מגע, כל מגע? רק באישור

אם מסכמים את 73 עמודי פסק-הדין ואת 97 סעיפיו, אז השורה התחתונה של פסק-הדין המרשיע על חיים רמון, היא פשוטה וברורה: כל מגע אינטימי עם גופה של אשה, ללא רצונה - הוא עבירה. כשהדגש הוא על "כל מגע".

זה אולי החידוש הגדול בפסק-הדין, שכן קודם לכן שלטה הסברה, שצריך מגע משמעותי יותר, כדי שתהיה הרשעה, או שאפילו יוגש כתב אישום. מזוז אמר: "לא! גם מגע שהיה מקובל כ'קליל'". ובית-המשפט אישר גישה זו.

מסר נוסף מפסק-הדין הוא, שגבר צריך להיות זהיר מאוד בקריאת כוונותיה של אשה כלפיו. אפילו אם האשה מפלרטטת איתו באמת, אסור לו להניח שהיא רוצה יותר מכך. רמון טען להגנתו, שהתרשם מהתנהגות המתלוננת, שהיא מעוניינת ביותר מסתם חיבוק. בא מזוז ואמר לו, ולכל גבר: "אם אתה רוצה יותר מפלירטוט, אתה צריך לבקש רשות". באו השופטים, ואישרו גם גישה זו.

הנורמה החדשה אינה קלה לעיכול. אם אשה מתחבקת אתי, אני צריך לשאול אם היא גם רוצה נשיקה? נשמע מגוחך. אולי אפילו קצת לא אנושי. אבל מה זה אנושי, אם לא מכלול הנורמות שאנחנו חיים על-פיהן? נראה, שלאחר שנתרגל לנורמה הזאת, יגיע היום שלא נזכור איך בכלל חיו אנשים בלעדיה.

גם האישיות והאופי הורשעו

לא רק מעשיו של רמון עמדו למשפט, אלא גם אישיותו ואופיו. פסק-הדין מאזכר את העובדה, שהמעשה המגונה בוצע דקות ספורות לפני ישיבת הקבינט הביטחוני, בערב הראשון של מלחמת לבנון. זה אמנם לא קשור למעשה עצמו, אבל זה כן קשור לאישיותו ולאופיו של רמון. האם העיתוי הזה השפיע על עמדת השופטים לגבי המעשה עצמו, לגבי אמינותו של רמון? לך תדע. אבל גם לו יצא רמון זכאי, הרי רק בגלל עובדה זו היה צריך להרחיקו משולחן הממשלה, כאדם חסר רגישות ואחריות.

זיכוי למזוז

קיתונות של ביקורת ספג היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, על כתב האישום נגד רמון, מפרופסורים, מפרקליטי צמרת, מפוליטיקאים, ואפילו מארגוני נשים. "על נשיקה מגישים כתב אישום נגד שר, ועוד שר המשפטים?" נזעקו המלומדים. והיו כאלה שרמזו על כל מיני שיקולים לא ענייניים.

מזוז הגן על החלטתו, עם עמדה מעוררת כבוד והערכה בהגיונה הפשוט: "לא ייתכן שבמדינת ישראל גופה של האשה יהיה הפקר, ובעניין זה יש להחמיר בקטנה כבגדולה". הרשעתו של רמון היא גם זיכויו של מזוז מההשמצות נגדו, מהטלת הספק בשיקול דעתו, מהניסיון להטיל דופי ביושרו. הזיכוי הזה הוא חדשות רעות לאנשי הציבור שיש להם סיבה לחשוש מהיועץ.

כבר הופיע הלכלוך

עוד לא שמענו את גזר-הדין, עוד לא ידענו כלום על הנימוקים, וכבר הופיע הלכלוך: השופטת חיותה כוחן, ראש ההרכב, אמורה להיות מקודמת בחודש הבא לבית-המשפט המחוזי. מדברים, שאמרה לאחרונה, כי מדורית בייניש הבינה כוחן, שנשיאת העליון רוצה הרשעה, וכדי להתקדם בחיים היא נתנה לה את מבוקשה.

יש רק בעיה אחת עם התיאוריה הזאת: בדין ישבו עוד שני שופטים, וההחלטה היתה פה אחד. האם העובדה שאלה העובדות, תפסיק את הלכלוך? כן, ממש.