שרשרת המזון

א. עד כמה שאני בז לפרסומות ותשדירים, הרי שאין להכחיש שפה ושם הם מצליחים לסמל ולהגדיר יופי את רוח התקופה ומצב האומה.

השבוע ראיתי את התשדיר החדש של משרד התקשורת בכיכובו של רון קופמן. גועל נפש צרוף. בתשדיר מדגים קופמן - ואני מצטט - "תרגילי כוח מול חברות הסלולר". זאת כדי לחגוג את "הרפורמה בסלולר" המפוארת של משרד התקשורת.

כמה שקרים במשפט אחד. נתחיל מהסוף: אני אולי לא מומחה גדול, אבל הרפורמה הזו בסלולר, שבמסגרתה אנחנו יכולים - הללויה! תודה לך, משטר נאור! תחי התחרות הקדושה! - לעבור מחברה לחברה, נראית לי חרטא ברטא.

ברור לי שזו רק הדרך שלהם למכור לנו את זה. בסך-הכול מדובר בלהקל על עשירים נוספים לפתוח חברות סלולר חדשות ולעשות טונות של כסף על חשבוננו.

ראו את בן-דב, דנקנר ואלוביץ'. סלולר הוא מחלבה של מזומנים, דיבידנדים חופשי על הבר. ברור שיש עוד אנשים שרוצים פרוסה מהעוגה. עכשיו השאלה היא רק את מי האלה שם למעלה יבחרו כחבר חדש במועדון חולבי הציבור.

את ואתה ואני נרגיש את זה בכמה שקלים בחודש במקרה הטוב - השבוע פורסם ב"גלובס" איך מגלגלות חברות הסלולר את כל הרפורמות על הצרכנים - אבל הם יספרו את המיליונים.

זה הספין. ושמישהו יוכיח לי שאני טועה.

אבל אתם יודעים מה, לא זה הדבר העיקרי שהרתיח אותי בתשדיר.

ב. היה זה רון קופמן שהדגים "תרגילי כוח מול חברות הסלולר". מה היו אותם תרגילי כוח מפוארים? אלימות מילולית ופיזית כלפי איש שירות או פקיד דמיוני.

אלה לא "חברות הסלולר", מיסטר. לא ולא. אלה אנשים עובדים שלא היה להם המזל ליפול על ג'וב כמו של קופמן, לנבל את הפה בתקשורת ולקרוא לאנשים אחרים בשמות. אלה אנשים רגילים, כמוכם וכמוני, רובם סטודנטים שלא מרוויחים מי יודע מה, והזכויות הסוציאליות שלהם גם לא מציאת ענק, אבל את הכסף הרי צריך, אז מגיעים למשמרת שלהם בזמן, מדברים בנימוס, סופגים לא מעט יחס גרוע מאנשים מוכשרים עוד פחות מרון קופמן, והולכים הביתה, ולמחרת שוב.

אלה האנשים שנגדם יוצא העיתונאי רון קופמן בתשדיר. הוא לא יוצא נגד "חברות הסלולר", הוא יוצא נגד האדם העובד.

רק תקלטו בבקשה את ממדי גועל הנפש: עיתונאי וכוכב תקשורת מסית אדם עובד אחד באדם עובד אחר במסגרת קמפיין של משרד ממשלתי.

קופמן לא יוצא נגד הריכוזיות בשוק התקשורת, הוא לא יגיד מלה על בן-דב או דנקנר או אלוביץ', מה פתאום. עם כל הדאווין של הכוחנות והאלימות והאטיטיוד של "אני לא שם על אף אחד", הוא מפחד מ"חברות הסלולר". היחידים שהוא לא מפחד מהם אלה האנשים שעובדים שם. עליהם הוא גיבור.

וגרוע מכך - זה גם מה שהוא אומר לכם: תפחדו גם אתם מהחזקים. התרפסו בפניהם. לכו גם אתם על החלשים. זו הדרך.

אני כבר לא יכול לחכות לתשדיר שבו ידגים לנו איך מרביצים לאחות בחדר מיון במסגרת הרפורמה בבריאות.

ג. קופמן הוא רק אחרון האשמים, אגב. אחרי הכול הוא רק הפרזנטור. שולחיו, משרד הפרסום ומשרד התקשורת, אשמים הימנו. הם בחרו בו. הם שמו את המילים בפיו. הם ביימו אותו. הם הפיקו את כל העניין. הם אישרו את הטקסט. הם חתמו על הצ'ק.

ממשרדי פרסום אין לי שום ציפייה או דרישה ערכית. אבל ממשרד התקשורת, בטח מהשר העומד בראשו, אפשר היה לצפות ליותר. משה כחלון בהחלט עשה כמה דברים יפים. למה הוא נגרר לשיסוי המכוער הזה של איש ישראלי באחיו?

כחלון צריך להוריד את הקמפיין הזה ולהתנצל בפני העובדים בחברות הסלולר.

אין סיכוי שהוא יעשה את זה, אני לא משלה את עצמי. אחרי הכול, זה מה שהולך היום. לזלזל באזרח, להשפיל אותו.

