"כאשר נראה נשים בינוניות סביב שולחן קבלת ההחלטות, נדע שהמהפכה הושלמה", אומרת ח"כ לשעבר איילת נחמיאס ורבין, כיום סגנית נשיא התאחדות התעשיינים. "בסוף גברים תמיד יצ’פרו את החבר שלהם מהצנחנים ויצניחו אותו לרשימה, ואילו נשים צריכות כל הזמן להוכיח את עצמן, שהן ראויות. שהן יותר טובות מגבר שמתמודד על אותו תפקיד".
בינתיים נראה שהדרך לשם עוד ארוכה. אם לשפוט לפי הסקרים העדכניים, מספר הנשים בכנסת ה-24 צפוי לעמוד על כ-30 בלבד, רבע מכלל הנבחרים, והרחק מהמספר הרצוי המשקף את יחסי הכוחות באוכלוסייה (51-49 לטובת הנשים, אם שאלתם את עצמכם).
החסמים לנשים בזירה הפוליטית מתחלקים לשניים: מצד אחד הגברים שעדיין מנהלים אותה ומעדיפים לשבץ ברשימות את הדומים להם, ומנגד רבות מהנשים עצמן, שאינן ששות להיכנס לפוליטיקה.
"אנחנו רואים מגמה בייצוג נשים בעמדות מפתח. אפילו בתקשורת יש יותר נשים על המסך", אומרת ח"כ שאשא ביטון, מספר 2 ברשימת תקווה חדשה, "ואני מקווה שהמגמה הזו תחדור גם לעולם הפוליטי, שהוא לא פשוט בכלל. הוא לא פשוט לגברים, ועל אחת כמה וכמה לנשים. היו נשים שרצינו לשלב ברשימה והן קיבלו רגליים קרות ברגע האחרון".
למה?
"זו זירה אכזרית. זירה עם הרבה מאוד הקרבה, ולא כולם מוכנים לעשות את ההקרבה הזאת. מה שמרתיע זה הפוליטיקה".
ח"כ איילת שקד, שרת המשפטים לשעבר ומספר 2 ברשימת ימינה, אומרת גם היא שהפוליטיקה היא מקצוע תובעני וקשה, שדורש השקעה מאוד גדולה והרבה ויתורים אישיים. אף שהיא מדגישה שאצלה בבית הכול בסדר ("הילדים שלי מקסימים והכול טוב, כי בעלי בבית") היא מדברת בפירוש על הקרבה של החיים האישיים ועל המחיר שהמשפחות משלמות.
"נשים רבות רוצות להיות בפוליטיקה, אבל החיים הפוליטיים קשים בסדר גודל אחר. אני עובדת כל יום מ-8 בבוקר עד 12 בלילה, וגם החשיפה התקשורתית הנלווית קשה. זה לא בא לידי ביטוי במקצועות אחרים. יש לי חברות טובות שהן מנכ"ליות בכירות בהייטק, וזה לא אותו קושי. זה לא אותו דבר מבחינת המחיר שהמשפחה משלמת, וזה עדיין עולם מאוד גברי - בטח ברמות הבכירות בממשלה. בקבינט הביטחוני של הממשלה הקודמת למשל הייתי אישה יחידה".
גם נחמיאס ורבין חושבת שהפוליטיקה היא זירה בעלת מאפיינים "גבריים", וכי נשים מקריבות יותר כשהן מגיעות לזירה הפוליטית, ואת המחיר לא כל אחת מוכנה לשלם. "יותר קשה לנשים בכנסת", היא אומרת, "כי פוליטיקה מורכבת מ-80 אחוז לא ענייני ו-20 אחוז ענייני. ועדיין זה מקצוע מדהים. אני ספגתי לא מעט בזירה הזו כי שמרתי על ענייניות, ואני לא מתחרטת על זה".
ח"כ תמר זנדברג, מספר 2 במרצ ומי שעמדה בראש המפלגה, הודפת את הטענה לפיה נשים נדרשות להקריב יותר מגברים בשדה הפוליטי: "את חושבת שגברים לא רוצים לקחת חלק בגידול הילדים שלהם? שנשים רוצות להקריב את הקריירה שלהן ולהקדיש עצמן רק לבית ולילדים? לא. זאת האווירה שאחראית להקרבה של גברים ולרגשות האשם של נשים. וזה לא רק בפוליטיקה, זה בכל מקום.
