וינשטיין: לדחות את העתירה נגד סגירת תיק חברות-הקש של ליברמן

"ניסיון החיים, ולא המצב המשפטי הפורמלי, מלמד כי חקירה נגדית של עדה עוינת, המתנהלת על-ידי התביעה הישראלית בפני שופט במדינה זרה, במסגרת הליך של חיקור דין, היא בעייתית הרבה יותר מחקירה נגדית דומה המתנהלת בארץ" - כך טוען היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בהודעה שהגיש היום (ב') לבג"ץ, בתשובה לעתירה שהוגשה נגד החלטתו לסגור את תיק חברות-הקש נגד ח"כ אביגדור ליברמן.

וינשטיין - הטוען כי יש לדחות את העתירה, שכן החלטתו לסגור את התיק נמצאת במתחם הסבירות - מתייחס לניסיון החיים שלו ביחס לעדות המפתח בתיק, של העדה דניאלה מורצי מקפריסין. החלטתה של מורצי שלא לשתף פעולה עם רשויות אכיפת החוק בישראל היא זו שהביאה לשינוי עמדתו של וינשטיין ולהחלטתו לסגור את התיק.

העתירה הוגשה לפני כחודשיים וחצי על-ידי תנועת אומ"ץ וח"כ מיקי רוזנטל (העבודה), באמצעות עו"ד גלעד ברנע.

עוד דורשים העותרים להורות ליועץ להחזיר את תיק החקירה למשטרה, לשם ביצוע השלמות חקירה בנושאים "שלא נבדקו ולא נחקרו עד תום כמתחייב", ולמסור לעותרים את חוות-דעתם המלאות של אנשי הפרקליטות שתמכו בהעמדתו לדין של ליברמן בתיק זה - ובראשם פרקליט המדינה, משה לדור, ומנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, אביה אלף.

החלטת היועץ עוסקת בחשדות נגד ליברמן לעבירות פליליות שביצע בין השנים 2001-2008. בחלק משנים אלה כיהן ליברמן כשר בממשלה וכחבר כנסת, ובחלקן היה אזרח פרטי. ליברמן שלט והפעיל שורת חברות פרטיות, חלקן בישראל, חלקן בקפריסין וחלקן חברות אוף-שור במקלט המס באיי הבתולה הבריטיים ובמקומות נוספים. על-פי החשדות המשיך ליברמן, במקביל לכהונותיו הציבוריות, לקיים את עסקיו הפרטיים וליהנות מהזרמת תקבולים לחברות שבשליטתו, תוך הפרת החוק.

בתשובת המדינה לבג"ץ, שהוגשה באמצעות המשנה ליועמ"ש לתפקידים מיוחדים, עו"ד שי ניצן, מפורטים "הקשיים הראייתיים" שהובילו את היועץ להחלטתו לסגור את התיק.

מסמך זה מזכיר את הודעת הפרקליטות לבג"ץ במסגרת העתירות נגד עסקת הטיעון שנחתמה בשעתו עם נשיא המדינה משה קצב. גם אז פירטה הפרקליטות בהודעתה לבג"ץ את "הקשיים הראייתיים" בתיק - מסמך שספג ביקורת חריפה נוכח העובדה שהפנה אצבע מאשימה כלפי המתלוננות בתיק, ושאימץ עמדה סנגוריאלית כלפי החשוד.

העותרים טענו בעתירה כי משבחר וינשטיין את גישתו שלו על פני גישתם של בכירי הפרקליטות שתמכו בהגשת כתב אישום בפרשה, הוא פעל באפליה ובניגוד לעיקרון השוויון.

לכך משיב היועץ: "טענה זו אינה ברורה לנו. האם באמת סבורים העותרים כי היועץ המשפטי, לאחר שהגיע למסקנה כי אין כאן סיכוי סביר להרשעה, היה חייב להורות על הגשת כתב אישום, בניגוד לאמונתו המקצועית ובניגוד לאחריותו כראש התביעה הכללית, אך משום שגורמים אחרים, בכירים ככל שיהיו, הכפופים לו, הגיעו למסקנה אחרת?! נתמהה".

בעניין עדות המפתח של דניאלה מורצי, מציין וינשטיין כי "דניאלה הודיעה כי לא תבוא להעיד בישראל. לפיכך, אם הייתה נדרשת להעיד, היה הדבר יכול להיעשות לכאורה רק בקפריסין, בהליך של חיקור דין.

"אם דניאלה תעיד בהליך שכזה, ואם היא תטען - כצפוי - כי אינה זוכרת פרטים רבים שהעידה לגביהם, כי אז חקירתה הנגדית עלולה להיות אפקטיבית פחות מזו המתקיימת בבית משפט ישראלי; משום שרשויות המשפט בקפריסין הן החולשות על מסירת העדות, על כל המשמעויות שיש לכך מבחינת היכולת לחקור חקירה אפקטיבית בבית המשפט הקפריסאי.

