואים בנגב לא רק מוטציות, אלא גם מסורות, שמשפיעות על האופן שבו רצוי לגשת אליהם כשעוסקים ברפואה גנטית.

ב-2012, זמן רב לפני התחממות היחסים עם מדינות המפרץ, הוזמן בירק על ידי רשת BBC הבריטית להשתתף בתוכנית שלה בשם Doha Debates, המשודרת מדוחא שבקטאר ויש לה צופים בכל העולם הערבי. בירק הוזמן לדבר על ההשלכות הגנטיות של נישואי קרובים והתעמת בתוכנית עם נציגים מקומיים שהיו בעדם.

בירק מספר שהוא התקבל בנימוס רב על ידי עמיתיו הקטארים, אף שהגיע למדינה באופן חריג מאוד עם דרכון ישראלי. מאות מיליונים צפו בשידור, ולא רק זאת, הוא אף ניצח בעימות הרגיש ניצחון מוחץ. 80% מהנוכחים באולם בקטאר הסכימו לבסוף עם טיעוניו. ביומיום, לדבריו, הוא מקפיד לא להביע דעות נחרצות ופועל במסגרת התרבות של האנשים שהוא מייעץ להם.

מאז נחתם הסכם השלום עם איחוד האמירויות ועם בחריין, לא נוצר עדיין קשר עם גורמי מחקר לשם שיתוף פעולה בתחום המחקר הגנטי והייעוץ הגנטי לאוכלוסייה הבדואית. לבירק יש לכך הסבר. "כשמדברים בכנס עם אנשים מהעולם הערבי, למשל, הם יכולים להיות מאוד נחמדים, אבל יש סיכוי שכשהם יחזרו הביתה, הם יגלו את התמונה שלהם עם הישראלי תלויה במסדרון ולצדה הערות לא נעימות. אתה לא שש להעמיד אנשים במצב כזה. דברים קורים, אבל זאת רק ההתחלה. הסוד הוא למצוא את האנשים הנכונים גם למעלה, שנותנים את ה-OK ואת האור הירוק".

 מתוך תוכנית של BBC בקטאר, שדנה בנישואי קרובים / צילום: צילום מסך מתוך BBC's Doha Debates

מגוף מייעץ לגוף חוקר

איך הגעת לחקור את המחלות הגנטיות של הבדואים בנגב?

"אני רופא ילדים, אך גם חוקר גנטיקה עם דוקטורט ממכון ויצמן ופוסט דוקטורט מ-NIH. כשחזרתי לארץ וחיפשתי משרה, פגשתי את פרופ' רבקה כרמי, שהקימה את המכון הגנטי באוניברסיטה, והיא הציעה שאגיע לעבוד בו עד שתיפתח משרת המחקר שחיפשתי".

התפקיד הרשמי של המכון היה להציע ייעוץ גנטי לפני היריון לזוגות שהתגלו אצלם בעבר בעיות - בין שבבדיקות ובין שבילדים קודמים. הוא עבד גם עם האוכלוסייה הבדואית המקומית, שסובלת ממחלות גנטיות רבות. "בכל פעם היו נכנסות בדלת משפחות עם מחלות איומות, וגם נדירות ומעניינות", אומר בירק. כשרק נכנס לתפקידו, תמותת התינוקות באוכלוסייה זו הייתה 17 מכל אלף ילדים, לעומת 4 מכל אלף ילדים בכלל האוכלוסייה. היום התמותה היא 11 לכל אלף.

"כשרבקה התמנתה לדקאן והציעה להעביר לי את השרביט של המכון הגנטי, התנאי שלי היה שנהיה גם גוף מחקרי, לא רק מייעץ. עם השנים למדנו לא רק את המקור הגנטי של המחלה אלא גם את המנגנון שלה בגוף, והיום אנחנו כבר מפתחים תרופות למחלות שאנחנו חוקרים".

גישה כזו המשלבת מחקר וקליניקה בעולם המחלות הגנטיות היא יחסית נדירה. המכון מעסיק היום 30 חוקרים ושייך לאוניברסיטה ולבית החולים סורוקה. "העשייה המרובה קורית הן בזכות הצוות הקליני המסור במכון הגנטי, והן בזכות החבורה המופלאה של מעבדת המחקר במכון הביוטכנולוגי באוניברסיטה. התמזל מזלי ולאורך השנים התברכתי בדוקטורנטים מוכשרים, שבלעדיהם ספק אם הכל היה קורה", מפרגן בירק.

