כך תבגוד ולא תסכן את רכושך

כתב תביעה לחלוקת רכוש בין בני זוג צריך לכלול את סיפור הרקע בקצרה, מועד הנישואים, מועד הקרע בין הצדדים והרכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפים. למרות זאת, לעיתים קרובות מדי אנו נתקלים בכתבי תביעה ארוכים מאד ולא ענייניים, המהווים למעשה "כתב אישום" נגד בן הזוג על התנהגותו מתחילת הנישואים ועד סופם, לרבות דוגמאות כמו התנהגותו הבלתי נאותה בברית של הבן, על אף שלילד כבר מלאו 25 שנה.

הסיבה לכך היא שבני זוג המצויים בהליכי גירושים קשים ומורכבים טועים פעמים רבות לחשוב שמטרתו של ההליך היא לשפוט את בן זוגם על כל העוולות שגרם להם במהלך הנישואים, ולגרום לו "לשלם" עליהם בכיסו. בדימיונם הם רואים את השופט מפנה אצבע מאשימה כלפי בן זוגם, קורא בקול רם "אשם" ומעניק להם את הרכוש כולו, או לפחות את רובו, כפיצוי על סבלם.

המציאות היא כמובן אחרת, שכן אם בית המשפט היה מתיימר לנסות "לעשות צדק" בין הצדדים על כל שאירע במהלך הנישואים, לא היה סוף להליכים המשפטיים.

רוב-רובם של המקרים נשפטים על-פי העיקרון הקבוע בחוק יחסי ממון, על-פיו זכויות ורכוש שנצברו ממועד הנישואים ועד למועד שבו בני הזוג התגרשו, נפרדו או הגישו תביעות האחד נגד השני, מתחלק באופן שווה בין הצדדים, וללא קשר להתנהגותם, אלא אם הם הסכימו ביניהם אחרת מראש.

בית המשפט אינו יכול ואף אינו רוצה "לשפוט" את יחסם של בני הזוג האחד כלפי השני בתקופה שבה חיו בשיתוף זה עם זו.

החוק מתיר לבית המשפט לסטות מהחלוקה השיוויונית רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן המצדיקים זאת. כך למשל, בשנת 2008 בג"ץ ביטל פסק דין שקבע כי לאור בגידתה של האישה בבעל במהלך הנישואים, היא תאבד את זכותה לחלק מהזכויות שנצברו על שם הבעל, ופסק כי בגידה "סטנדרטית" במהלך הנישואים אינה עילה מספקת לסטייה מעיקרון החלוקה השווה, גם אם איננו שבעי-רצון מהתנהלותו המוסרית של בן או בת הזוג.

אילו עוולות בכל זאת התקבלו כקיצוניות דיין כדי שבתי משפט יפעילו את החריג הקבוע בחוק? למשל במקרים שבהם בן הזוג הבריח חלק מהרכוש המשותף או בזבז אותו על הוללות, הימורים וכיוצ"ב.

פסק דין שניתן בבית המשפט העליון רק השבוע קבע כי גם מקרים של אלימות קיצונית, כמו ניסיון רצח של בת הזוג, יכולים לקבל ביטוי "עונשי" בחלוקה בלתי שוויונית של הרכוש לטובת הקורבן.

לאור עקרונות אלה יש לתמוה על פסק הדין שהתקבל בבית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה בשבוע שעבר, במסגרתו בית המשפט מצא לנכון להפעיל את החריג לחלוקה השוויונית דווקא לטובת בן הזוג הבוגד.

באותו מקרה מדובר בבני זוג הנשואים מזה 33 שנה, אך במהלך 20 שנה מתוכם, הבעל חולק את יצועו עם נשים נוספות שאינן רעיתו החוקית, בידיעתה המלאה. במקביל למערכות יחסיו עם הנשים האחרות, הבעל המשיך לקיים קשר נישואים מלא עם אשתו, הוא המשיך ללון בביתם המשותף, הם יצאו יחדיו לטיולים בארץ ובחו"ל, והמשיכו להציג עצמם כזוג נשוי נורמלי ובלתי חריג בציבור.

למעשה, נראה כי מדובר במעין סידור של "נישואים פתוחים", בו רק הבעל מימש את הפתיחות שבהם, והאישה הסכימה לכך, שכן המשיכה להתנהל עם הבעל כאשתו לכל דבר.

כעת משהחליטו הצדדים להתגרש, האישה תבעה מחצית הזכויות שנצברו על שם הבעל והעולות לכדי מיליוני שקלים רבים, אך למרבה ההפתעה, בית המשפט פסק כי לא תהא זכאית למחצית הזכויות כשותפה רגילה, אלא רק ל-30% מהם.

הטעם לו טוען בית המשפט הוא כי המצב שבו הבעל חילק את כספו ונכסיו במהלך הנישואים אף לנשים אחרות, תוך קיום חיים זוגיים מלאים עימן בגלוי ובידיעת האישה, יוצר בינו לבין האישה "שותפות מוחלשת" - להבדיל מ"שותפות מלאה" אותה מקיימים בני זוג במתכונת נישואים רגילה.

קשה להבין את ההיגיון המנחה פסיקה זאת. העובדה שהאישה הסכימה שהבעל יחלוק את חייו ואת כספם (המשותף) עם נשים אחרות יכולה אולי לשמש כנימוק מדוע אין זה המקום להפעיל את החריג של חלוקת רכוש בלתי שיוויונית לטובת האישה, בניגוד למקרים אחרים שבהם הבעל בזבז כספים משותפים על המאהבת, אך קשה לקבל שהבעל במקרה זה נהנה גם מהרשות לנהל חיים כפולים וגם מקבלת חלק גדול יותר מהרכוש שנצבר באותו הזמן.

מקריאת פסק הדין נדמה כי דעתו האישית של בית המשפט אינה נוחה מאופיים הפתוח של חיי נישואים יוצאי דופן אלה, אותם הוא מכנה בפסק הדין זוגיות "משונה", "חריגה" ו"מוזרה", ולפיכך הוא נותן ביטוי לאי-שביעות-רצונו דווקא מהסכמתה של האישה לאורח חיים זה, בהפעלת סנקציה כמעט עונשית כלפיה.

* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".