פס"ד תקדימי קובע כי כל מערכת יחסים מינית בין גבר לכפופה לו נחשבת הטרדה - גם אם האשה יזמה ופיתתה

בית הדין הארצי לעבודה קבע, בפסיקה תקדימית, כי מערכת יחסים בין גבר לעובדת הכפופה לו, המבוססת רק על יחסי מין, נחשבת להטרדה מינית. זאת, גם אם העובדת פיתתה את המעביד או התנהגה בפרובוקטיביות. החידוש בפסיקה הוא ש"כשמדובר במערכת יחסים המתמצית בקיום יחסי מין מזדמנים במקום העבודה - מוטלת האחריות על כתפי בעל המרות, גם אם יוכח כי הכפופה היא שפיתתה אותו".

בהחלטה, הצפויה לטלטל את יחסי הגברים-נשים במקום העבודה, ביקש בית הדין "להעביר מסר ברור למעבידים וממונים, לפיו מערכת יחסים אינטימית-מינית בין ממונה לעובדת, המסתכמת במעשים בעלי אופי מיני גרידא במקום העבודה, מהווה נורמה בלתי ראויה העולה כדי הטרדה מינית".

בין השופטים נפלה מחלוקת בשאלה מתי תופרך החזקה שהממונה ניצל את יחסי המרות, כלומר מתי הממונה לא הטריד מינית. השופטות ורדה וירט-ליבנה ונילי ארד, שנותרו במיעוט, סברו שעל הממונה להראות שבבסיס מערכת היחסים היו "עניין אמיתי ורצון מוסכם של שניים". זאת למשל במקום בו ה"רומן" לא היה מוגבל למסגרת העבודה בלבד או ליחסי מין מזדמנים בעבודה, וכן אם דיווח לממונים על מערכת היחסים.

הנשיא סטיב אדלר ושני נציגי הציבור סברו, שאין צורך לבדוק האם מערכת היחסים היתה "רומן אמיתי" או מינית נטו. לדעתם, לא די בכך שהממונה יוכיח שלא היו יחסי מרות, אלא הוא נדרש להוכיח שפעל אקטיבית - דיווח לממונים על מערכת היחסים ופעל לביטול יחסי המרות. "מצופה מממונה לדחות הצעה בעלת אופי מיני, הבאה מצידה של עובדת הנמוכה ממנו בהיררכיה שבארגון", קבע אדלר.

אחריות מוגברת

בית הדין קיבל ערעור על פסיקת בית הדין האזורי, וחייב מהנדס ראשי בחברת היי-טק (47) לשלם פיצוי בסך 35 אלף שקל למהנדסת שעבדה כבודקת תוכנה בחברה, בצוות שהיה כפוף אליו.

בין השניים, שכל אחד מהם היה נשוי, התפתחה מערכת יחסים שארכה כשמונה חודשים, וכללה קיום יחסי מין במקלט בעבודה, פגישות פרטיות בחוף הים וברכב, בדרך לעבודה וממנה. המהנדס ידע שהעובדת נוטלת תרופות אנטי-דיכאוניות. לאחר תום היחסים ביניהם, החל המהנדס בקשר עם עובדת אחרת בחברה, עליו דיווח לממונים.

רק כשהעובדת השנייה הפכה לבת-זוגו וכעבור כמעט שנתיים מתום יחסיהם, התלוננה העובדת שהמהנדס אנס אותה ובאמצעות עו"ד ורד שדות תבעה ממנו פיצוי. השופטת דלית גילה באזורי בחיפה דחתה התביעה, אחרי שקבעה שהעובדת יזמה את הקשר האינטימי וה"אונס" לו טענה היה בהסכמתה.

השופטים בארצי קבעו שלא היה כל אילוץ, כפייה, הפעלת לחץ או אווירה עוינת מצד הממונה במקום העבודה, במהלך הקשר ולאחריו. למרות זאת קבעה השופטת וירט-ליבנה, ש"על בעל מרות מוטלת אחריות מוגברת, שנועדה ליצור מקום עבודה מוגן למי שכפופים למרותו, ומחייבת מידה מחמירה של זהירות. מערכות יחסים בהם קיימים יחסי מרות יכולות להוות קרקע פוריה לניצול בעל אופי מיני של הכפוף, לאור התלות הכלכלית והמקצועית".

היא הוסיפה, ש"האחריות המוגברת המוטלת על ממונה, מלבד חובת הנאמנות כלפי מעסיקו, היא חובת זהירות ביחס למעשיו אל מול עובדת הכפופה למרותו - יוזמת, מפתה ופרובוקטיבית, ככל שתהיה". לדבריה, אחריות זו תחייב את בעל המרות המעוניין בקשר עם הכפופה לו, לדווח על כך לממונים אחרת המעשים יתפרשו "כלא רצויים ולא יהיה די בטענה שניתנה להם הסכמה".

נורמה ראויה

למרות שבעולמנו המתירני יש המעוניינים בקשר מיני "נטו", ציינה, קשר כזה אינו נראה כקשר רומנטי המבוסס על רצון חופשי של שני הצדדים, כשהוא מתקיים בין ממונה לכפופה לו. "מחובתנו להעמיק ולהנהיג נורמה חברתית רצויה ונכוחה, שעדיין אינה מופנמת די צורכה, לפיה מערכת יחסים של בעל מרות עם מי שכפופה לו, המבוססת על קיום יחסי מין מזדמנים במקום העבודה, מדיפה ריח חריף של ניצול יחסי מרות, המאששים את הטענה כי מדובר בהטרדה מינית". בנסיבות כאלה, נקבע, לא תהיה משמעות לטענה שמדובר בעובדת יוזמת, מפתה או פרובוקטיבית.

אגב, השלכה ישירה אחת יש לפסק הדין. המתלוננות נגד נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, יוכלו לתבוע ממנו פיצוי בגין הטרדה מינית, אם יוכיחו שהיתה ביניהם מערכת יחסים כלשהי, אפילו כזו שהחלה ב"רומן" שהן יזמו או הסכימו לו. (ע"ע 274/06).