ה"אותנטיות" של לפיד ובנט

אחד הדיונים הפורים ביותר בתקופה של אחרי הבחירות נע סביב הצלחתם או כישלונם של הקמפיינים. בזה אחר זה ממהרים להתראיין יועצי הסתרים (שאגב הצטיינו בחשיפה במערכת בחירות זו) ומסבירים היכן חטאו וכיצד הצליחו למצב את מועמדם.

הנדרשים להסביר "איך הצלחנו" היו אנשי לפיד ובנט. אלה ימנפו מעתה את הצלחתם עד תום. אנשי "האיפה טעינו" הם צוותי התעמולה של העבודה והליכוד ביתנו, מבית ומחוץ.

בעוד שבצד המאוכזבים בעיקר האשימו גורמים פוליטיים אחרים בחבלה במאמצי הקמפיין שלהם, מהצד של המצליחים קיבלנו דברים בשבח "האותנטיות". הלל קוברינסקי (יש עתיד) תיאר כיצד נולד הקמפיין של יש עתיד "מהשטח". כיצד לא היה צריך לטרוח על טיפוח דמותו של מנהיג המפלגה יאיר לפיד, וכיצד המפגשים עם מעמד הביניים לאורכה של המדינה כתבו מעצמם את הקמפיין. משה קלוגהפט (הבית היהודי) סיפר שוב ושוב איך שמע בבר אשדודי את אחד מיושביו מכנה את נפתלי בנט "אח" - והשאר היסטוריה.

את האותנטיות לא המציאו מנהלי הקמפיינים. מאז המפלה הכלכלית של 2008, והיעדר היציבות הכלכלית הנמשכת מאז ברחבי העולם, הוגדר שוב ושוב "האנטי מותג" כטרנד הלוהט של השנים האחרונות. רמי לוי בתחום הקמעונאי ומיכאל גולן בתחום הסלולר קנו את לב הציבור על בסיס אותו רעיון בדיוק. ראו מה עובד עלינו בטלוויזיה היום: גם תוכניות הריאליטי משחקות על הבסיסי - המזון, הרגש.

האספרסו של לפיד, החביתה של בנט

הארוז, הנוצץ, זה שבעבר נראה לנו אטרקטיבי, פתאום עושה רושם של יקר ומורכב. הערכים השולטים כיום בחברה, גם הישראלית של אחרי ימי המחאה, הם חזרה לבסיס, פשטות. דברו אלינו ישר, בגובה העיניים, תגידו תכל'ס כמה זה עולה לנו. איפה הכסף. ונדמה שאצל לפיד (מכין אספרסו לצוות "עובדה") ואצל בנט (מכין חביתה לצוות חדשות 2) הישירות הזו היא בדיוק מה שסיפקו לנו.

וזה אולי מה שמדאיג. כי מנהיג פוליטי הוא לא מותג, ומפלגה היא לא סופרמרקט. היא אמורה למכור תפיסת עולם ולא עוף בשקל. תוצאות הבחירות האחרונות נראות כהצלחתם של המשווקים לכבוש את המעוז האחרון שעמד בפניהם - ההנהגה.

ברור שאיש לא המציא כאן את הגלגל. רפואת הספינים היא מקצוע ישן נושן, ורבות נכתב ותועד על הפורומים של אריאל שרון ועל הפינקלשטיינים למיניהם. אבל מהשיח שעולה ולא גווע אחרי הבחירות, נדמה שלא היה כאן דבר מלבד מאבק פרסומי. לא מנהיגים שכשלו או לא זכו לאמון, ובטח שלא עם שהפעיל שיקול-דעת.

עם צופה אנחנו. נתוני הרייטינג בישראל הם הגבוהים במערב. 40% צפייה במשדר טלוויזיוני אחד בערב אחד, אלה מספרים הדומים יותר לאלה הנרשמים בזמן נאומו של קים ג'ונג און בפיונגיאנג.

יש לכך סיבות תרבותיות, אבל בעיקר ברור כי מישהו הצליח לפענח איך הראש והלב הישראלי עובדים. אנחנו נכנעים לפרומואים מפתים, אוהבים שמרגשים אותנו ומדברים אלינו ישר בגובה העיניים. אנחנו אוהבים "ישראליות", ויש לנו דעות מאוד מגובשות לגבי מי ששייך אליה ובאיזה אופן.

החוכמה העיקרית בטלוויזיה היא לספר חלקים נבחרים מהסיפור בזמן קצר, ולהעביר אותנו במנהרה של רגשות מהר ככל האפשר, עד שבמספר דקות נחווה את המקסימום ונאמין שראינו את התמונה כולה. וזה יספיק לנו.

בכל מה שקשור לפוליטיקה שלנו, זה לא מספיק. זה אולי יביא יותר אנשים לקלפי, אולי יחבר יותר אנשים לפוליטיקאים, אבל לא בהכרח מהסיבות הנכונות. נפל דבר בבחירות האלה, אנשי השיווק ניצחו את האג'נדה. ב-4 השנים הקרובות נראה האם זה היה ההפסד שלנו.