"לא נולדנו לרצות בית בפרבר עם שתי חניות וגינה"

"העירוניות נתפסה מראשית הציונות כצורת חיים דקדנטית. הדמות הנערצת באתוס הלאומי שלנו היא חקלאי נעול במגפי הרפת, והעיר היא גידול פרא. בעיר חיים 'ספקולנטים'", אומר איתן אטיה, מנכ"ל פורום ה-15 המאגד את 15 הערים החזקות בישראל, "אבל האנושות בעידן הנוכחי אומרת את דברה: כשאוכלוסיית העולם גדלה בקצב מסוים, אוכלוסיית העולם העירוני גדלה בקצב גדול בהרבה", והוא מפרש: "יותר ויותר אנשים מצביעים ברגליים כי הם מבינים שלרווחתם ולהבטחת קיומם הכלכלי, הבריאותי והחברתי, הם צריכים את העיר ואת העירוניות".

דברים אלה נאמרו בפאנל לרגל ההכרזה המתוכננת בתחילת יולי על "שדולת עירוניות" בכנסת. מהלך זה נולד ביוזמת ח"כ תמר זנדברג ממרצ, שהגיעה לכנסת אחרי שהייתה חברת מועצת העיר תל אביב, וח"כ יעקב אשר מיהדות התורה, בעברו ראש עיריית בני ברק, ואיתם מוביל את השדולה גם ח"כ חנא סוויד מחד"ש. השניים הראשונים, שהגיעו לפאנל שהתכנס השבוע ב"גלובס", ניצבים בשני קצוות תרבותיים מובהקים לכאורה, אך יש ביניהם הסכמה עמוקה כי עירוניות היא "משאב לאומי מוזנח", כפי שחידדה זנדברג. לפאנל הצטרפו איתמר בן דוד, אדריכל ומנהל תחום התכנון בחברה להגנת הטבע ופרופ' ואדריכל הלל שוקן, מחלוצי הפעילות הפרו-אורבנית בקהילת המתכננים הישראלית, מרצה לתכנון ערים בבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת ת"א וממייסדי עמותת "מרחב", הפועלת לפיתוח עירוניות ושיפור המרחב הציבורי בישראל.

כל חברי הפאנל הסכימו שבורות בנושא העירוניות, שחוצה מגזרים ומשותפת למקבלי ההחלטות, פוגעת באופן ישיר באיכות החיים ובכיסו של כל תושב.

ח"כ אשר: "הביטוי של כישלון העירוניות הישראלית בא לידי ביטוי חריף במשבר הדיור הנוכחי. מעולם לא ישב גורם לאומי ממשלתי ושירטט מפה של המדינה כדי לבדוק ולתכנן את הפוטנציאל של ערים קיימות כפתרונות למגורים. גם בדיוני החירום-דיור האחרונים, בוותמ"ל, בווד"לים, לא עסקו ולא עוסקים במצאי הקיים. לא מדברים על פתרונות דיור ביישובים פריפריאליים הסמוכים לערים מרכזיות, ולא מדברים על כינון גושי התיישבות סביב ערים ותיקות שצריך לחזק אותן, וכמעט ולא על מרכזי ערים. על המלאי הזה צריך לדבר, הרבה לפני שתופסים עוד שטחים ומקימים עוד יישובים ועוד שכונות, סתם".

שוקן: "מדינת ישראל יוצאת למהלך משמעותי, מתכננת לבנות בכמויות גדולות כדי לפתור מצוקה. אבל איפה בונים? במקום שהכי קל, ב-No Where, בלי תכנון ובלי מחשבה על התשתיות שצריך כדי לחבר את השום-מקום כדי שאנשים יוכלו לחיות בו ברווחה. כך, המהפכה הגדולה שמתכננים למשק תיתקע. צריך להתריע: לפני שמתחילים שוב בייבוש ביצות, יש כמה יישובים שאפשר וצריך להעצים אותם לטובתם ולטובת תושבים חדשים".

