העליון: גם נשים גרושות במשמורת משותפת ישלמו מזונות

"שני ההורים חבים באופן שווה במזונות ילדיהם בגילאי 15-6, תוך שחלוקת החיוב ביניהם תיקבע על-פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות, לרבות הכנסה משכר עבודה. כתוצאה מכך, אפשרי כי במקרים של משמורת פיזית משותפת יופחת חיובו של האב בהשוואה למקובל כיום. אם ההורים שקולים מבחינה כלכלית, אפשרי גם שכל הורה יישא במזונותיו" - כך קבע הבוקר (ד') בית המשפט העליון, בהרכב מורחב של 7 שופטים, בפסק דין דרמטי המשית לראשונה שוויון מלא בין ההורים בנטל מזונות הילדים.

שאלות המשמורת ותשלומי המזונות לילדים במקרה של גירושים מעוררות מאבקים משפטיים ממושכים וקשים ומייצרות עשרות שאלות יומיומיות - איפה יגורו הילדים, הסדרי ראייה, חינוך, לאילו חוגים ילכו הילדים ועוד. לצד אלה ישנן גם שאלות חוקתיות ומהותיות על זכויותיהם של ההורים וזכויות הילדים עצמם בעת כישלון נישואי ההורים.

השאלה החוקתית שהגיעה להכרעה בבית המשפט העליון בעניין זה הייתה: האם יש ליצור שוויון בנטל תשלום מזונות הילדים בין האם לאב? הסוגיה לפתחם של שופטי בית המשפט העליון סאלים ג'ובראן, אסתר חיות, דפנה ברק-ארז, יורם דנציגר, עוזי פוגלמן, נעם סולברג ומני מזוז, אשר השיבו על כך הבוקר בחיוב. ההחלטה ניתנה פה-אחד על-ידי ההרכב המורחב.

בפסק דינו של השופט פוגלמן, לו הסכימו כל השופטים, צוין, בין היתר: "התכנסנו בהרכב מורחב כדי לבחון אם בשלה העת לסטות מן ההלכה הנוהגת לגבי מזונות ילדים בגילאי 15-6 הנתונים במשמורת פיזית משותפת. ראשיתו של המסע בתובנה כי במקרים של משמורת פיזית בגילאים האמורים, הדין הקיים ­- המחייב את האב בנשיאה בלעדית במזונות ההכרחיים - עלול להותיר את האב בלא המשאבים הדרושים לו כדי להבטיח את רווחת הילד ואת טובתו עת הוא שוהה עמו, כמו גם ליצור קושי כלכלי ממשי עבור האב עצמו.

"על רקע זה, ובנתון לכך שהדין החל במזונות נקבע לפי הדין האישי, ביררנו שמא ניתן לפרש את הדין העברי מתוכו פנימה באופן המביא לתוצאה שונה. עיון במקורות, עמדת היועץ המשפטי לממשלה והחלטת מועצת הרבנות הראשית לימדו כי ניתן להשיב על שאלה זו בחיוב, שכן ישנה גם פרשנות הלכתית מוכרת, שלפיה בגילאים האמורים מוטל חיוב המזונות על שני ההורים מדין צדקה. לפי גישה זו, החובה לדאוג לכלל מזונות הקטין מוטלת באופן שווה על שני ההורים, תוך שחלוקת החיוב ביניהם נקבעת על-פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות, לרבות הכנסה מעבודה.

"מבין שתי הפרשנויות האמורות, סברתי כי יש לבכר את האחרונה, אשר לדידי תיטיב להגשים את ערכי היסוד של שיטתנו המשפטית, כשבמרכזם טובת הילד ועיקרון השוויון בין המינים. חרף המורכבות הכרוכה בהחלת כלל שוויוני במציאות המתאפיינת בחוסר שוויון בין נשים לבין גברים, סברתי כי במכלול האיזונים, עדיפה הפרשנות החלופית של תקנת תש"ד; וכי יש בה את הגמישות הדרושה כדי ליתן מענה הולם לחששות העיקריים המושמעים בהקשר זה".

לפיכך, נקבע כי בגילאי 15-6 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על-פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה. 