"לא ברור עד כמה ניתן יהיה לנהל חקירה נגדית אפקטיבית שלה, בהנחה שתוכרז כעדה עוינת, בפני שופט קפריסאי המנהל הליך של חיקור דין, ודבר זה יכול לפגוע במשקל עדותה. עדות הנגבית בהליך כזה הינה בעייתית".

בתגובה לחוות-הדעת שצירפו העותרים לעתירה, שחוברה בידי משפטן המומחה לדין הקפריסאי, מציין וינשטיין כי "חוות-דעתו של פרופ' ניקיטס לא חידשה דבר מהותי לתביעה. אלא שחששות היועץ כלל אינם מבוססים על המצב המשפטי הפורמלי הנוהג בקפריסין, אלא על ניסיון החיים, המלמד כי חקירה נגדית של עדה עוינת, המתנהלת על-ידי התביעה הישראלית בפני שופט במדינה זרה, במסגרת הליך של חיקור דין, הינה בעייתית הרבה יותר מחקירה נגדית דומה המתנהלת בארץ.

"בנוסף, ניסיון החיים גם מעיד כי לשופט השומע עד המעיד בפניו, קל יותר באופן משמעותי להסיק מסקנות אודות אמינות עדותו ומשקלה, מאשר לשופט הנדרש לעשות כן על יסוד עדות שניתנה שלא בפניו, במדינה זרה, בהליך של חיקור דין".

לדברי עו"ד ניצן, "העתירה אינה מבססת את הטענה שלפיה העניין שבפנינו נופל לגדר אותם מקרים נדירים ויוצאי דופן - שכמותם לא אירעו בפועל עד עצם היום הזה - שבהם יתערב בית המשפט בהחלטתן של רשויות התביעה לגנוז תיק מהיעדר ראיות מספיקות. לפיכך, דין העתירה להידחות".

גם דרישת העותרים לקבל את חוות-הדעת המלאות של אנשי הפרקליטות, ובראשם משה לדור, שתמכו בהגשת כתב אישום, נדחתה על-ידי וינשטיין.

"על היועץ המשפטי לא הייתה כלל מוטלת חובה משפטית לפרט מי היו המשפטנים והפרקליטים שהמליצו בפניו לקבל החלטה הפוכה", פירט ניצן. "למרות האמור, מצא היועץ המשפטי לנכון, מטעמי שקיפות, לפרט מה הייתה עמדתם של המשפטנים והפרקליטים שהיו שותפים להתיעצויות לקראת קבלת ההחלטה בתיק זה, ובמסגרת זו גם ציין מי היו אלה שסברו כי יש מקום להגשת כתב אישום, בניגוד לעמדתו. אולם מכך לא נגזרת חובה לפרסם ברבים את חוות-הדעת הפנימיות שהועברו לו לקראת קבלת החלטתו".

ויינשטיין קיבל את הסבריו של ליברמן

בשל העובדה שהחלטתו של וינשטיין הסתמכה בסופו של דבר על חיקור הדין הכושל שנעשה לעדה דניאל מורצי בקפריסין, צירפו העותרים חוות-דעת של מומחה קפריסאי לסדר הדין הפלילי ודיני הראיות בקפריסין, שמטרתה להוכיח כי בניגוד להנחותיו של וינשטיין, רשויות החקירה והמשפט בקפריסין דווקא משתפים פעולה עם ישראל, ואין יסוד להנחה שאם היה מוגש כתב אישום נגד ליברמן בפרשה זו, היה הליך גביית העדויות נתקל בקשיים עקב כך.

הפגישה הגורלית שהתקיימה בקפריסין בספטמבר 2004, במשרד עורכי הדין הקפריסאי שניהל את החברות שבשליטת ליברמן, עומדת בלב העתירה. וינשטיין הסיק מהראיות כי אין הוכחה ניצחת שליברמן אכן השתתף בישיבה ונתן הוראות באשר לניהול החברות, אף שרישומי משטרת הגבולות לימדו כי הוא שהה בקפריסין במועד הרלוונטי.

היועץ קיבל את הסבריו של ליברמן, לפיהם הוא נכח בישיבה מכיוון שהיא עסקה גם בחשבונות האישיים, כהסברים סבירים.

העדה דניאלה מורצי, טוענים העותרים, הוגדרה על-ידי וינשטיין כמי שמסרה "עדות סברה", שמשקלה נמוך. "היועץ שגה בעת שסיווג את עדותה כעדות סברה, ובנוסף הוא הניח ללא הסבר כלשהו שאם יוגש כתב אישום והיא תתבקש להעיד, עדותה עלולה להיות בלתי אפקטיבית". (בג"ץ 2175/13).