ד. ואנחנו סופגים יופי. איזה חמודים אנחנו, אפשר לשים אותנו בפרסומת לחיתולים. לא רק סופגים, גם אומרים תודה.

אז תודה גם לך, יעקב נאמן. טוב לדעת שבעוד אנחנו נאנקים תחת העול, משלמים עמלה, ועוד אחת, ודמי ניהול, ונשחקים בעוד עליית מחירים ובאופן כללי חיים על החרב מהבוקר עד הערב - טוב לדעת שיש במדינה הזו עוד אדם אחד שנלחם למען העשירים והחזקים מאיתנו.

עושה לנו נעים לדעת שיש כאלה העושים לילות כימים בהגנה על זכותם של אחרים להמשיך לחגוג על חשבוננו. עכשיו כשאנחנו יודעים שיש מי שלוקח את הפערים בחברה ברצינות ומקדיש את חייו להגדלתם, אנחנו יכולים להמשיך להידפק בשקט.

אנחנו מברכים על המלצות הוועדה בעניין שכר הבכירים. עובדה שהיא ישבה שנה שלמה, קיימה דיונים, זימנה מומחים וקראה חוות-דעת ומחקרים אמפיריים, רק כדי להגיד שאסור לקטנים להתערב במשחק של הגדולים.

האמת שכבר כשמונה נאמן לעמוד בראש הוועדה ידענו שאפשר לישון בשקט. אחרי הכול, האיש סירב בכל תוקף להתערב לטובת העובדים החלשים של משרדו, ששבתו, והעדיף להילחם בהם. על אדם כזה ברור שאפשר לסמוך.

ה. מה בין רון קופמן ליעקב נאמן? על פניו, שום דבר. האחד בריון מסוקס, זועף וגס, והשני עורך דין רך דיבור ומאיר פנים. האחד בעל קשרים ומהלכים והשפעה רבה, והשני רק דיבורים.

תהום פעורה בין השניים. אתה לא יכול לדמיין אותם יושבים יחד בבית-קפה, למשל, דבר כזה יהיה יותר ממה שהקשר עין-מוח יוכל לסבול.

אבל בעצם אין ביניהם כמעט הבדל, כפי שהוכיח השבוע החולף. השבוע למדנו שהם שניהם חיילים בצבאות האי-צדק. הם לא היו צריכים להוכיח חוכמה גדולה או אומץ-לב כדי להתגייס. ההפך הגמור הוא הנכון.

כל מה שהם היו צריכים להפגין - והפגינו יפה מאוד - היה האינסטינקט הבסיסי שלהם: להתייצב לצד החזק, לעמוד מאחורי העשיר, להתעלם מהאדם העובד, הנשחק, הנמחק.

והם עשו את זה כמו שצריך, עמדו מולנו מאורגנים כמו קבוצת כדורגל. נאמן בהגנה, יציב ורגוע, שומר על התחת של העשירים; ואילו קופמן עולה להתקפה, שוצף וקוצף, חובט בעובדים החלשים.

ו. בינתיים זה עובד יופי. החזקים ממשיכים לחגוג, ואנחנו ממשיכים להילחם זה בזה, ואם אפשר למצוא מישהו חלש מאיתנו להתעמר בו, הכי עדיף: השבוע ראיתי גם את מתקן הכליאה שהכינו בנתב"ג לילדי העובדים הזרים המיועדים לגירוש. יופי של מתקן, חשבתי לעצמי. תראו איזו מדינה נהדרת יש לנו, שככה אנחנו נפטרים מהאנשים החלשים שהבאנו רק כדי שעוד אנשים חזקים יוכלו לגזור קופון על חלשים חדשים.

בעוד העובדים הזרים מתכוננים לגירוש, הגיעה השבוע לארץ עוד משלחת של עובדים זרים. אבל הם לא באו לעבוד, הם באו לבלות. כשליוויתי את משלחת הכורים הצ'יליאנים שביקרו בישראל, נתקלתי ביותר מישראלי אחד שאמר: למה אני צריך לממן מהמסים שלי טיול בעולם לחבורת אנשים שנתקעו מתחת לאדמה?

אני לא אומר שאין בעמדה הזו סוג של היגיון, אבל זה בדיוק סוג ההיגיון שעיוותו אותנו להאמין בו. הטבות במס במיליארדים לחבורה של מיליונרים משאירות אותנו אדישים, אבל כשמישהו זורק 600 אלף שקל על חבורת עניים - אנחנו נזעקים.

כשהעשירים נהנים על חשבוננו, מהסלולר, מהפיננסים, מהנדל"ן ומהבנקאות - זה נראה לנו הגיוני. כששר בממשלה פוסק שאסור לפגוע במשכורות הבכירים, אנחנו שותקים. כשתשדיר שירות בטלוויזיה מסית אותנו זה נגד זה, אנחנו מחייכים: תראו את הקופמן הזה, איך הוא מכניס להם.

אבל זה לא להם שהוא מכניס. זה לנו.

 דרור פויר

הרהור

כששר קובע שאסור לפגוע בשכר הבכירים, אנחנו שותקים. כשתשדיר בטלוויזיה מסית אותנו זה נגד זה, אנחנו מחייכים.