ביה"ד לעבודה בשירות ההפרטה

"לא צריך להתרגש מהחלטת בית הדין לעבודה" - כך כתב בסוף השבוע פרשן כלכלי בכיר, הנמנה עם אסכולת המאמינים שבעיית השוק החופשי היא שהוא לא חופשי מספיק.

"זהו חלק ממסכת החלטות ותפיסות עולם של בתי דין, פוליטיקאים, עיתונאים ורגולטורים, שמכירות בכך שישראל אינה באמת דמוקרטיה, והריבונות שלה קיימת רק מול אזרחים וקבוצות חלשות ולא מאורגנות", הוא הוסיף, בניסיון להסביר מדוע פסק בית הדין כי הכרעה בסוגיית חריגות השכר לכאורה בחברת החשמל תינתן רק לאחר סיום עבודתה של הוועדה לעניין הרפורמה במשק החשמל, במארס הקרוב.

בפועל, דווקא הגישה של הכותב, שעל הדרך מזלזל בבית הדין לעבודה כפי שלעולם לא היה מזלזל בבג"ץ (נטייה מוכרת בקרב אנשי שמאל מדיני עם תפישה כלכלית ימנית), היא זו שמבטאת עיוות של הדמוקרטיה, שכן בבסיס הדמוקרטיה יש מערכת של בלמים ואיזונים.

בית הדין לא הכריע נגד הדרישה של הממונה על השכר באוצר; הוא סבר כי בשעה שמנהלים דיון ענייני על רפורמה כוללת רגישה ונפיצה, מיותר לעת עתה להתסיס את יחסי העבודה ולסכל את הסיכוי לשינוי המהותי והמיוחל.

אבל זה לא רק המקרה של חברת החשמל. מסתבר כי בניגוד גמור לדעה הרווחת בקרב כמה מהמבקרים הגדולים של בתי הדין לעבודה, מבחן המציאות מוכיח כי הם אינם מסכלים רפורמות והפרטות. למעשה, שורה של פסיקות דווקא הכשירו את גלגלי ההפרטה.

ד"ר הילה שמיר, מנחה אקדמית בקליניקה לזכויות עובדים באוניברסיטת תל-אביב, בחנה שורה של פסקי דין מהתקופה האחרונה, בין היתר כאלה שעסקו ברפורמות גדולות ברכבת ישראל, בחברת החשמל ובנמלי הים.

בהרצאה שנשאה לפני כשבועיים בכנס "שנת המשפט" של אוניברסיטת חיפה, אמרה בעניין: "ההלכה העולה מהפסיקות הינה כי לארגון העובדים הזכות לשבות רק על מנת להביא את המדינה להידברות עם נציגיו. הארגון אינו רשאי להפעיל צעדים ארגוניים מעבר לכך, ופסקי הדין האלה מבהירים כי ארגון העובדים אינו יכול למנוע בעצם את מהלך ההפרטה".

כפועל יוצא, כותבת שמיר, המשא-ומתן בין העובדים למדינה הוא לא על עצם ההפרטה, אלא על ההשלכות שלה ועל המחיר שהמדינה תואיל לשלם, וזאת תוך שביתה מוגבלת המוגדרת "מעין פוליטית".

וכך הסבירה ד"ר שמיר: "הדוקטרינה המשפטית לא מאפשרת להם לנקוט צעדים ארגוניים על מנת להתנגד להפרטה, אלא רק להתמקח על מחירה. בנסיבות אלה אין זה מפתיע כי התפיסה הציבורית את מאבקם של ועדים אלה, היא כסחטנים".

כך למשל, בעניין נמלי הים הקפיא בית הדין הארצי לעבודה למשך חודש את המכרזים להקמת נמלים חדשים, כדי לאלץ את המדינה להסכים להידברות עם העובדים. המדינה התעקשה כי אין לחייב אותה בהידברות ואפילו פנתה בעניין לבג"ץ, שנמנע השבוע בפעם השלישית מערעור על החלטת בית הדין.

במקרה של חברת החשמל, בית הדין חייב את העובדים לחבר לזרם החשמל את תחנת הכוח הפרטית "דוראד" רק בתנאי שהמדינה תסכים סוף-סוף לנהל עימם הידברות על מהלך חלוקת הרישיונות האינטנסיבי ליצרנים פרטיים.

של מי העובדים האלה

לפי ד"ר שמיר, מאז שנות ה-80 בתי הדין לעבודה אימצו דוקטרינה ולפיה האחריות המלאה לעובדי קבלן היא של הקבלן, ולא של מזמין השירות - מי שמעסיק את העובדים בפועל בחצרו שלו.

הדוקטרינה הזו, שהיא היפוכו של דבר ביחס למה שהיה נהוג רק עשור קודם לכן, העניקה לדבריה רוח גבית לגל של מעברים להעסקה במיקור חוץ: "שינוי זה הקל על תהליכי מיקור החוץ והבטיח כי דיני העבודה לא יעמדו בדרכם של מהלכי הפרטה שונים בהם נקטה המדינה".

לפי שמיר, בשנים האחרונות בתי הדין לעבודה כבר לא מעניקים חופש מוחלט מאחריות למזמיני השירות, כלומר המעסיקים בפועל, אולם דווקא המחוקק הקדים בעניין זה את מערכת המשפט בעיקר במקרה של החוק להגברת האכיפה, שהטיל על המעסיקים בפועל אחריות לפיקוח ובקרה אחר קבלני הניקיון והשמירה.

כל זה לא עזר לעובדי חברת הוט שהתאגדו לאחרונה במסגרת ארגון כוח לעובדים, לאחר שבית הדין לעבודה סירב להקפיא את המהלך האגרסיבי של החברה שהביא לכך שכל מערך השירות והטכנאים עבר למיקור חוץ, אף שהדבר נעשה תוך כדי התאגדותם של העובדים.

במילים אחרות, מי שמציג את בתי הדין לעבודה כמעוז של ארגוני עובדים וכנושאי הדגל שלהם, עושה עוול למערכת המשפט ולדמוקרטיה שבשמה הוא מדבר. ומעל לכל: הוא פשוט חוטא לאמת, עינכם הרואות.