השופטים קיבלו את עמדתה של השופטת דפנה ברק-ארז, לפיה במשמורת משותפת על ילדים בגילאי 6-15 ייקבעו הכללים הבאים:

1. "ייקבע מנגנון לריכוז הטיפול בהוצאות שאינן הוצאות קיום שוטפות, אלא צרכים אחרים (כגון ביגוד, ספרים, טיפול רפואי שאינו צפוי ועוד). ברגיל, יהיה זה מנגנון של הורה מרכז שיקבל לידיו תשלום של מחצית ההוצאות האלה מן ההורה האחר (במצב של השתכרות שווה)".

2. "לצד זאת, ניתן לחשוב על פתרונות נוספים כמו חשבון בנק משותף של ההורים, הכול לפי שיקול-דעתה של הערכאה הדיוניות על-פי הנסיבות המשפחתיות. בהיעדר קביעה אחרת, ההורה המרכז יהא זה אשר בית המשפט לענייני משפחה ימצא כי שימש עובר ל גירושים כמטפל העיקרי בילדים".

3. "ההורים ימשיכו לחלוק בהוצאות החריגות, בכפוף לכושר ההשתכרות שלהם ובהתאם למנגנון שייקבע על-ידי בית המשפט לענייני משפחה".

בשלהי פסק הדין הוסיף השופט סולברג כי "הגרעין הקשה של דיני המשפחה בישראל - דיני נישואים וגירושים - מאופיין בחוסר שוויוניות בין גברים לנשים. על-פי ההלכה היהודית נתון הגט בידיו של האיש - ברצותו יתן, ברצותו יסרב. אף על-פי כן, אין בכך כדי להצדיק חלוקה בלתי שוויונית של חובת תשלום מזונות הילדים. זאת, לא רק בשל העיקרון שלפיו 'אין מתקנים עוול (סרבנות גט) בעוול', אלא מחמת העובדה שהלכה למעשה איננו מבקשים 'לנתק' את שאלת מזונות הילדים מהליך הגירושים בכללותו. הללו יישארו כרוכים זו בזה, לטב ולמוטב.

"כדי לסבר את האוזן ולשם הבהירות, אמחיש את הדברים באמצעות דוגמה: בני זוג שבבעלותם דירה משותפת מבקשים להתגרש. האיש מתנה את מתן הגט בכך שהדירה כולה תועבר לבעלותו הבלעדית; האישה, בצר לה, מסכימה. לאחר הגירושים חולקים בני הזוג משמורת פיזית משותפת ושווה על ילדיהם. עתה באים בני הזוג לפני בית המשפט למשפחה, ומבקשים ממנו להכריע בעניין חלוקת חובת תשלום מזונות הילדים. האישה דורשת כי חובת המזונות תוטל באופן בלעדי (ולמצער מוגבר) על האיש, ואילו האיש דורש חלוקה שווה, בהתאם להסדר המשמורת המשותפת.

"כאמור, בבואו להכריע בעניין זה, שומה על בית המשפט ליתן דעתו לא רק על אופן חלוקת המשמורת המשותפת, כי אם גם על יכולותיהם הכלכליות היחסיות של בני הזוג מכלל המקורות העומדים לרשותם, כמו גם על מכלול נסיבות העניין. בדוגמה שלפנינו, ניצל האיש את 'כוחו' הנתון לו בעת מתן הגט, על-מנת להתעשר שלא כדין על חשבונה של האישה. משעשה כן, רשאי (ואף חייב) בית המשפט ליתן לכך ביטוי בפסיקתו, באופן שיעיין את כפות המאזניים ויפצה את האישה על הפסדהּ.

"יובהר: הדבר איננו בגדר עונש שמטיל בית המשפט למשפחה על האיש, כי אם פועל יוצא של היתרון הכלכלי שהשיג שלא כדין. ברם - וזאת ראוי להדגיש הדגש היטב - מקום בו מנהל האיש את הליך הגירושים בהגינות ובתום-לב, ואינו מנצל לרעה את 'כוחו' עובר למתן הגט, מדוע ייגרע חלקו, ולמה זה ישלם ביוקר (תרתי-משמע) על מציאות בלתי שוויונית שלא הוא אחראי לה?".