התיאום עם מערכת הבריאות הוא מרשים. "לפעמים אנחנו מצליחים לגלות גן ולהכניס אותו כבדיקת סקר לאוכלוסייה הבדואית, במימון משרד הבריאות, בתוך שנה או שנתיים. ואז פתאום אני פוגש זוג שעשה את הבדיקות הללו כחלק מסל הבדיקות של הקופה, ומגיעים אלי לייעוץ טרם היריון כדי להבין את משמעות הבדיקה הזאת בשבילם. והם לא יודעים שרק לפני כמה שנים לא הייתה בדיקה כזו ושאנחנו פיתחנו אותה. אני גם לא אומר להם את זה".

הקשר האתיופי־בדואי

עד היום המכון רשם 40 מחלות חדשות. רובן התגלו באוכלוסייה הבדואית, אבל שתיים הן המחלות הכי שכיחות ביהדות ספרד. "לדוגמה PCCA, מחלה שבה הילדים מתפתחים כרגיל לכאורה, אבל בגיל שנתיים מתחילה נסיגה, כי המוח פשוט הולך ומתכווץ. אין תקשורת, ובהמשך מתפתחים פרכוסים ונוקשות שרירים. מחזיקים אותם בחיים כמה שהמשפחה מסוגלת, עד גיל 20 בערך. עכשיו, בזכותנו, המחלה הזו נכנסה לבדיקות הסקר עבור הציבור מהמוצא הרלוונטי. מצאנו גם שתי מחלות יחסית שכיחות ביהדות אתיופיה והודו".

לדברי בירק, חוקרי המכון מצאו גם במקביל מחלה אחת שהייתה במשפחה אתיופית ובמשפחה בדואית. "זו אותה מוטציה, ובין הגנים של שתי המשפחות נמצאות כחצי מיליון אותיות משותפות. כנראה היה ביניהן קשר עד לפני לפחות 500 שנה, כשהיה מסחר ענף בין אזור באתיופיה לבין האזור במצרים שממנו הגיעה המשפחה הבדואית. לכל אחת מהמשפחות נולדו שני ילדים חולים, ובתוך שנה לכל אחת מהן היה גם היריון שבסופו נולד ילד בריא, בזכות האבחון. במהלך ההיריון המשפחות אפילו היו בקשר זו עם זו. זה מראה לנו שהעולם הוא באמת אולי גדול אבל פחות גדול מכפי שהוא נראה".

 פרופ' אוהד בירק וד"ר חליל אלבדור בפזורה ליד לקייה / צילום: דני מכליס, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

הדור הצעיר מודע יותר

"נישואי קרובים היו נפוצים בעבר בכל העולם, גם ביהדות אשכנז ומרוקו ואפילו ביפן. בעולם הערבי זה נשאר על 25%", אומר בירק. "במגזר הבדואי בנגב, נישואי בני דוד מהווים בערך 60% מהחתונות, ו-80% מתחתנים באותו שבט. במפרץ זה דומה. כשאישה מתחתנת במגזר הבדואי היא עוברת לגור עם משפחת הבעל. אם הבעל קרוב, נשמרת הקרבה הפיזית להורים וזה משמח אותם וזה משמח אותה. שומרים גם עם הרכוש במשפחה, ויש תחושה בשבטים רבים שהם אולי עולים על שבטים אחרים".

איך זה משפיע על התפתחות מחלות? בתרחיש הקיצוני, כאשר גבר בדואי שבמקרה צבר מוטציה חדשה שהתרחשה בעת הפרייתו מתחתן עם שלוש נשים והן יולדות כל אחת בממוצע שישה ילדים, יכולים להיות כעת 18 ילדים הנושאים את המוטציה הזו. לא יקרה דבר כל עוד המוטציה רצסיבית, אבל אם הילדים יעבירו את המוטציה למחצית מהילדים שלהם, ואלה יתחתנו זה עם זה למרות שהם בני דודים, ייוולדו לא מעט ילדים עם המוטציה החדשה בשני הגנים, והיא תהפוך למחלה.

"יש הרבה מאוד יופי וחום אנושי במשפחתיות בעולם הערבי", אומר בירק. "חתונה בתוך השבט שומרת על המסורת. חתונה עם בן דוד ראשון זה כבר סיכון ברמה אחרת. "כשאתה שואל זוג שיושב מולך אם הם קרובים, הם עלולים לומר לא ואז יתברר שהאימהות שלהם אחיות. הם נחשבים בתרבות הבדואית לקרובים רק אם האבות אחים. אז צריך להבין לעומק את התרבות".

בעצם אפשר לומר שבעזרת המחקר והבדיקות, המכון הגנטי הוא המאפשר של נישואי קרובים ולא המתנגד להם.
"חשוב להבין את המגבלות. תמיד ישאר סיכון מוגבר. כך או כך הדור הצעיר כבר מודע יותר ומתחיל להתחתן מחוץ למשפחה, נגד הלחצים של הדורות הקודמים".