שכונות השינה והקיבוץ העירוני

מקור הצרה, לדברי מצדדי העירוניות, הוא האתוס הציוני שקידש פיתוח ובנייה כדי לתפוס את הקרקע של הארץ החדשה. המשמעות הראשונית היתה הטבות מגוונות להתיישבות כפרית וחקלאית ומכאן ואילך התפתחה גישה תכנונית שעודדה ישובים מרוחקים המבוססים על יחידות דיור צמודות קרקע, וגישה זו הגיעה לכדי העתקה של מאפייני דיור כזה אל תוך שכונות בשטחים עירוניים. דוגמא אופיינית היא פארק צמרת בתל אביב, שכונה ששוקן מכנה אותה: "פרבר המתנשא לגובה על אי תנועה בשולי העיר".

ההתעלמות מיסודות תכנוניים כמו רחובות מסחריים, עירוב שימושים, צפיפות ואינטנסיביות שמאפיינים ערים חזקות בכל העולם, מאפיינים את הבנייה הישראלית וניכרים כמעט בכל שכונה שנבנתה אחרי 48'. כך נסללה הדרך לבניית "שכונות שינה" בסגנון המאפיין את הבינוי העירוני בעשור הנוכחי, הניכר לעין בפאתי כל העיר ישראלית - ממזרח נתניה, דרך כפר סבא הירוקה ועד יבנה החדשה, ואלה כמובן רק דוגמאות.

זנדברג: "זו לא רק בעיה היסטורית שצריך לתקן, זו בעיה בוערת. על שולחן ועדות התכנון השונות, מונחות מאות אלפי יחידות שכבר תוכננו, אושרו ועברו ועדות, והן רק מחכות להיתרי בנייה. כולן מתוכננות לפי אותו רציונל ישן, ואפילו גרוע ממנו. מה כוללת תוכנית הדיור של לפיד? עוד מאותו דבר. בדיוק כמו במשבר העלייה של שנות ה-90, הוא רוצה להציף את השוק בדירות שהכי קל לבנות, כלומר על שטחים ריקים, מתוך מחשבה שככל שיהיו יותר, המחירים ירדו. חבל שלפיד לא שואל איזה דירות ייבנו ואיפה, כי מחירי הדיור לא נקבעים רק לפי כמות ומצאי, גם לפי איכות. יוצא שכדי לפתור את בעיית הדיור, מדינת ישראל יוזמת מהלך שמזכיר את ההגדרה של אלברט איינשטיין לשיגעון: ניסיון לפתור בעיה באמצעות חזרה על אותו דבר שוב ושוב, מתוך אמונה שהתוצאה שתתקבל תהיה שונה".

בן דוד: "כל סטודנט שנה א' באדריכלות יודע, שהכי קל לצאת לשולי העיר, לקחת אלף דונם ולתכנן לפי הפרוגרמות של משרד הפנים. הרבה יותר מסובך לבנות בתוך רקמה עירונית, אז במקום שהמדינה תטפל במקומות הקשים, במרכזי הערים - יוצאים החוצה, וזה בא על חשבון איכות החיים של האנשים שמקבלים דירות במגדלים מנותקים. הפיתוח הזה קורה כי יש קבוצות לחץ שמפעילות אותו, כי הוא משתלם להן" (ראה מסגרת).

- מה רע בשכונות כאלה בעצם? בעיני רבים הן נתפסות כסמל לאיכות מגורים וחיים.

זנדברג: "האם איכות חיים נמדדת בכמה מכוניות יש לנו, ואם יש מקום חניה בשבילן, או שאיכות חיים נמדדת באפשרות ללכת ברגל בבטחה לבית ספר? במדד האושר העולמי יש תבחין שמגלה כי אושר גובר, ככל שהמרחק בהליכה מהבית לעבודה קצר יותר. וכעת יש לשקול מה מקדמים - סלילת מחלף כדי שאפשר יהיה לעמוד בפקקים ביציאה מהשכונה בבוקר, או תשתיות הליכה נוחה למילוי צרכי יום-יום, מסלולי אופניים ותחבורה ציבורית מתפקדת ונעימה שתעודד נסיעה באוטובוס, בלי להרגיש שאני במעמד הלא נכון".