"אחת הסיבות שאני בפוליטיקה זה כדי לשנות את העולם, והפוליטיקה מאוד מייצגת במובן הזה את הדרת הנשים מעמדות בכירות גם בשדות נוספים, כמו באקדמיה ובמגזר העסקי".
שת"פים חוצי מפלגות
את הבעייתיות שבייצוג נשים בפוליטיקה הישראלית ניתן לזהות עוד בשלב הרכבת הרשימות לכנסת. גם אם מניחים בצד את שתי הרשימות החרדיות, שבהן אין נשים כלל, המצב ביתר הרשימות שמתמודדות בבחירות האלה אינו מזהיר.
בליכוד שלוש נציגות בלבד בעשירייה הראשונה, וכך גם בימינה, בציונות הדתית וברשימה המשותפת. ביש עתיד, כחול לבן, בתקווה חדשה ומרצ המצב משתפר קמעה מבחינת הייצוג המגדרי: שם יש ארבע נשים בעשירייה הפותחת. במפלגת העבודה, היחידה שהעמידה בראשה אישה (מרב מיכאלי), יש שוויון בעשירייה הפותחת.
השרה פנינה תמנו שטה, מספר שתיים בכחול לבן, מציינת כי בממשלה הייצוג הנשי נמוך עוד יותר. "סביב שולחן הממשלה רק חמישית מהיושבים הן נשים. אין לזה שום הצדקה. אנחנו כנשים חייבות לפלס את הדרך ולדאוג להיות בשורה אחת עם מקבלי ההחלטות. אין שום סיבה שהחלטות שמשפיעות באופן ישיר על החיים שלנו יתקבלו בעיקר על-ידי גברים. המשמעות של נשים סביב שולחן הממשלה היא יותר עיסוק בחינוך, ברווחה ובנושאים יומיומיים.
"כשאנחנו רואים למשל את תנאי העסקת עובדות קבלן ואת מפוטרות הקורונה, אי אפשר לחשוב שהמאבק על מעמד האישה נגמר. אבל במאבק הזה צריך לשלב נשים ממגזרים שונים. הייתי שמחה לראות שם גם ערביות ועולות וחרדיות".
תמונת המצב השנה עגומה אפילו יותר על רקע ימים אלה, שבהם מעמד הנשים נפגע קשות. משבר הקורונה הוביל לכך שיותר מועסקות מצאו את עצמן בבית עם הילדים, וגברו הדיווחים הקשים על רצח נשים ואלימות במשפחה.
לו היו יותר נשים בכנסת ובעמדות מפתח בממשלה שתצא לדרך אחרי פסח, היה סיכוי טוב יותר לשיתופי פעולה חוצי מפלגות בדומה לאלה שהיו בכנסת ה-20, שבה נשברו שיאי הייצוג הנשי בכנסת, עם 37 נשים. אבל מאז הייצוג לא המשיך לעלות אלא דווקא ירד ל-30 ח"כיות בשלוש הכנסות האחרונות (28 בכנסת ה-22).
מהכנסת ה-20, שעליה מתרפקות עד היום נשים רבות, זכורות בריתות חוצות מפלגות ומחנות בין חברות הכנסת למען מטרות משותפות. בין היתר זו של ח"כ לשעבר שולי מועלם מהבית היהודי עם זהבה גלאון ממרצ, שעבדו יחד להעביר את החוק להפללת לקוחות זנות, וכן שיתוף הפעולה של חברות הכנסת מכל סיעות הבית למניעת ביטול חזקת הגיל הרך.
גם ח"כ לשעבר עליזה לביא הייתה בין הנשים שכיהנו באותה כנסת, ובה נלחמה בין היתר כדי להגביר ייצוג לנשים ברשויות המקומיות ולמען נשים עגונות. "כדי להוביל שינוי ולא להמשיך וללכת אחורה, יש לקבוע כללים ברורים לקידום נשים בפוליטיקה", היא אומרת. "ביותר מדי רשימות גברים בראש מפלגה בוחרים הרבה גברים אחרים לצדם. השינוי יבוא רק משילוב של לחץ ציבורי וחקיקה להסדרת מכסות קבועות לייצוג הולם של נשים בהנהגה.
