לעצור את הפגזת הקלישאות והסיסמאות / אבי זורנזון

לפני משהו כמו שנתיים וחצי ערוץ הספורט שידר משחק מעניין מגביע הליגה באנגליה. אני לא זוכר מי שיחקו, רק שהיה משחק כזה, כי יומיים אח"כ פגשתי במקרה את אבי מלר (עבדתי אז בערוץ הספורט), ששידר לבד את המשחק, והחמאתי לו על השידור. היו בשידור שני דברים יוצאי דופן: 1. שמלר היה לבד, בלי פרשן. 2. שמלר שתק רוב הזמן כך שהצופים שמעו בעיקר את צוות השידור האנגלי, שזה תמיד תענוג.

מלר הסביר לי שפעם זה לא היה שידור יוצא דופן; פעם, הוא אמר, בשנים הראשונות של ערוץ הספורט, זו הייתה המדיניות בשידורי ספורט עולמי - לתת לשידור הלועזי לזרום, לדבר רק אם יש משהו מעניין להוסיף.

לא פשוט להוסיף משהו מעניין לשידור הלועזי. הרמה של שידורי הספורט בעולם נהייתה לא פחות מפנומנלית. בעיקר בבריטניה ובארה"ב. בטלוויזיה האמריקנית קוראים לפרשני ספורט - שהם כמובן תמיד ספורטאים לשעבר - "אנליסטים", במידה רבה של צדק. אף אנליסט לא נכנס לאולפן או משדר משחק לפני שהוא עבר הכשרה של מינימום כמה חודשים. האנשים האלה יושבים במשרד כל השבוע ורואים משחקים בלי סוף כדי לאתר נקודות לדיון בשידור. בשידור עצמו יש להם כלים לנתח את המשחק - הם במגרש קודם כל, מאחוריהם יש צוות הפקה עשיר במשאבים ובאנשים, אמצעים ויזואליים, עולם סטטיסטי שלם בהישג יד.

בישראל יושבים שני אנשים, שדר ופרשן, בחדר סגור ורואים את המשחק בטלוויזיה: בדיוק כמו הצופה. אין להם שום שליטה על השידור, שום מקור מידע על מה שקורה במגרש חוץ מהמצלמות, שום יתרון מבחינת הצופה חוץ מהשפה - ואם השידור המקורי הוא באנגלית, גם היתרון הזה מפוקפק כי בישראל מלמדים אנגלית מגיל 8, לפחות 90% מההיצע הטלוויזיוני הוא באנגלית, ואף אחד לא יכול להאשים את הישראלים שהם לא אוהבים טלוויזיה.

הגדולה של המדיניות הישנה בשידורי ספורט עולמי בישראל הייתה שהיא הכריחה את השדר הישראלי להיות אולטרה בקיא ומקורי אם הוא רוצה להיות חלק מהותי מהשידור. הבעיה של המדיניות הנוכחית - ויתור על השידור הלועזי (למשל בשידורי טניס) או קשקשת אינסופית מעליו (בכדורגל אירופי ו-NBA) - היא שהיא נותנת לשדר הישראלי אופציה להיות בדיוק ההפך: לא בקיא, מכונת קלישאות, בכל מקרה ישמעו אותו. ואם נותנים לישראלי משהו, הוא לא ייקח?

עוד משהו שחייבים להיפטר ממנו ב-2012: המונופול של הטוטו