עוד צוין בפסק דין כי הוא מסדיר "באופן חלקי בלבד את סוגיית מזונות הילדים, ואינו מתייחס לתשלום מזונות ילדים בגילאי 6-0, חובה שעודנה מוטלת במלואה על כתפי האב, תהיינה נסיבות העניין אשר תהיינה".

עוד צוין כי פסק הדין אינו מתיימר לקבוע נוסחאות אחידות לשם עריכת תחשיב מדויק של דמי המזונות הראויים להשתלם בכל מקרה ומקרה, במגמה ליצור פסיקת מזונות אחידה וקוהרנטית, וכן כי הוא אינו נותן מענה לסוגיית המשמורת המשותפת. "סוגיה זו כרוכה בסוגיית מזונות הילדים, משפיעה עליה ומושפעת ממנה. הסדרתן של סוגיות אלה מחייבת אפוא חשיבה מערכתית, כוללת. הנה כי כן, ועל אף פסק דין זה, דומני כי אין מנוס מגיבושו של הסדר חקיקתי - מקיף, סדור ומפורט - ויפה שעה אחת קודם", כתב השופט סולברג. 

השופטת דפנה ברק-ארז הסכימה עם מסקנתו של השופט פוגלמן כי בפסיקת מזונותיהם של ילדים יש מקום להתחשב בקיומה של משמורת משותפת, ויש לתת ביטוי להיקף ההשתכרות של ההורים בפסיקת המזונות. עם זאת, ברק-ארז חלקה על היישום שהציע פוגלמן של העקרונות הללו, אשר לטענתה קבע מנגנון של פטור גורף מהעברת תשלומים בין ההורים שרמת השתכרותם דומה.

השופטת ברק-ארז ציינה כי קיימת חשיבות ברורה שההלכה שתיקבע לא רק תגדיר עקרונות נכונים, אלא תתווה כלים יעילים שיבטיחו את יישומה בהתחשב בנסיבות המאפיינות את המשמורת המשותפת. "אין די בפתרון שיהיה צודק ברמה התיאורטית, אם לא יהיה מלווה בכללים אכיפים ליישומו", ציינה.

הפתרון שהוצע על-ידה, כאמור, היה "הורה מרכז" - באותם מצבים שבהם נדרש "ריכוז ותיאום" של הטיפול בהוצאות ילדים הטיפול בכך יופקד, במקרה הצורך, בידי ההורה המתאים יותר לכך. "הסדר ברירת המחדל בתחום המזונות אינו יכול להתבסס על הנחה של שיתוף-פעולה בין ההורים (גם אם ראוי לייחל לו), אלא על כללים ברורים שיאפשרו את תפקודם באופן מיטבי, תוך צמצום חילוקי הדעות ביניהם. 

"בהקשר זה ראוי להזכיר כי נוכח טבעם האמור של סכסוכי משפחה יש הסבורים כי תפקידו של בית המשפט, בין היתר, הוא לנסות לקצר את 'תקופת הסבל' שבה נדרשים הצדדים להתעמת זה עם זו ובעיקר להקטין את הנזק שייגרם לקטינים ולמשפחה כולה בשל כך", כתבה וקבעה כי בשל האפשרות של חוסר אמון ובעיות בשיתוף-פעולה נדרשים כללים ברורים שיבטיחו יעילות ושקיפות בהתנהלותם של הצדדים.

הפתרון המוצע על-ידה, כאמור, "ניהול מרכזי" של ההוצאות הנוספות או "הורה מרכז". "מהו המנגנון היישומי שיכול לאפשר להורים לנהל את הוצאות הילדים באופן שימקסם את טובתם ויהיה פרקטי ונוח גם מבחינתם, ללא צורך בשיתוף-פעולה צמוד על בסיס יומיומי? אין מקום להכתיב פתרון אחד שאין בלתו, אלא להבהיר מה אמורים להיות מאפייניו של מנגנון זה: עליו להיות פשוט ליישום ולא לחייב מידה רבה של שיתוף-פעולה יומיומי בין ההורים. מנגנון יעיל שניתן להעלות על הדעת הוא מינויו של אחד מההורים כ'הורה מרכז' אשר יקבל לידיו בראשית החודש מחצית מסכום המזונות המיועד עבור ההוצאות שאינן בגין הפעילות היומיומית השוטפת דהיינו המזונות המיועדים לצרכים האחרים (ביגוד, ספרים, טיפול רפואי לא צפוי ועוד)".