"כך למשל החוק שהובלתי יחד עם ח"כ לשעבר יפעת קריב העלה את שיעור הייצוג של נשים בפוליטיקה המקומית כבר בבחירות המוניציפליות האחרונות. הצלחנו ליצור שינוי באמצעות תמריץ כלכלי. רשימות ששילבו לפחות שליש מחבריהן נשים במקומות ריאליים, קיבלו מימון מוגדל. כבר רואים איך התיקון הקטן הזה עשה שינוי משמעותי. לא הצלחתי לקדם חוק זהה שהובלתי לשינוי לבחירות לכנסת, בשל התנגדות המפלגות החרדיות".
גם ח"כ לשעבר בן ארי, מספר 9 כיום ברשימת יש עתיד, מציינת לטובה את הכנסת ה-20: "השיא הזה מורגש בעשייה הפרלמנטרית - בחקיקה ובוועדה לקידום מעמד האישה שהייתי חברה בה. הייתה הרבה עשייה משותפת ושותפות גורל. אני וזהבה גלאון, ימין־שמאל, קואליציה־אופוזיציה, עשינו ביחד את חוק סל שיקום לנשים שיוצאות ממקלטים. רק בשבוע שעבר הייתי בביקור במקלט בבאר שבע, וסיפרו לי שהחוק עובד".
"הכנסת ה-20 הייתה גם כנסת צעירה", אומרת נחמיאס ורבין. "קארין אלהרר ומרב בן ארי ילדו, ופתאום הסתובבו תינוקות בבית. גם כשהיועצת המשפטית של ועדת הכספים, שגית אפיק, ילדה, היא הגיעה לכנסת והעבירה את חוק ההסדרים יחד עם התינוקת. זה לא היה יכול להיות בכנסת שאין בה נשים.
"עבדתי קשה כדי להעביר חוק להכרה בהוצאות טיפול בילד, ודיברנו לא מעט על ימי החופשה שלא מסונכרנים עם מערכת החינוך. כשהתחלתי את המאבקים האלה, חשבו שאני מטורללת. ופתאום זה נהיה דבר שכולם מדברים עליו. אנחנו שמות לב לדברים שגברים לא רואים אותם. לא רק כמה עולה לנו דירה, אלא כמה עולה לנו לגדל ילד".
גם איילת שקד אומרת שהשתדלה לנצל את מעמדה כדי לקדם נושאים נשיים: "מיניתי הרבה נשים לתפקידי מפתח במשרד המשפטים ולכס השיפוט. כאישה, שמתי על זה דגש, דבר שגברים פחות עושים". בנוסף, הכריזה מלחמה בפוליגמיה והחמירה את האכיפה בנושא כדי להיטיב עם מעמדן של נשים, בעיקר במגזר הבדואי, שבו התופעה נפוצה.
עם זאת, לא צריך להיסחף. גם באותה כנסת מיתולוגית, מספרן של הנשים לא הגיע אפילו לשליש מכלל החכ"ים. בשנתיים האחרונות לעומת זאת, לא יצרו קואליציות כאלה. הסיבה נעוצה קרוב לוודאי בכך שמערכת הבחירות לא פסקה בהן לרגע, ולא אפשרה כמעט עבודה משותפת.
"לא הייתה אמירה נשית משמעותית בכנסות האחרונות", אומרת בן ארי. "המקרה הבולט היחיד הוא חוק האפוטרופסות שקידמו גדעון סער, עודד פורר וקרן ברק, שהיא היחידה בליכוד שאפשר להגדיר פמיניסטית, שזה באמת חשוב לה".
השינוי לא יקרה מעצמו
וזה אכן חשוב לה. "הכנסת אמורה להיות בבואתו של הציבור הישראלי", מסבירה סגנית יו"ר הכנסת, ח"כ קרן ברק מהליכוד, "לכן חשוב שהייצוג של הנשים בכנסת יהיה דומה ככל שניתן לגודלן היחסי באוכלוסיה. המפלגות עצמן צריכות לפעול ביתר שאת במעשים, ולא רק בדיבורים לייצוג שווה של נשים ברשימתן ובחקיקת חוקים שמעודדים שוויון באופן כללי מגיל גן ועד בכלל.