שוקן: "ישראל הוקמה מאמצע המאה ה-20, עידן שבו תכנון הערים נטה למכוניות ולא לבני אדם. לכן, כל הערים שבנינו מאז לא יכולות לספק את צרכי הקיום היום-יומיים של תושביהן. כמעט כל ערי הארץ, מכרמיאל בצפון, ערד, שדרות, אופקים ונתיבות, בכולן אותה מחלה: בנו פתרונות דיור ולא בנו ערים, לכן הן תקועות. כל תושביהן, ובעיקר צעיריהן, חייבים לבלות תקופה מסוימת מחייהם בת"א או במרכז, בגלל שזה המקום היחידי שמתקיימת בו עירוניות, הנותנת הזדמנויות כלכליות וחברתיות שאין במקומות האחרים".

עיר מייצרת רווחה

אטיה: "עירוניות היא עיסוק בבני אדם. ברור כבר שעירוניות שווה רווחה. אם עיר בנויה נכון ופועלת נכון, היא מייצרת את הרווחה הזו. איני מתכוון לשכונות מהסוג החדש, גם אני חושב שצריך להפסיק לבנות את השכונות המזעזעות של המגדלים והכבישים, וצריך לעבור לבנייה מרקמית ותכנון אחר. זה נון גם של העיריות, וזה נון גם של רשויות התכנון. במרכזי הערים מתקיימים כיום חיי קהילה הרבה יותר מאשר בשכונות פרבריות, שבהן אנשים מסיעים את הילדים שלהם באוטו לכל מקום. קוראים לזה קיבוץ עירוני.

"לצערנו ישראל לא דאגה עד היום לתכנון כזה גם בפריפריה הגיאוגרפית, אז אנשים באופן די טבעי נמשכים למרכז, וימשיכו להימשך למרכז אם המצב לא ישתנה. סביב זה נולד ביטוי שאני מאוד לא אוהב, אך מבין אותו, 'הבועה התל אביבית'. פתאום ת"א הפכה להיות העיר שכולם שואפים או רוצים להיות בה. ולכן גם מחירי הדיור בה הם כפי שהם".

- הבון טון בשיח על מחירי הדיור הוא הפשרת קרקעות, שיווק עוד שטחים כדי לבנות. מה ואיך בשורת ה"עירוניות" יכולה לתרום כאן?

אטיה: "צריך לשווק עוד קרקעות, אבל צריך לשווק את הקרקעות שבתוך הערים, ולאפשר את אותו חופש גם בקרקעות הפרטיות. חלק ניכר מהאדמות בתוך שטחי עיריות שייכות לרשות מקרקעי ישראל, אדמות שמחכות שנים לפיתוח.

"למשל בעיר ת"א במגרש שמול מכבי יפו (תחום ברחובות נס לגויים עזה ורחוב שלבים), ניתן להקים שכונת מגורים, ואפשר לדאוג שזו תהיה שכונה בבנייה מרקמית ולא בניית מגדלים, אך זה תקוע. יש עוד מקרים שבהם פנו עיריות לרשות והציעו לעשות 20% ו-30% לדיור ציבורי או לדיור בר השגה, אבל רמ"י לא מוכנה להעביר את האדמות לניהול העיריות, לא מוכנה לשווק אותן תחת המגבלות של דיור בר-השגה או דיור ציבורי ורוצה למכור אותן במחיר השוק. המדינה מתנהגת כמו יזם לכל דבר. כך, רוב השיווק הוא של קרקעות שמאלצות את האזרחים להיות תלויים ברכב פרטי, שזה יקר, וגם זה מרכיב שבשורה התחתונה מתווסף ליוקר הדיור".