המכון הגנטי: שיתוף פעולה עם הקהילה

בימים אלה, שבהם השאלה כיצד לקדם הסברה רפואית לאוכלוסיות שונות היא מהותית לחיינו, מעניין לראות את מערך ההסברה שבנה המכון. הוא כולל הדרכות לתלמידים בתיכון, רגע לפני שהם מחליטים עם מי להתחתן, לסטודנטים במכללת אחווה, שלומדים בה המורים לעתיד של המגזר, ומערך של עשר אחיות קהילה המונחות על ידי המכון.

"בהתחלה לא רצו להקשיב"

לדברי רסמיה אבו רביע, דוקטור באפידמיולוגיה גנטית, המובילה את מערך האחיות, המחסומים הראשוניים בפני שיתוף פעולה היו חוסר ידע ונגישות. "התחלנו לעבוד בקהילה בזהירות. כאחות, אני ממילא מדברת עם אנשים על מניעת סוכרת, סרטן השד וסרטן המעי הגס. אני יוצאת לבתי ספר יסודיים לדבר על תאונות בית, על הגיינה והתבגרות. אני מתוך הקהילה, ומגיעים אליי עם סיפורים סופר-סודיים, כמו אישה רווקה בהיריון. צריך אמון, בכל התחומים.

"אנשים התחילו להגיע אליי באופן חופשי. וכשהגענו לנושא הגנטיקה, שהוא כואב, אמרנו - נתחיל במידע. נאסוף נשים למרפאה ונסביר להם. זה לא צלח כי כל אחת הגיעה עם 4-5 ילדים ולא ממש רצו להקשיב. ואיך שמגיעים לנושא של נישואי קרובים, מיד עשר עיניים רוצות לאכול אותך. אז לא דיברנו בהתחלה על נישואי קרובים. אמרנו 'משפחה בריאה וילדים בריאים'. במקום להביא אותם לבית החולים, הכשרנו אחיות בדואיות בקהילה, הורדנו את כל הביןרוקרטיה, את ההתחייבויות ואת העלויות. והיום אנחנו מגיעים לכ-50%-60% מהאוכלוסייה.

"במקביל התחלנו לשוחח עם אנשי דת בקהילה. זה עדיין לא עובד ב-100%, אבל אנחנו במצב טוב יחסית. אני לא הולכת נגד אנשי הדת. אני מציידת את הנשים במידע והן הולכות לאימאם ואומרות לו 'הייתי אצל רסמיה והיא הסבירה לי כך וכך. והאימאמים מגיעים אליי לכל מיני דברים שקשורים לבריאות בשבט שלהם, אז אני עוזרת, ובעלי איש ידוע שיש לו מעמד. בסך הכול זה מסתדר".

"להיעזר בידע של מדינות המפרץ"

אסמעיל אלשאפעי, יועץ גנטי במכון, מציין את העבודה עם בתי הספר התיכוניים. "זה מהפך שקרה ב-20 השנים האחרונות. היום רוב תלמידי התיכון הן דווקא בנות. הן נשארות ללמוד בזמן שהבנים לפעמים הולכים לעבוד, ואחרי זה ממשיכות להשכלה גבוהה. זה יוצר שינוי בתפיסת המשפחה. 

"אנחנו מתחילים לדבר איתם גם על נישואי קרובים. אני אומר להם, 'אולי אתם לא יודעים שהילד נפטר בגלל זה - כי הרי מסתירים חלק מהסיפורים. אני מראה את המחלה ואת התופעות הקליניות. אני מדבר איתם על הכאב של המשפחות. פעם הצלחנו להביא את אחת המשפחות לספר על הילדים שנולדו להם עם מחלה נוירולוגית קשה. הם שוחחו עם קהל של מורים לביולוגיה, וזה עשה את העבודה הרבה יותר טוב מכפי שאנחנו יכולנו לעשות".

לדברי אלשאפעי, הם נעזרים גם במה שקורה בערב הסעודית, בקטאר ובירדן. "שם אסור בכלל לעשות הסכם נישואים בלי בדיקות התאמה גנטית. הם יכולים לראות שזה לא משהו שהמכון הגנטי בסורוקה או מדינת ישראל מוכרים להם. אנחנו מאוד רוצים להיעזר בידע שיש למדינות המפרץ בהסברה ובשיווק". 

פרופ' אוהד בירק

נשוי ואב לשניים, רופא ילדים ומומחה בגנטיקה ● מנהל המכון הגנטי בסורוקה וראש המרכז הלאומי לחקר מחלות נדירות והמעבדה ע"ש מוריס קאהן במכון הלאומי לביוטכנולוגיה בנגב, אוני' בן גוריון ● פסנתרן ומלחין חובב