המרדף אחרי "שודדי הלינקים"

בשנת 1888 נפתחה ליגת הכדורגל הראשונה בעולם על אדמתה של אנגליה, באמצעות 12 מועדונים מייסדים. שישה מתוכם הגיעו מערי תעשייה אפורות מצפון אנגליה ושישה נוספים מערי תעשייה אפורות ממרכז אנגליה. עיר הבירה לונדון, שכבר אז היתה קצת יותר קוסמופוליטית, לא שלחה אפילו נציגה אחת. פועלי הטקסטיל, עובדי חברת הרכבות, אנשי מכרות הפחם - אלו הם האבות המסיידים של הענף שכיום הפך לסטייה גלובלית. גלובלית, כי לפי נתוני פיפ"א 33% מאוכלוסיית העולם, כ-2.2 מיליארד איש, צפו בטלוויזיה ב-20 דקות ומעלה ממשחקי המונדיאל שנערך בקיץ הקודם בדרום אפריקה.

למה נראה ונמשיך לראות ספורט באתרים פיראטיים / טל וולק

אבל המשחק כיום כבר לא שייך באופן בלעדי רק לפרולטרים המדוכאים. אם עוברים על כל תושבי כדור הארץ אפשר למצוא ביניהם גם אריסטוקרטיה. והכדורגל היום, הוא חי מהכיסים של האריסטוקרטיה. אל תחשבו בהקשר הזה רק על בעלי קבוצות, שוגר-דדיז כמו רומן אברמוביץ' או מיטש גולדהאר. גם רופרט מרדוק, אביב גלעדי ואלי עזור, שמחזיקים בערוצי ספורט, הם האריסטוקרטיה: הם אלו שמשלמים סכומי עתק עבור רכישת זכויות שידור, מקור הפרנסה העיקרי כיום של הכדורגל. אם נחזור לרגע שוב לליגה האנגלית נגלה את המספרים המבהילים: בעונת 1991/92 נמכרו זכויות הטלוויזיה של הפרמיירליג עבור 50.6 מיליון ליש"ט. שני עשורים מאוחר יותר הסכום הזה קפץ בכמעט 2200%, ל-1.171 מיליארד ליש"ט (לא כולל זכויות ניו-מדיה).

כדי לממן זכויות שידור כל כך יקרות, גופים כמו ערוץ הספורט וצ'רלטון גובים סכומים מופרכים, שביחד מגיעים למאות שקלים בחודש, עבור צפייה בערוצי הפרימיום שלהם. אז עכשיו אפשר להבין איך השיטה עובדת. יש כאן מודל כלכלי שצריך לקיים את עצמו איכשהו. אבל מצד שני, עכשיו גם אפשר להבין למה נוצרה תופעה כמו שידורי ספורט פיראטיים ברשת האינטרנט. אם תרצו, תקראו לזה ניסיון של פועלי פחם מודרניים להחזיר את הכדורגל למקורות שלו, כלומר - בידור להמונים, ולא לעשירים בלבד.

כל מה שצריך לעשות כדי לראות פיראטית כדורגל זה להקיש בגוגל "צפייה ישירה". מיד תיפתח בפניכם ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלת: שידורים חיים בטכנולוגיית "סטרימינג" של ליגה נורבגית, סלובקית, אנגלית. חלק מהפיראטיים הישראלים סידרו לגולשי האתרים שלהם צפייה ישירה באמצעות השידורים של צ'רלטון וערוץ הספורט, ולא באמצעות לינקים לערוצי טלוויזיה מחו"ל.

וזאת בעצם היתה הטעות הכי חמורה בהיסטוריה של הפיראטיים: הניסיון להילחם בכסף של האריסטוקרטיה.

***

נדיר למצוא שיתופי פעולה בין שתי אויבות כצ'רלטון וערוץ הספורט. אבל כשהכסף הגדול של הצרכנים מונח על השולחן, צ'רלטון וערוץ הספורט מוכנות לשכוח מהתחרות ביניהן. בשביל להילחם באויב הפיראטי המשותף, הן חברו "יחדיו" לעו"ד ליאור להב ממשרד להב-כצנלסון, במטרה להתחיל לנקות את השטח. עד עכשיו הביא להב לסגירה באמצעות צווי בית משפט של שלושה אתרי שידורים פיראטיים. אמנם טיפה בים. אבל לאור מלחמת החורמה שהכריזו ערוץ הספורט וצ'רלטון, כנראה שאתרים נוספים יירדו בקרוב מהאוויר, או לפחות הלינקים שמספקים אותם אתרים לשידורי צ'רלטון וערוץ הספורט.