זנדברג: "אנחנו במשבר דיור חריף, כי ישראלים נאלצים לשלם על דירות שהם לא זקוקים להן. איכות החיים שלהם היתה הרבה יותר טובה לו היו גרים בדירות הרבה יותר זולות, אבל הם מובלים אליהן בסד שאי אפשר לצאת ממנו. ואז נוצרת גם בועת המשכנתאות, כי אנשים לוקחים משכנתא גבוהה מדי לדירה שהם לא יכולים להרשות לעצמם, והם לא צריכים אותה בכלל, אבל אין להם ברירה. ההיצע שיש זה עוד שכונה חדשה בפאתי רחובות, שמתחרה בשכונה חדשה בפאתי ראשון לציון ושכונה חדשה בפאתי נתניה. ורחוק יותר - ההרחבות. זה קורה כי זה מה שהמדינה דוחפת, במקום לדחוף חיזוק של מרכזי הערים שיספקו לאותם ישראלים איכות חיים יותר גבוהה וגם במחיר יותר זול. לא נולדנו בשביל לרצות בית בפרבר, עם שתי חניות, גינה, חניה ולובי".

שוקן: "צריך לשווק אחוזי בנייה ולא קרקעות. בכל מקום במדינה שאני מגיש בו תוכנית לוועדה המקומית, יושב מולי פקיד שמגביל אותי בהיקף הבנייה. יש לזה סיבות ואני בטוח שהן גרועות. חוששים מצפיפות, ממחסור בשטחים פתוחים במרחב הציבורי, ויש תקנים ומדדים של גופי התכנון. כמתכננים למדנו, והציבור גם מאמין בזה, שככל שיש יותר מרחב ציבורי, איכות החיים עולה. אבל בפריז, אחת הטובות בערי העולם יש חמישית מרחב ציבורי לאדם מאשר בת"א, הנחשבת העיר הטובה בישראל, באופקים יש כמעט פי 18 מרחב ציבורי לאדם מאשר בת"א, האם אופקים טובה יותר מת"א? וגם את ת"א אפשר עוד לבנות, להוסיף בנייה ומגורים. העיר הזו היא בסך הכול 4 קומות בממוצע, ולא רק לגובה, גם בין הבניינים. זו עיר לא צפופה, ואם לא נוצרת צפיפות, אין עירוניות".

"כשאין תיאום, תכנון יכול להרוג"

- השדולה לא הוקמה כדי לחזק את תל אביב.

זנדברג: "השדולה לא הוקמה בשביל הערים כלל, היא הוקמה בשביל להביא את השיח על עירוניות לכל הציבור. שהאורבניסטים יפסיקו להיות כת סודית שמדברת בשפת סתרים. הסיפור העצוב הוא שהרבה 'ערים', מהגדולות והחזקות בארץ, נעדרות כל סממן עירוני, אני מדברת על ראשון לציון, על הקריות, על אשדוד ובהן צריך לפעול".

אשר: "מבחינתי לשדולה יש תפקיד של תיאום בין ערים, כי לא טוב שערים אינן מתכננות את הפיתוח שלהן יחד. יש לעודד שיתוף פעולה בין ערים שכנות במקום לעודד תחרות שבה ערים מעתיקות זו מזו, ואז נוצר עודף בשירותים או בסוג תעסוקה או בסגנון בילוי מסוים. כך גם קורה שעיר משקיעה הרבה, מרכזת אליה פעילות תעסוקה, ומותירה את הערים שסביבה שוממות".

שוקן: "כשאין תיאום, תכנון יכול להרוג. לפני כמה שנים כשהיו מקרי רצח קשים בלוד, כתבתי שמי שמתכנן ומי שבנה את מודיעין ואת שוהם, ואת אירפורט סיטי, צריך לראות את עצמו שותף ברצח. אבל היום זה קצת לבכות על חלב שנשפך. תפקידה של השדולה לחזק את העירוניות במקומות שנחשבים לערים, אבל אינם ערים בכלל. אנשים סבורים שבקרית אונו, או אשדוד יש עירוניות. מי יודע, אולי אפילו שיש מי שחושבים שמודיעין היא עיר. היא לא".

