אין ספורטאים בארץ. נקודה

השבוע פורסם כאן ב"גלובס" מחקר ראשון מסוגו בארץ שעסק בהרגלי אהדת ספורט בישראל. לפי המחקר, 14% מהישראלים הבוגרים מגדירים את עצמם כחובבי ספורט, שצופים ועוקבים באדיקות, אבל מודים כי הם מעדיפים לעשות את זה מהכורסה בלבד. תושבי ישראל אולי מחשיבים עצמם חובבי ספורט, אבל מעטים מאוד עוסקים בפעילות תחרותית מסודרת. מנתונים שהגיעו לידי "גלובס", מתברר כי רק אחוז אחד מתושבי המדינה מדווחים על-ידי איגודי הספורט כספורטאים רשומים. במלים אחרות, נכון לשנת 2008 יש במדינת ישראל 74,485 ספורטאים רשומים בלבד.

המגמה? לא משהו. מספר הספורטאים נמצא פחות או יותר במגמה קבועה בעשור הראשון של המאה ה-21 לפי הנתונים המגיעים למינהל הספורט, והוא חריג באופן קיצוני בהשוואה לנעשה באירופה - היבשת אליה משתייך הספורט הישראלי מאז 1994. במערב אירופה משתתפים 29.33% מהאוכלוסייה באופן קבוע בפעילות ספורט תחרותית ומאורגנת. במרכז אירופה (מדינות הבלקן ויוגוסלביה לשעבר) שיעור הפעילים הוא 8%. הפערים הללו מציגים את הפיגור המערכתי העצום בו שרוי הספורט בישראל, ומגלים את התמונה העגומה של תרבות הספורט במדינה. אגב, לפחות בהשוואה לגרוזיה (0.3%) ובולגריה (0.6%) אנחנו בסדר.

מאז 1952 הוקמו ועדות בדיקה רבות לבחינת מצבו של הספורט בישראל. האחרונה שבהן היתה "ועדת הבירור לבדיקת מצב הכדורגל", הלא היא ועדת סטרשנוב. גם ועדה זו, כמו שאר הוועדות לפניה, עסקה במבנה גופי הספורט - במקרה הזה ההתאחדות לכדורגל - אבל לא הציגה במסקנות שלה אבני דרך לגידול מספר הפעילים בענף. כלומר, גם כאשר ברור כי יש צורך בשיפור תרבות הספורט בישראל, התייחסו רק למבנה אבל לא נקבעו יעדים ממשיים להתקדמות.

***

ניתוח מגמות הפעילות של הספורטאים בישראל מגלה, כי ישראל היא למעשה מדינת כדורגל וכדורסל. נכון לשנת 2008, 50% מכלל הספורטאים הפעילים התחרותיים מעדיפים לעשות זאת בשני הענפים האלו. בעונה שהסתיימה היו כ-29 אלף שחקני כדורגל וכ-28 אלף שחקני כדורסל שעמדו בתנאי חוק הספורט לדיווח. יותר מזה, אם קיימת מגמת גידול מסיבית בכמות הפעילים היא נמצאת בעיקר בענפים הללו. אחרי שני הענפים המובילים, משתרכים בפער אדיר המקצועות הקבוצתיים כדוריד (כ-2,500 פעילים) וכדורעף (כ-2,000 פעילים).

מספר הפעילים בענפי ספורט קבוצתיים גבוה פי שניים ממספר הפעילים בענפי הספורט האישיים. באתלטיקה הקלה, שהיא הבסיס והעיקר לספורט באשר הוא, רק 1,746 ספורטאים התחרו בתחרויות רשמיות ב-2008. אם מפרקים את האתלטיקה על כלל-מקצועותיה וסוגיה, הרי שבכל ענף (קפיצה במוט, ריצות ארוכות, קצרות, קפיצה למרחק וכו') כמות הספורטאים היא מגוחכת. מהסיבה הזאת בדיוק החליטו לאחרונה בוועד האולימפי וביחידה לספורט הישגי להתמקד רק בענפי הקפיצות ולהשקיע בתחום זה, כחלק משישה ענפי ספורט שההשקעה הייעודית בהם ממוקדת ועתירת משאבים (כסף, אימון, מעטפת רפואית). אולי משם תבוא הישועה.

השחייה, שהפכה לאחד מהענפים המצליחים יותר של ישראל, מצליחה להחזיק לאורך כל העשור האחרון כמות ספורטאים שמתקרבת ל-3,000, וזהו למעשה הענף היחידני ביחד עם הטניס שמושך מבחינה כמותית הכי הרבה את הספורטאי הישראלי. מכאן אפשר גם להבין את ההצלחות היחסיות של ישראל באליפויות אירופה, ובעובדה שמשלחת השחיינים היא גם הגדולה ביותר שישראל שלחה למשחקי בייג'ין 2008 (שבעה שחיינים).