"צ'רלטון, שהוא גוף מאוד אגרסיבי בכל הקשור לשמירה על הזכויות שלו, שם לעצמו מטרה למנוע את השידורים האלו", מסביר ל"גלובס" עו"ד להב. "לא יכול להיות שכל ערב בנאדם יגיע הביתה, יצחק על כל הפראיירים שקונים את ערוצי צ'רלטון, וייראה בסבבה שלו כל מה שהוא רוצה. בתוך כמה חודשים ערוץ הספורט ראה שהפעילות של צ'רלטון אפקטיבית משפטית, והוא מבחינתו לא יכול היה להישאר אדיש לסיטואציה שנוצרה, שבה אתרים הורידו את הלינקים לצ'רלטון מהאוויר, אבל השאירו את הלינקים לערוץ הספורט. הרבה יותר גרוע מבחינת ערוץ הספורט אם יגנבו שידורים רק ממנו, אבל לא מהמתחרים שלו. כך יצא שאני מייצג, אמנם לא במשותף, שני גופים מתחרים".

אבל את מי בעצם רוצים בצ'רלטון ובערוץ הספורט להעניש? את הרובין הודים שבסך הכל עושים טובה לציבור ומספקים לו שידורי כדורגל בחינם? "העניין של צ'רלטון או ערוץ הספורט להגיע למי שעומד מאחורי האתרים הוא לא גדול", אומר להב. "יש גם בעיה אובייקטיבית - מה שמפעילי האתרים האלו עושים לא מהווה עבירה פלילית. לכן, מה שנותר לנו הוא לנסות להוריד את שידורי הספורט החינמיים מהאוויר, ופחות לרדוף אחרי האנשים עצמם".

האג'נדה של ערוצי הספורט מאחורי המלחמה בפיראטים היא פשוטה: אנחנו מממנים מישהו אחר, אז כמובן שמישהו צריך לממן אותנו. שזו תפיסה שהיא כמובן נהדרת עבור בעלי ההון שמחזיקים בערוצי ספורט וקבוצות כדורגל. אבל קצת פחות טובה לאנשים שמתקשים לשלם אפילו את האגרה של רשות השידור. לא שזה ממש מעניין את להב: "נראה לי לגיטימי שאם ליאו מסי מרוויח מיליוני אירו בכל עונה, מישהו צריך לממן את זה. הטלוויזיה מממנת את עיקר הכסף שמתגלגל בכדורגל, והטלוויזיה חיה על מודל כלכלי שמבוסס על מחוברים לשירותים שלה. ובמקביל היא משקיעה באיכות השידורים: איל ברקוביץ' מקבל שכר מטורף בצ'רלטון כי הוא נותן חוויית צפייה אחרת. אבל היום כל ילד בן 10 יודע לחבר את המחשב שלו לאל.סי.די או פלאזמה ולהראות בחינם את ברקוביץ' לכל רשת האינטרנט".

הטענות הרבות שצצו נגד הערוצים בתשלום בשנים האחרונות נוגעות בעיקר לזליגת תכנים: מה שפעם היה בחינם עולה היום הרבה כסף. זאת הסיבה לבחירה של חלק גדול מהציבור לפתוח במרד פיראטי. אבל מילים כמו "מרד" לא מרשימות את עו"ד להב: "היום הצרכן מקבל הרבה יותר תכני ספורט, והוא צריך ללמוד לשלם עליהם. אם הכסף הזה לא יהיה קיים, בסופו של דבר לא יהיו שידורים. נחזור לתקופה שחיים יבין יגיד בסוף מהדורת החדשות, 'שלמה גליקשטיין הפסיד בפלאשינג מדו', ואפילו לא יטרח לציין איפה זה בכלל הפלאשינג מדו. ואם לא יהיו שידורים, הספורט יפסיד הכנסות".

להב מזכיר עניין אחד שאיתו גם גדולי התומכים במהפכה הפרולטרית לא יצליחו להתווכח: העובדה שלא כל הפיראטיים הם לוחמי חופש אמיצים. "יש אנשים שלא חיים מהאתרים האלו, ועושים את מה שהם עושים רק כדי לדפוק את המערכת. אבל יש הרבה אתרים שמציגים פרסומות באתרים שלהם, וההכנסות שלהם מבוססות על טראפיק".