"להפסיק שירותים מסובסדים ליישובים שבהם פחות מ-5,000 תושבים"

לאיתמר בן דוד, היושב כנציג הארגונים הסביבתיים במועצה הארצית לתכנון ובנייה והחודש כמעט ובוטלה חברותו בה במהלך של משרד הפנים שנחסם לפי שעה, יש בטן מלאה על החטיבה להתיישבות. "זה גוף שהקימו ממשלת ישראל וההסתדרות הציונית העולמית ומקדם את האג'נדה הפרברית". הוא כמובן אינו אוהד את תוכניות ההקמה של הישובים החדשים - 10 יישובים בנגב, עוד חמישה יישובים על כביש 25 בין באר שבע לדימונה וישובים בצפון: ברמת ארבל, רכס טורען ועוד.

- אתה מתנגד להוספת יישובים? יגידו שאתה לא ציוני.

בן דוד: "צריך לקבוע שיישובים שיש בהם פחות מ-5,000 תושבים, לא מקבלים שירותים מסובסדים עודפים מהמדינה. מי שבוחר לחיות שם - זכותו, אבל בלי סבסוד. לדעתי, משפחה שיושבת לבד ברמת נגב צריכה להביא את הפסולת שלה לפתח המועצה באשלים - ולא שישלו אליה משאית זבל. בעניין התחבורה, צריך לשנות את ההקצאות, בעיקר בעיר ליבה במטרופולין מתגבש, כמו באר שבע בדרום: שיהיו הרבה יותר אוטובוסים בתוך גבולות העיר. הבעיה שכל עוד המינהל לבנייה כפרית במשרד השיכון פורח, ומחלקת שיקום שכונות מתנוונת, יהיה קשה לעשות זאת. יש הר מזומנים בתקציב המדינה שמוקצה לסעיפים פרבריים וחקלאיים, צריך להסיט אותו לחיזוק העירוניות, גם למשל לתגבור תחבורה ציבורית".

שוקן: "אנשים חיים בערים הקטנות ואי אפשר לעקור ישובים, גם קטנים. אבל ה'פיתוח' הנוכחי שעושים להן, הוא המשך הפגיעה והנזק וכל מה שגרם שיהפכו למקומות שרק מי שאין לו ברירה נשאר בהם. לשדרות, נתיבות ואופקים, יש תוכניות מתאר בהכנה שמכפילות את השטח הגיאוגרפי ובונות שכונות חדשות. בדיוק אותה צפיפות, בדיוק אותו סוג תכנון, חושבים שלחזק ערים זה להביא להם קניון. קניונים ושכונות מגדלים מנותקות הן מתכון להנצחת הפריפריאליות. אין בעיה של כסף - לשכונות החדשות המדינה גם הייתה סוללת כבישים ומושכת תשתיות מכל סוג. אז באותו כסף, שתקנה את מרכז העיר, זה יעלה פחות ויציל את הערים ואת התושבים שלהן".

הלובי הפרברי ומי שמרוויח ממנו

בארה"ב של אחרי מלחמת העולם השנייה, צורת המגורים הפרברית סובסדה על ידי השלטון המרכזי, מזכיר פרופ' שוקן. בעידוד תעשיית המכוניות וחברות הדלק, גם משכנתאות נוחות ניתנו בעיקר לדיור מהסוג הזה, ולא לדיור בבנייני מגורים, שלא לדבר על מרכזי הערים. "פלא שארה"ב פושטת רגל, עם תוכנית ההתיישבות שהיא אימצה?", מסכם שוקן.

בן דוד מהחברה להגנת הטבע סבור שגם בישראל הפירבור מקבל רוח גבית מ"קבוצות לחץ יעילות שמרוויחות ממנו", והוא מפרט: "גורמים מתחום התחבורה וכלי הרכב, רשויות שמתעשרות מהיטלי הפיתוח, קבלני תשתיות שמתעשרים ממכרזים, תאגידי הבנייה הגדולים, שהם עוד מרוויחים גדולים שבונים במקומות שיותר קל ויותר זול לבנות".

