להמשיך ולהסתיר

שעתיים אחרי שנודע על החלטתה האמיצה של השופטת מיכל אגמון-גונן השבוע (ב'), להורות למשרד האוצר ורשות המסים להעביר תוך שבוע את נתוני הטבות המס שניתנו לחברות גדולות, כבר הודיעה רשות המסים כי תערער על ההחלטה.

רשות המסים הודיעה על הכוונה לערער עוד לפני שאנשיה טרחו ללמוד את הנימוקים המשפטיים-חברתיים-כלכליים של השופטת, שקיבלה את ההחלטה בעקבות עתירת "גלובס".

רשות המסים והעומד בראשה, משה אשר, והפרקליטות והעומד בראשה, משה לדור, לא צריכים להתאמץ מדי כדי להמשיך להסתיר. הסתרה היא שם המשחק הן של האינטרסנטים והן של "חוק חופש המידע", שנחקק ברוב הוד והדר ב-1998, והוא הבסיס לעתירה והבסיס להחלטה.

החוק, שזכה לכינוי "מהפכת השקיפות" או "מהפך הנגישות", אמור היה להבטיח את היסודות לחופש ביטוי ומעורבות הציבור במשטר דמוקרטי, ולהוות בסיס לכלכלה תקינה ולהתנהלות מבוקרת ואחראית של השלטון. אלא שהוא נוסח מלכתחילה, במכוון (?), באופן שמחזק את האפשרות דווקא להסתיר.

הגיע הזמן שחברי כנסת, ימין, שמאל ומרכז, בעלי נטייה מהפכנית-חברתית שמדברים על תיקון העולם והארץ - ייקחו את החוק המעוות הזה לידיים ויעשו ממנו חוק אמיתי לחופש מידע, במקום חוק לעידוד הסתרה וחסיון מידע.

צחוק מזכות הציבור

"לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה" - כך נפתח החוק, המתייחס לכל מה שמוגדר "רשות ציבורית", כלומר ממשלה, משרדי הממשלה, הכנסת, לשכת הנשיא, תאגידים ממשלתיים, מבקר המדינה, בתי המשפט ובתי הדין, רשויות מקומיות, תאגידים בשליטת הרשויות, חברות ממשלתיות וכל גוף אחר הממלא תפקיד ציבורי.

בפועל, למרות החוק ופסיקה חד-משמעית של בית המשפט, השירות הציבורי מתחמק בתחכום ממתן המידע - בחסות החוק ובגיבויו.

החוק הונח לראשונה על שולחן הכנסת ב-1982 כהצעת חוק פרטית, אולם סחבת מכוונת מצד משרדי הממשלה והתאגידים השלטוניים, באמצעות משרד המשפטים, עיכבה את החוק עוד ועוד, עד שעבר במאי 1998 ונכנס לתוקף שנה לאחר מכן, במאי 1999.

החוק קובע כי לתושבי המדינה יש זכות לגישה חוקית למקורות מידע המצויים בידי הרשויות הציבוריות ומחייב את השלטון למסור לציבור מידע מוסמך ומעודכן על פעילותו.

אלא שנוסח החוק עושה צחוק בדיוק מזה. עובדתית, החלק הכי גדול בנוסח החוק נוגע במה לא למסור, איך לא למסור, ובעצם איך אפשר להתחמק ממסירת מידע לציבור - בחסות החוק.

סעיף 7: "נוהל הגשת בקשות והטיפול בהן" - מתווה דרך מסורבלת עמוסת ביורוקרטיה מתישה, שכנראה נועדה להבריח את אחרון העקשנים.

סעיף 8: "דחיית בקשות במקרים מסוימים" - מאפשר לכל מנהלי רשות ציבורית טווח רחב מאוד של תירוצים להתחמקות מהחובה לחופש מידע. למשל: רשות ציבורית רשאית לדחות בקשה אם הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה - לא כתוב מה זה סביר ומה זה לא סביר. רשאית לדחות כאשר "לאחר שנקטה אמצעים סבירים, התברר לה שלא ניתן לאתר את המידע או שאינו מצוי ברשותה". מהם "אמצעים סבירים"? כל רשות תחליט כנראה בעצמה.

ואז מגיע סעיף 9 לחוק: "מידע שאין למוסרו או שאין חובה למוסרו". הרשימה מגוונת וחמקמקה: החל בביטחון המדינה ומה ששר הביטחון יחליט שהוא ביטחון המדינה וכלה ב"פגיעה בפרטיות", שמשמעותה מניעה חוקית למסירת מידע על כל דבר שנוגע באיזשהו בן אדם על פני היקום. אין למסור מידע על "מדיניות בשלבי עיצוב", על "דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות..", לא מידע שמישהו, כולל בעל האינטרס, מגדיר כסוד מסחרי או מקצועי או כלכלי, אין למסור מידע על שיטות עבודה ונהלים של רשות ציבורית העוסקת באכיפת החוק, ועוד כהנה וכהנה.

סעיף 10 לחוק "שיקולי הרשות הציבורית" מחייב את הרשות הציבורית לשקול שיקולים למה לא למסור מידע, והסעיף שאחרי, 11, מתווה את הדרך איך למסור מידע חלקי, עוד דרך בטוחה להתחמקות. מעל כל זה בא גם סעיף 14: "סייגים לתחולת החוק" - שמחריג רשימה ארוכה, לא רק ביטחונית, של גופים שהוראות החוק לא חלות עליהם.

סעיף 13: "הגנה על צד שלישי" - הוא סעיף מפתח. הרשות הציבורית צריכה לבקש רשות מכל "צד שלישי" שעלול להיפגע ממסירת המידע, לא חשוב מהו הצד השלישי ואיך הוא מיוחס לרשות הציבורית.

לחיזוק סעיף המגבלה הזה, שמאפשר חגיגה רחבה במיוחד של עילות לסירוב מסירת מידע, נקבע בסעיף 17 כי אפילו בית המשפט לא יכול להורות על מסירת מידע "העלול לפגוע בזכויות צד שלישי, אלא לאחר שנתן לצד השלישי הזדמנות להשמיע את טענותיו, בדרך שייקבע".

ולעניין הערעור על החלטת השופטת מיכל אגמון-גונן, שקיבלה השבוע את עתירת "גלובס": היכונו לנימוק הבא של ראש רשות המסים, משה אשר: טבע, צ'ק פונט, כיל, ישקר ואינטל הסבירו לנו שמסירת מידע על עשרות המיליארדים שהן קיבלו מהמדינה בהטבות מס, עלולה לפגוע בהן. אז השופטת קבעה כי "ראוי ונכון הוא כי לא במחשכים יחולקו כספי הציבור מכוח החוק לעידוד השקעות הון" - אז מה? את אשר ולדור זה כנראה לא מעניין.