איתן ששינסקי: "פירמות לא צריכות לתרום לציבור"

"לחברות הפועלות בשוק תחרותי, אין מקום לרגשות", אומר איתן ששינסקי, פרופ' לכלכלה מן האוניברסיטה העברית המוכר מוועדת ששינסקי לקביעת המדיניות הפיסקלית בנושא משאבי הנפט והגז, שנקראה על שמו. "אי לכך, אין מקום לתרומות של תאגידים ואין מקום לאחריות חברתית או סביבתית".

ששינסקי אמר את הדברים בפאנל "רציונליות בעסקים" שנערך היום במסגרת ועידת ישראל לעסקים שעורך עיתון "גלובס". את הפאנל הנחתה כתבת "גלובס" ליאת רון.

"המערכת הכלכלית שלנו", אומר ששינסקי, "העבירה את הפעילות הכלכלית לאישיויות משפטיות, וזהו הבסיס למשק כלכלי תחרותי שכולנו רוצים לפעול בו. במשק כזה, מי שיפעל מתוך רגשות שאינם עומדים בקנה אחד עם הרציונליות הכלכלית של הפירמה, יפסיד בתחרות ומישהו אחר יחליף אותו". הוא נותן כדוגמא מקום עבודה שמפלה נגד נשים (הרגש, במקרה הזה, הוא נניח הפחד הלא רציונלי של בעל העסק מנשים). "בשלב כלשהו יגיע מישהו וירכוש את העסק הזה, כי הוא יודע שהוא יכול להפיק ממנו יותר אם יעסיק את העובדים הכי טובים, ללא תלות במינם".

זו דוגמא פרו-חברתית לרציונליות כלכלית, אבל ששינסקי מדגיש דווקא את הכיוון ההפוך. "אני טוען שאין מקום לחברות לתרום את הכספים שלהן. הציבור לא הסמיך אותן לכך, אלא רק לעשו עבורו כסף. אני טוען שאין מקום לאחריות

אם כך, מי יתרום? מי ידאג לסביבה ולחברה? הגורם אותו הסמיך הציבור לשם כך - הממשלה. על הממשלה לחוקק חוקים סביבתיים, חברתיים ולגבות מיסים לתמיכה בעמותות, ולא לחכות שהתאגיד יקח על עצמו את הדבירם הללו מ"רצונו הטוב".

פרופ' ישראל אומן, מומחה לתורת המשחקים מן האוניברסיטה העברית וזוכה פרס נובל, אינו מסכים עם ששינסקי. "רק כשהפעולה הזו מגיעה מרגש אמיתי, היא אפקטיבית. בדיעבד היא תיחשב גם לרציונלית. אם חברה לא תפעל כך, היא תיתקל בקנסות, או שתהרוס את איכות הסביבה במקום שהיא פועלת בו, או שתרגיז את הצרכנים שלה".

כלומר, לדעתו של אומן, הרגשות ה"אנושיים" שמציגים בעלי הפירמות, מונעים מהן להיכנס ל"פינות" מול גורמים שונים בעולם בו הן פועלות, שאחר כך יהיה קשה יותר או יקר יותר להן להתמודד איתן. כמו כן לדעתו תרומה חברתית שנובעת ממקום רגשי של מנכ"ל אך מבוצעת בפועל על ידי הישות המשפטית שהיא הפירמה, היא עדיין אפקטיבית יותר מלהכריח את החברה הזו לתרום.

בכל זאת ששינסקי אינו משתכנע, וטוען כי גורם בעל רגש בתוך פירמה שמקבל החלטה שנראית לו בנבולנטית, למשל לתרום מהכנסות החברה לתמיכה בגורם רוחני דתי, אינו מייצג בכך את כל בעלי המניות, שבחרו בו רק למשימה של לעשות עוברם כסף. "הסייג היחיד הוא כשהחברה מזהה כי מהלך רגשי גם מועיל כלכלית, למשל אם תרומה לחברה היא חלק ממסע פרסום, או חלק מהתדמית החברתית של המותג ומביאה אליו צרכנים, כמו למשל בחברת הגלידה האמריקני בן אנד ג'ריז".

האם אנחנו "עושים רגשות" בכוונה?

הדיון בפאנל התחיל דווקא בנושא אחר: הצגת ספרו של פרופ' אייל וינטר, ראש המכון לחקר הרציונליות, שהיה אמור להגיע לאירוע ובסופו של דבר לא נכח בו. וינטר הוציא לאחרונה ספר ובו טען, כי בניגוד לדיעה הרווחת כי רגשות הם משהו ש"קורה" לנו בגלל אירועים בסביבה שלנו, הרי שבעיניו רגשות הם כלים שפיתחנו באופן כן ולא מודע, כדי להשיג את המטרות שלנו.