הטניס הוא דוגמה לענף ספורט שעבר מהפכה כמותית בזכות התעוררות גדולה מאוד סביבו בשנים האחרונות. הוא נהנה מההופעה של מודלים לחיקוי כשחר פאר, דודי סלע ואנדיוני וסיקור תקשורתי נרחב סביב נבחרת הדייויס - מה שהפך אותו לענף האישי הפופולרי ביותר בישראל עם 3,182 פעילים ב-2008 ועלייה של 73% בכמות הספורטאים הרשומים תוך ארבע שנים.

***

ענף (שמחולק למעשה לשניים) שנתן את הקפיצה הגדולה בעשור האחרון ומושך יותר ויותר ספורטאים, למרות לא מעט סיפורים מסמרי שיער בתקשורת, הוא ההתעמלות וההתעמלות האמנותית - כמות המתעמלים קפצה ב-324% תוך ארבע שנים, כשגם כאן הסיבה העיקרית היא התמורה ברמה הבינלאומית בדמות ההצלחות של פאבל גופמן ואלכס שטילוב. כמות הבנות שמתחרות בהתעמלות אמנותית עלתה ב-39%, גם כאן מוקד המשיכה הוא ההצלחות בזירה הבינלאומית: נבחרת ההתעמלות האמנותית היא הנבחרת הייצוגית הטובה ביותר של ישראל במשחקים האולימפיים בבייג'ין, וסיימה שם במקום השישי.

שני ענפים שרושמים היפוך מגמות הם השיט והג'ודו. מדליית הזהב של גל פרידמן ב-2004, וההצלחות של שחר צוברי מאוחר יותר נתנו זריקת עידוד לענף הזה שצמח תוך 4 שנים ב-34% מבחינת כמות הספורטאים. הג'ודו, שהיה אחד הענפים המבוקשים בישראל בשנות התשעים, רושם ירידה במספר הספורטאים. פחות מודלים לחיקוי, הרבה כותרות שליליות ופוליטיקה סביב הענף מביאים את ההורים באופן טבעי לבחור בענפים אחרים עבור הילדים.

את הוואקום בענפי הלחימה ממלא הטקוואנדו, שהפך להיות ענף הקרבות המוביל של ישראל עם כמעט 2,000 ספורטאים רשומים. מכאן הדרך קצרה לייצור של אלופת אירופה, בת-אל גטרר.

***

המשיכה של ספורטאים רשומים לענפים האלו היא לא רק עניין סטטיסטי. ענפים שהזניחו את עצמם לטובת מלחמות פוליטיות ואיבדו ספורטאים בדרך, נאלצים החל מ-2010 לספוג ירידה בכמות הכספים שכל ענף מקבל מהקצבות הטוטו-ווינר. דו"ח ועדת בורוביץ', לחלוקת כספי הספורט לפי ענפים, מביא בסופו של דבר לכך שהענפים שהצליחו למשוך את כמות הספורטאים הגדולה יותר הם גם אלו שייהנו מיותר הקצאות בבסיס התקצוב. כשגם לאלמנט ההישגי ולתוצאות בזירה הבינלאומית חשיבות גדולה.

הנתונים מראים לא מעט ענפים שזוכים להקצבות מדינה, למרות שהם מחזיקים במספר מינימלי - כמעט קיצוני - של מתחרים. ענף ההחלקה על הקרח, שמייצר כותרות לאורך העשור האחרון בזכות שני זוגות (גלית חייט וסרגיי סחנובסקי, רומן ואלכסנדרה זרצקי) עומד נכון ל-2008 על 82 ספורטאים רשומים בלבד, והוא בפועל לא באמת קיים.

חלק גדול מהענפים שמרימים ראש מבחינה תקשורתית אחת לארבע שנים, במשחקים האולימפיים, מתקיימים כמעט במחתרת בכל ימות השנה. בחלק גדול מהענפים האולימפיים אין אפילו 300 ספורטאים רשומים.

קשה לבוא ולדבר על חוסר בהצלחות, או עודף בכישלונות, כאשר הבסיס של הפירמידה הוא צר כל כך. שיעור העוסקים בספורט מינורי עוד יותר כשלוקחים בחשבון את כמות האוכלוסייה המצומצמת בישראל ביחס למדינות אירופה.

ואולי, בעצם, צריך לקבל את התוצאות ברמה ההישגית בהבנה מסוימת. כשאריק זאבי זוכה במדליית ארד במשחקים האולימפיים, הוא בסך הכל אחד מתוך 1,867 ספורטאים שעוסקים בענף הזה בישראל באופן תחרותי. היריב היפני שמתמודד מולו על המזרן, הוא אחד מתוך 200,000 שעוסקים בענף הזה במדינה שלו.

* הכותב הוא ד"ר להיסטוריה של תרבות הספורט