הדמות: Audrey Hepburn
תפקיד: שחקנית ופעילה הומניטרית.
הניצוץ: אודרי הפבורן הייתה שחקנית, דוגמנית, פעילה הומניטרית בריטית ואישה אמיצה מאוד.
בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהייתה בת 13 בלבד, היא החליטה לסייע למחתרת שפעלה נגד הנאצים במגוון פעולות שלקחת על עצמה. במהלך המלחמה, כמו הרבה ילדים אחרים, היא סבלה מרעב קיצוני. עם הפיכתה לאחת השחקניות הפופולריות ביותר בהוליווד, היא החליטה להקדיש עצמה לשיפור חיי ילדים בארצות עניות, על מנת שלא יסבלו רעב כמותה.
הרצון שלה להתמודד עם נושא כה מהותי לחיים כמו בעיית הרעב - הפך אותה בעיני לדמות להשראה, כזו שבחרה להתמודד עם אתגרים הנראים בלתי אפשריים לפיצוח.
בשנת 1992 היא קיבלה מנשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, את מדליית החירות הנשיאותית לאות הכרה על עבודתה ההומניטרית, והאקדמיה האמריקאית לקולנוע העניקה לה את פרס ז'אן הרשולט לפעילות הומניטרית (הפרס ניתן לה לאחר מותה).
כיום מעניק ארגון יוניצ'ף פרס על שמה לאושיות המצטיינות בדאגה לזכויות אדם.
ציטוט של הדמות:
"Nothing is impossible, the word itself says I'm possible"
מה למדתי מהדמות: הציטוט כאן מעל מלווה אותי שנים רבות ולימים בקשתי מאישה מיוחדת לכתוב אותו על קיר משרדי הקודם כדי שיהיה מולי במשך כל היום. הוא מזכיר לי כל פעם מחדש, שאין שום דבר שהוא בגדר בלתי אפשרי.
לייצר יתרון מובהק באמצעות שינוי התפיסה והתשתית ארגונית
בסוף שנת 2003 עברתי לעבוד בכלל ביטוח, בתפקיד זמני במחלקת השיווק. שנה לאחר מכן, בגיל 30, הרגשתי לפתע ש"אני יודעת מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה", אני רוצה להיות סמנכ"לית שיווק! עד גיל 40! כשסיפרתי את זה לחברים קרובים ומשפחה, צחקו עלי... אמרו לי שלא למדתי שיווק ושלא צמחתי בעולם משרדי הפרסום ושאין סיכוי שזה יקרה. באיזה שהוא שלב הבנתי שאם אני רוצה להיות סמנכ"לית שיווק, אני צריכה לצאת מאזור הנוחות וללמוד דרך "הרגליים". התפטרתי מכלל ביטוח לקולות המחאה של בני ביתי וחבריי ("איך את עוזבת כזו חברה בטוחה ומתגמלת?") והצטרפתי לחברת יעוץ שיווקי אסטרטגי. התחלתי כיועצת זוטרה ובסופו של דבר קודמתי לדירקטורית וחברת הנהלה. בתקופה הזו זכיתי לעבוד עם כמה וכמה חברות גדולות ממגוון תחומים כגון מגדל, אלעל, מי עדן, אקסלנס, לאומי קארד, עזריאלי, קרייזי ליין ועוד.
בשנת 2010 הצטרפתי לצוות הניהול הבכיר של מחלקת השיווק של מגדל ובתחילת שנת 2013 מוניתי לסמנכ"ל השיווק והפיתוח העסקי של חברת הביטוח, בעודי בת 39. זו הייתה מבחינתי נקודת ניצחון על כל אלה שטענו כי "זה בלתי אפשרי".
מאז, גם בעבודה, אני משתדלת שבכל כמה שנים תהיה לי משימה אחת "בלתי אפשרית". כזו שכולם בטוחים שלא ניתן להצליח בה, בדמות פרויקט גדול ושאפתני, שיניח תפיסה ותשתיות ארגוניות משמעותיות שיעניקו לארגון בו אני עובדת, יתרון תחרותי מובהק.
משימה שכזו הביאה אותי להצטרף למכבי שירותי בריאות: הוטל עליי להוביל את הארגון לצמיחה חיובית. זאת למרות חוסר האמונה של שותפים רבים בתחילת הדרך באפשרות לייצר מהפך בתרבות הארגונית ובגישה לצמיחה בארגון בריאות. בשנה הראשונה לתפקיד, הייתי נכנסת לא פעם למשרד אחרי ישיבה לא מוצלחת במיוחד, מסתכלת על המשפט של אודרי הפבורן שכתוב על הקיר ומקבלת כוח להמשיך. בשורה התחתונה, אני שמחה לספר שעשינו את הבלתי אפשרי ומכבי הוא ארגון הבריאות היחיד שצומח מזה 6 שנים ברציפות מתוך תפיסה של יצירת ערך לחברי הקופה.
גם החלום ליצור אפליקציית שירות חדשה לארגון שתניח תשתיות חשובות לטרנספורמציה דיגיטלית בקופת החולים, הפך לימים לפרויקט שאפתני. אחד היועצים הבכירים במשק בתחום הדיגיטל לקח אותי לשיחה ואמר לי שמדובר בפרויקט - ניחשתם נכון - בלתי אפשרי: הוא גדול מדי, מורכב מדי וארוך מדי... חזרתי לאחר השיחה עמו לחדרי הקודם, שם עדיין מופיע המשפט על הקיר, ישבתי מולו והזכרתי לעצמי שאין דרך אחרת מאשר להצליח בפרויקט הזה! מאותו רגע קבלתי החלטה לבנות שגרות עבודה מאוד קפדניות שידווחו ישירות אליי כדי לוודא שהמהלך, למרות גודלו, לא מתפזר ונשאר צמוד לתוכניות העבודה שתכננו. האפליקציה הושקה והתשתיות שהיא נבנתה עליהן הוכיחו את עצמן בזמן משבר הקורונה.
הקיר במשרדה של טוני / איירה וכתבה: לירון בן ארצי