לאחר שכל השופטים הסכימו, כי הפתרון המוצע על-ידי השופטת ברק-ארז הוא יישום ראוי של העקרונות שמתווה פסק הדין (והשופט פוגלמן אף הוסיף כי הוא כלל לא הציע מנגנון "פטור גורף" כפי שיוחס לו על-ידי ברק-ארז), נקבע כי עיקרון-העל שיוצא מפסק הדין הוא כי בגילאי 15-6 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך התחשבות ביכולותיהם הכלכליות וחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה; וכי יישום עיקרון זה במקרה הטיפוסי של משמורת פיזית משותפת ייעשה ברוח העקרונות שהתוותה השופטת דפנה ברק-ארז. 

סוגיות המשמורת והמזונות מהוות את אחד מסלעי המחלוקת העיקריים בסכסוכי הגירושים ומייצרות אינסוף הליכים משפטיים בין הצדדים. לפני כ-10 שנים, בשנת 2006, מונתה ועדת שיפמן לדון בשאלת חלוקת נטל המזונות בין ההורים מנקודת המבט של טובת הילד. המלצותיה ניתנו באוקטובר 2012, ומהן עלה כי האחריות הטיפולית והכלכלית בילדים תחול על שני ההורים, גם אם לא באופן שוויוני. ועדה נוספת שעסקה בנושא באותן שנים - ועדת שניט, שדנה באופן חלוקת האחריות ההורית וחלוקת זמני שהייה של הורים גרושים עם ילדיהם - הגיעה למסקנות דומות.

הגם שהמלצות הוועדות נדונו רבות בוועדות שונות בכנסת ובמשרד המשפטים בראשות שרי המשפטים המתחלפים, המלצות ועדות אלה לא אומצו עד כה בחקיקה. המציאות המודרנית, שבה שני ההורים מטפלים באורח שווה בילדיהם, המשיכה לאתגר את בתי המשפט, ושופטים שונים הלכו בין טיפות הדין העברי ונתנו פסיקות השואפות לשוויוניות בתחום המזונות. וכך, נוצר בשנים האחרונות מעין תוהו ובוהו באחד התחומים הדרמטיים והרה-הגורל בסכסוכי המשפחה.

לכאורה, פסיקתו של העליון אמורה להביא לבהירות בתחום המזונות ולנטרל חלק מהתביעות שנועדו אך ורק להפעלת לחץ, ואולם ייתכן כי דווקא ההכרעה המשווה את מעמדם של שני בני הזוג תוביל לריבוי הליכים משפטיים סחטניים מצד הורה שלא ירצה להיות משמורן - אך יגיש תביעות משמורת לשם הפעלת לחץ על ההורה המשמורן להפחתת המזונות. פסק הדין לא פתר את הבעיה באופן מלא, כפי שציין כאמור השופט סולברג בשולי פסק הדין.

לפני מספר חודשים נכנסה גם שרת המשפטים איילת שקד לזירה הבוערת הזו, כאשר הצהירה במסגרת דיון בוועדה למעמד האישה כי היא פועלת להסדרת התחום, וכי הצעת חוק ממשלתית המסדירה את תשלומי המזונות תוגש לכנסת בעוד כ-3 חודשים.

"אנחנו פועלים על-מנת להגיע למתווה מוסכם באשר למחלוקת בדבר המזונות, ואני מאמינה שבתוך חודשיים-שלושה מתווה חדש על בסיס ועדת שיפמן יגיע לכנסת כהצעת חוק ממשלתית", אמרה אז שקד. ואולם, עד כה לא הוגשה הצעת החוק האמורה.