איך הצליח השחמט לשמור על מעמדו במשך 1,500 שנה?

ד"ר אמנדה פורמן היא ביוגרפית והיסטוריונית אמריקאית־בריטית. כתבה חמישה ספרים עטורי פרסים ושימשה כשופטת בוועדות פרס מאן בוקר ופרס הספר הלאומי משחק המלכות והמומחים הגדולים

לפני 50 שנה, שיחק רב־אמן השחמט האמריקאי בובי פישר עם אלוף העולם המכהן בוריס ספאסקי ב־"משחק המאה" ברייקיאוויק, איסלנד. המלחמה הקרה הייתה בשיאה, והסובייטים החזיקו בתואר מאז 1948. על התחרות נרכב יותר מאשר רק על הפרס הכספי.

העיתונות תיארה את משחק פישר-ספאסקי כדו־קרב בין המזרח למערב. אבל כדי שהמערב ינצח, פישר היה צריך לשחק, וגאון השחמט הרגשני לא הסכים לתנאים. הוא החרים את טקס הפתיחה ב־1 ביולי 1972, מה שגרם ליועץ לביטחון לאומי דאז, הנרי קיסינג'ר, להתקשר לפישר ולומר לו שזו חובתו הפטריוטית לצאת לשם ולשחק. פישר התרצה - וניצח, תוך שימוש בגמביט המלכה במשחק 9 (מהלך שהתפרסם בזכות הסדרה של נטפליקס על שחמטאית בדיונית).

המשחק פישר־ספאסקי הצית מחדש את ההתלהבות העולמית ממשחק בן 1,500 שנה. ממקורותיו בהודו, ככל הנראה, בסביבות המאה ה־6, הרעיון הבסיסי של השחמט התפשט במהירות ברחבי אסיה, המזרח התיכון ואירופה. הרשויות הדתיות גינו בתחילה את המשחק; למרות זאת, היכולת לשחק הפכה לחלק הכרחי מהתרבות החצרונית.

הכלי החזק

שחמט היה משחק איטי עד שנת 1470, אז הוכנסו כללים חדשים שהפכו אותו למהיר ואגרסיבי יותר. השינויים החשובים ביותר היו ניידות גדולה יותר של הרץ והפיכת המלכה לכלי החזק ביותר על הלוח. מה שהצית את השינויים נותר עלום, אם כי נראה שהמסורת התחילה בספרד, בהשראת אולי המלכה איזבלה ששלטה במשותף עם המלך פרדיננד.

המשחק כבש כמה מגדולי המוחות של הרנסנס. בסביבות שנת 1500, המתמטיקאי האיטלקי לוקה פאצ'ולי, הידוע כאבי החשבונאות, ניתח יותר מ־100 מהלכים ואסטרטגיות בספרו "De ludo schaccorun" (על משחק השחמט). ידו של לאונרדו דה וינצ'י זוהתה בחלק מהאיורים בעותק הידוע היחיד של הספר.

למרות שנקרא "משחק המלכים", השחמט היה פופולרי באותה מידה בקרב גנרלים. אבל, כפי שגילה נפוליאון המתוסכל, ניצחון בשדה הקרב לא היה ערובה להצלחה על הלוח. אף על פי כן, במהלך גלותו לאי סנט הלנה, נפוליאון שיחק לעתים קרובות כל כך עד שאחד מניסיונות הבריחה היזומים על ידי תומכיו כלל הסתתרות בתוך מערכת שחמט עשויה משנהב.

מוצר חובה

התערוכה הגדולה של לונדון בשנת 1851 נתנה השראה למאסטר השחמט הבריטי הווארד סטאונטון, שהעניק את שמו לכלי השחמט הסטנדרטיים הראשונים, לארגן את טורניר השחמט הבינלאומי הראשון. עיכובים בנסיעות גרמו לכך שאף אחד מהשחקנים הרוסים הגדולים לא הצליח להשתתף, למרות ההתלהבות של המדינה מהמשחק. במכתב לאשתו, הכריז המשורר הגדול ביותר ברוסיה, אלכסנדר פושקין, "[שחמט] הוא מוצר חובה בכל משפחה מאורגנת היטב". זה היה אחד מהבילויים הבורגניים הבודדים ששרדו את המהפכה ללא פגע.

הרוסים כבשו שוב את אליפות העולם לאחר משחק פישר־ספאסקי ב־1972. עם זאת, בשנות ה־90 הם התמודדו עם אתגר חדש שלא היה מדינה אלא מחשב. הרב־אמן גארי קספרוב ניצח בקלות את ה-Deep Blue של IBM ב־1996, רק כדי לספוג תבוסה מוחצת ב־1997. קספרוב אפילו שאל אם היריב שיחק הוגן. שש שנים מאוחר יותר, הוא הסכים לעימות באליפות העולם בשחמט של FIDE "אדם נגד מכונה" מול Deep Junior החדש והמשופר. המשחק ב־2003 נגמר תיקו - שהשאיר את השחמט עצמו המנצח.

View this post on Instagram

A post shared by Bobby Fischer Biography (@bobbyfischerbio)