זנדברג: "עלות יחידת דיור שמוקמת על שטח פתוח יקרה יותר במאות אחוזים מעלות יחידת דיור שמצופפת שטח מבונה. העלות של הקונה מתגלגלת לכיס המוכר - יש מי שמרוויח. הערים מתחרות ביניהן על מה שנקרא המעמד הבינוני, והמעמד הזה הולך ומתרושש. כלומר, לאנשים יש פחות כסף לקנות את הדירות שממשיכים לייצר אותן עוד ועוד במחשבה שהמחירים ירדו, אבל הם לא ירדו, כי הן דירות גדולות של 5 חדרים עם שתי חניות ומחסן, ולובי ומעלית וירידה לגינה. גינה שכשהילדים קטנים הם משחקים בה, אבל כשהם מתבגרים הם שותים בה אלכוהול ונרצחים בה. בונים בנייה פרברית ולא חושבים על אוכלוסייה הטרוגנית, שצריך לתת מענה גם לעניים וגם לאנשים מבוגרים, וגם למשפחות חד-הוריות, ואולי להתחשב בכך שגיל הנישואים עולה, ולא כולם היום הם מה שנקרא 'משפחות צעירות עם ילדים'".

הציוני החדש: לובש חליפה ורוכב לעבודה

כמה משקיעה ממשלת ישראל ב"עירוניות"? איתן אטיה מחשב: "כל הכסף שהממשלה מעבירה לשלטון המקומי בשנה, כולל השתתפויות בחינוך, ברווחה, בתחבורה מענקי איזון, פיתוח וכו', הכול ביחד בקושי מגיע ל-15 מיליארד שקל, בשנה. זה פחות מ-4% מההוצאה הממשלתית השנתית". אטיה מוסיף לחישוב את חלוקת כספי הקופה הציבורית, שם 7% מהמסים הישירים כולל ארנונה וכל היטלי השבחה ופיתוח מגיעים ישירות לשלטון המקומי ו-93% לשלטון המרכזי. הוא סבור שהנתונים הכלכליים האלה מבטאים אי הבנה של הממשלה את מקורות הכוח של מדינה.

"יש לשנות את התפיסה לגבי מה הוא 'ציוני', יותר מזה - לשנות את התפיסה לגבי מה הוא פרודוקטיבי ומה נכון חברתית וכלכלית. יש דמות האיכר שעומד על רגבים עם הטורייה ביד בשדה החקלאי, והיא צריכה להתחלף בדמות איש בחליפה שבבוקר הולך או רוכב על אופניים למשרד, ברחובות העיר. זה לא פשוט, נדרש שינוי עמוק בתפיסה הערכית וזה מחזיר לשינוי שצריך לעשות בערך העירוניות ובכוח שנותנים לעיר".

אטיה משווה את המצב למדינות סקנדינביה, שבהן יותר מ-50% מהמסים הישירים מגיעים לשלטון המקומי, ומבקש להוכיח בכך כי "השלטון המקומי פה חנוק, אין לו סמכות ויש לו מעט אפשרויות להשפיע, והערים בישראל, גם החזקות, עדיין "ניזונות מכפו של השלטון המרכזי כמו בימי הנציב הבריטי העליון".

- לאחרונה פורסם כי יותר מ-50% מהתל"ג בישראל נוצר בערים, זה אמור לתת כוח מול משרדי הממשלה?

"על אף שהממשלה מכירה בפרמטרים הכלכליים של העירוניות, היא עדיין לא הפנימה את העובדה שהקטר החברתי והכלכלי של מדינת ישראל נמצא שם ולא במגזרים אחרים. ערי ישראל ופיתוח העירוניות זה מנוע הצמיחה שלנו, בהן נמצא הפוטנציאל הכלכלי, ובהן הוא גם מתממש. יש עוד דרך עד שהמדינה והממשלה יגדירו זאת כך ויישמו מדיניות מתאימה".