כך למשל, הוא מראה כי כשאנחנו עומדים מול אירוע מרגיז שאיננו יכולים לשנות, נניח טיסה שהתעכבה, אנחנו כועסים פחות. כשאנחנו עומדים מול אירוע מרגיז ונדמה לנו שאנחנו יכולים לשנות זאת, נניח טיסה שיש בה אוברבוקינג ובחרו מישהו אחר במקומנו לעלות לטיסה - אנחנו כועסים יותר. וינטר טוען כי הכעס נובע מכך שיש סיכוי שנצליח להפחיד באמצעותו מישהו ולעלות בסופו של דבר לטיסה. הכעס הוא ממשי, אמיתי, לא הצגה. גם איננו נותנים לעצמנו דין וחשבון כי התעצבנו "בכוונה" כדי להשיג משהו, אולם בפועל - הרגשות שלנו מגיעים במקום שבו הם מורים להיות אפקטיביים.

מחקר נוסף שתומך בטענה הוא של פרופ' מיה בר הלל, גם היא מהאוניברסיטה העברית, שהראתה כי כשאנשים הולכים לקראת משימה תחרותית, הם בוחרים מוזיקה מעצבנת. כשהם הולכים לקראת משימת צוות, הם בוחרים מוזיקה רגועה.

פרופ' אלון הראל שהציג את הטענה, אך מבקר אותה וטוען שאי אפשר להוכיח את הטענה. לדבריו, כל אחד יודע כי רגשות לא תמיד משרתים אותנו "אנחנו לעיתים, למשל, כועסים מידי ואחר כך אנחנו נבוכים, וגם את המבוכה איננו רוצים להראות אבל היא ניכרת, ואז אנחנו נבוכים יותר". (הנוכחים באולם צוחקים יחד עם הראל, שכנראה מתייחס לאינסידנט שאירע לאחרונה, בו אמר דברים ובוטים בהפגנה, ואחר כך אמר 'צר לי על הדברים. הם נאמרו בעידנא דרתיחא והלוואי ולא הייתי אומר אותם').

הראל מציין כי לו וינטר היה נמצא באולם, וודא היה אומר כי הרגשות לפעמים מונעים מאיתנו להשיג את מטרותינו, אולם "בדרך כלל" הם מובילים אותנו בכיוון הנכון. אולם לדברי הראל, קשה מאוד להוכיח זאת, משום שרגשות הם עניין הפכפך וקשה לייצר בתנאי מעבדה מבחן שאכן ינקה רגשות הרלוונטיים לאירוע ספציפי (ולא יתייחס לאפשרות, למשל, שאדם הגיע כעוס מן הבית), וכן קשה בניסוי מסויים להכריע האם רגש מסויים 'בדרך כלל' משרת את הנבדק או לא.

אומן מציין כי הוא דווקא יכול לחשוב על ניסוי שתומך בדבריו של וינטר: "ניסוי האולטימטום המפורסם, מציב שני אנשים בחדרים סגורים. הם אינם מכירים אחד את השני. שחקן א' מקבל לידיו נניח אלף שקל, ועליו לחלק מהכסף סכום מסויים לשחקן ב'. על שחקן ב' להגיד האם הוא מקבל את החלוקה של א'. אם לא - איש מהם לא יקבל כלום. רציונלית כדאי ל-א' להציע רק שקל אחד, כי רציונלית - עדיף ל-ב' לקבל זאת מאשר לא לקבל כלום. אולם, במקרים בהם א' מציע ל-ב' רק שקל אחד, ב' בדרך כלל כועס ומוכן לסרב להצעה ולא לקבל אף את השקל, ורוב הנבדקים יסרבו אפילו למאה שקל, ובלבד שיוכלו לנקום ב-א' על הצעתו המעליבה, בכך שגם הוא לא יקבל דבר.

"זו התנהגות רציונלית בדרך כלל", אומר אומן. "הכעס, העלבון והחיפוש אחר נקמה, גורמים לכ שלא ניתפס בעתיד כפראיירים. אולם, בסיטואציה בה שנינו יושבים בחדרים נפרדים ולא מכירים לעולם - מי יתפוס אותי כפראייר? אף אחד, ולכן כדאי לי לקחת את השקל. אולם אלה מנגנונים שמתפתחים באבולוציה או נלמדים לאורך החיים. בדרך כלל - העלבון והכעס כלפ התנהגות לא הוגנת הם מועילים".

"היה לי קשה בשנתיים האחרונות"

ששינסקי התייחס לועדה לקביעת מדיניות הנפט והגז וגם וציין כי בשנתיים האחרונות "היה לי קשה ברמה האישית. קיבלתי הרבה מיילים ואמרו עלי בבלוגים כל מיני דברים. אמרו עלי: 'ששינסקי אוהב את הגז הערבי'. כשבוטל הסכם האנרגיה בין ישראל ומצרים שאלו אותי: 'איפה הגז הערבי?'. המטרה שלי כל הזמן היא להגדיל את התחרותיות. כיום יש במשק הגז בעיה חמורה של חוסר תחרותיות.

"ראיתי במסדרון כאן את עו"ד פיני רובין,אתם יודעים, קוראים לו 'העו"ד של האלפיון'. הוא אמר לפני שבוע שערערנו את יסודות המשפט. הוא מתעלם לגמרי מכך שבית המשפט העליון תמך בנו, פעמיים".