הפוליטיקה מניעה את הפרלמנט והפרלמנט מניע את החיים עצמם, וככל שיהיו יותר נשים פוליטיקאיות ומחוקקות כך נוכל לקדם בצורה מהירה יותר יוזמות וחקיקה למען נשים וקידום נשים".
"הלקח העיקרי שלי הוא שאם לא גורמים לזה לקרות, זה לא יקרה לבד", אומרת זנדברג. "מה שקורה לנשים בפוליטיקה קורה להן בכל מקום - בעסקים, באקדמיה, בתרבות. ואם לא מבטיחים במנגנונים את כניסת הנשים פנימה, זה לא יקרה. אני תומכת אפילו בסנקציות על מפלגות שאין בהן ייצוג נשי או בחוק שיאסור התמודדות לרשימות ללא ייצוג נשי".
גם בן ארי גורסת כי תת-הייצוג הנשי בכנסת משקף תחומים נוספים בחברה הישראלית. "הכנסת היא בבואה של החברה הישראלית. הקורונה היא דוגמה מעולה לבחירה האוטומטית שהייתה כאן, שנשים נשארו בבית למרות שהן נמצאות בשיעורים גדולים יותר במקצועות המבוקשים. נשים הן הראשונות להיפגע כי הן נשארות עם הילדים בבית, ובראש הנפגעות כמובן חד-הוריות ששלחו אותן הביתה".
מעט מהמפלגות דווקא כן פעלו להצבת נשים במקומות משמעותיים, והדוגמה הבולטת ביותר היא ח"כ פנינה תמנו-שטה, שרת העלייה והקליטה מטעם כחול-לבן. על החלטתו של בני גנץ להציב אותה כמספר שתיים שלו אומרת תמנו שטה: "להציב אותי כאישה שנייה ברשימה זה לא הישג פרסונלי, זו אמירה. בעיקר ביחס לילדות שמגיעות מנקודת פתיחה נמוכה כמוני, מאוכלוסיות מוחלשות, שאולי לא חשבו שהן יכולות לחלום להגיע לממשלה ולפוליטיקה. אני רוצה שהן שידעו שהן יכולות לחלום ולהגיע".
ח"כ יפעת שאשא ביטון, דווקא מתנגדת לשריון נשים ברשימות לכנסת, כמו גם במקומות תעסוקה. "אני נגד. לא הייתי רוצה להיות בשום מקום שבו אני משוריינת מתוקף היותי אישה. לא בפוליטיקה ולא בשום תפקיד מקצועי. אני רוצה להיות שם מתוקף מה שאני מביאה איתי והיכולות שלי. אני לא רוצה שיגידו שנשים הגיעו למקום שבו הן נמצאות רק כי שריינו אותן. לא, הן פה כי הן טובות".
בניגוד לרבות אחרות, המתגאות בשינויי חקיקה שעשו למען נשים, שאשא ביטון מתנגדת לכך שנשים בפוליטיקה נדרשות לפעול באופן ממוקד למען נשים. "נשים צריכות להיות שם בשביל החברה. עצם זה שנשים נמצאות בעמדות מפתח זה משנה זוויות ראייה ודפוסי התנהלות.
"אני לא אוהבת לראות את זה בעיניים המגדריות, אני לא חושבת שנשים צריכות לבוא לפוליטיקה בשביל נשים, הן צריכות לבוא לפוליטיקה בשביל החברה הישראלית וברור שגם נשים נתרמות מזה וגם ילדים. כל דבר שאת עושה משפיע גם על נשים. סיוע כלכלי בעקבות הקורונה ישפיע גם על נשים שנפגעו מהקורונה".
בלי לדעת שהיא יוצאת נגד הדברים של חברתה לשעבר במפלגה, אומרת מירב בן ארי: "יש נשים בכנסת שלא עושות כלום כדי לקדם נשים. הן חושבות שאין תקרת זכוכית ולא צריך העדפה מתקנת, והן גורמות יותר נזק מגברים. אם כחלון לא היה מתעקש לעשות ריצ’רץ’ ברשימה - לא הייתי מגיעה פנימה. צריך ללמוד מגדר ולהבין את הפטריארכליות. בכנסת צריך כמה שיותר נשים, ואת צריכה להיות יותר דומיננטית. נשים נחמדות לא עושות מהפכות".