***

אף בית משפט בישראל או בעולם לא יצליח לעצור את ההתפתחות האבולוציונית הטבעית של האינטרנט, שבמהלך השנים הפכה את תחום הקניין הרוחני לפרוץ במיוחד (ע"ע ההורדות הלא חוקיות של סרטים, סדרות ומוזיקה באינטרנט). אני מציג ללהב את הבעייתיות הזאת. את העובדה שעל כל 10 אתרים פיראטים שהוא יצליח לסגור, כנראה ייפתחו 50 אתרים חדשים. שאת המהפכות הצרכניות האלו אי אפשר לבלום ואולי מיותר להילחם בהן. "זו אמנם עבודה ארוכה וסיזיפית, אבל הקונסטלציה שבה אנחנו אומרים, 'אם יש הרבה גנבים וקל לגנוב, אז לא ננסה להתמודד עם הבעיה', לא מקובלת. והיא גם לא צריכה להיות מקובלת על בית המשפט. צריך להבין שאין זכות קיום בצורה הזאת לאף תעשייה. אם משה אדרי, בעלי יונייטד קינג, מביא עכשיו לישראל את הארי פוטר, אבל אף אחד לא יילך לסינמה סיטי כי הוא יכול להוריד אותו בבית - בסופו של יום סרטים יפסיקו להגיע לישראל".

לא כל בית משפט מקבל טענות ברוח דומה. יש שופטים שעדיין חושבים שהציבור הרחב לא צריך להיות זה שמממן את בעלי ההון. באחת הפסיקות התקדימיות ביותר, ביטלה ב-2009 שופטת המחוזי בתל אביב, ד"ר מיכל אגמון-גונן, את בקשתה של הפרמיירליג לחשוף את שמו של מנהל האתר הפיראטי הישראלי LIVEFOOTY, שהעביר "סטרימינג" בחינם של משחקים מהליגה האנגלית (יש לציין כי ל-LIVEFOOTY לא הוכנסו פרסומות כלשהן). בפסק הדין כתבה אגמון-גונן כי "צפייה באירועי ספורט חשובה מבחינה חברתית וחשוב שתישאר בגדר בידור להמונים, ולא רק לאלו שידם משגת". על כך מגיב להב: "לכל מי שעוסק בתחום יש ביקורת מאוד קשה על פסק הדין הזה. השופטת אמרה ש'כדורגל זה דבר חופשי שאי אפשר לחסום אותו', אבל כל אחד עם הבנה מינימלית בספורט יודע שזה לא עובד ככה. מישהו מארגן את הליגות. זה מפעל, ועסק כמו כל עסק אחר. אין הבדל בין כדורגל לבין קוטג'. גם אני חושב, כמו השופטת, שקוטג' כל ילד צריך לאכול באופן חופשי. זכותו של ילד לאכול קוטג', זה טעים. אז מה, אני אכנס למכולת ואגנוב קוטג'?".

אבל הכי טוב להתייחס לנושא הפיראטיות מהיבט נוסף אותו ציינה אגמון-גונן בפסק הדין. היבט קצת יותר רחב מהאינטרסים הצרים של הפרמיירליג, מחזיקי הזכויות של הפרמיירליג (כמו צ'רלטון), וסוללת עורכי הדין של כל החבורה הזאת. "ייתכן כי דווקא העידן הדיגיטלי בעולם הקפיטליסטי מחייב אותנו לחזור לפסיקה מלפני כמאתיים שנה, ולאפשר הנגשה של שידורים למעוטי יכולת באמצעות רשת האינטרנט", כתבה השופטת. הכוונה היא לפסיקה של ביהמ"ש בארה"ב מ-1847 לפיה יצירה מפרה, המוזילה את היצירה, אינה מהווה הפרת זכויות יוצרים.

מה בעצם משמעות הדברים שאמרה כאן אגמון-גונן? שאולי אפילו בעולם הקפיטליסטי החדש שמרכז את כל הכוח בידי העשירים, אין סיבה להכריח אותך, הקורא, שמשלם מאות שקלים מדי חודש לצ'רלטון וערוץ הספורט, לממן את תקציב הרכש של אריסטוקרטיית מנצ'סטר יונייטד ושות'. פועלי הטקסטיל שייסדו את הכדורגל ב-1888 ודאי היו מזדהים עם הלך הרוח הזה.