מותו של שותף בחשבון בנק

חזון נפרץ הוא זה שלפיו קרוביו של אדם זקן או חולה משכנעים אותו לצרפם כשותפים בחשבון הבנק שלו. הם מקווים שלאחר שהוא יילך לעולמו, הם יוכלו לטעון כי הכספים שבחשבון, לפחות מחציתם, שייכים להם, ללא צורך בהוצאת צו ירושה.

"על הרוצה להעניק כספים לאחר המוות לעשות זאת דרך צוואה", קטע שופט בית המשפט העליון, ניל הנדל, תקווה זו. "עמדת הדין היא שזו הערובה הטובה ביותר להבטיח את כיבוד רצון המוריש בדבר חלוקת ירושתו לאחר מותו".

כך הוא קבע בהחלטה, שיצאה לאחרונה תחת ידיו בערעורה של אישה (מפאת צו איסור פרסום, נכנה אותה "טליה"), אשר אחותה (אותה נכנה "לילך") צירפה אותה כשותפה לחשבון הבנק שלה, זמן קצר לפני שהלכה לעולמה, בלי שהשאירה אחריה צוואה. בחשבון הבנק של לילך היה כסף רב. לאחר שלילך נפטרה, טענה טליה כי מחצית מן הכסף הרב שנותר בחשבון שייך לה, וכי לפיכך, רק המחצית הנותרת אמורה להתחלק בין יורשיה של לילך ז"ל. ילדיו של אחיהן המנוח של לילך וטליה לא ראו עמה את הדברים עין בעין, וטענו כי כל הכספים שנותרו בחשבון היו שייכים ללילך ולכן הם, במלואם, אמורים להתחלק בין היורשים.

בית המשפט לענייני משפחה, אשר בפניו הובאה המחלוקת, קבע כי בצירופה של טליה כשותפה לחשבון הבנק, התכוונה לילך להעניק לה מתנה לאלתר, עוד בחייה, וכי לפיכך מחצית הכספים שבחשבון אכן שייכים לטליה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה התקבל. נקבע כי באמצעות צירופה לחשבון הבנק, התכוונה לילך להעניק לטליה מתנה רק לאחר מותה ולא בחייה. עוד נקבע כי מתנה שכזו אינה תקפה.

טליה ביקשה לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. פרקליטה, עו"ד שי זוהר, טען בפני בית המשפט העליון כי מעדויות עובדי הבנק, שבאו בפני בית המשפט למשפחה, עלה בבירור כי כוונת לילך הייתה להעניק לטליה את הכספים כמתנה עוד בחייה, וכי טעה בעת המשפט המחוזי בהתערבו בממצא עובדתי זה. הוא הוסיף וטען כי לאחר שהתברר כי כוונתה של לילך הייתה להעניק לטליה, במתנה, מחצית מן הכספים שבחשבון, וזאת בין בחייה ובין לאחר מותה, יש לכבד את כוונתה זו, וזאת בין אם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ובין אם מתוך עיקרון הצדק.

השופט הנדל דחה את בקשתה של טליה והותיר על כנה את קביעתו של בית המשפט המחוזי.

"הסוגיה המתעוררת בתיק זה מצויה בצומת המשולש שבין דיני מתנה, דיני ירושה ודיני בנקאות" פתח הנדל את החלטתו. "מתנה בחיים לעומת מתנה לאחר המוות; הקשר בין רצון המת למעמד הצוואה; וזכויות שותף בחשבון בנק לאחר מותו של השותף האחר", פירט.

הוא אזכר כי במות אדם, עובר עיזבונו ליורשיו, וזאת בין אם מכוח הדין ובין אם מכוח צוואה, ככל שהוא הותיר כזו אחריו. הוא הוסיף והזכיר, שהדין קבע את הדרך להכנת צוואה. זו ואין בלתה. "האפשרות היחידה העומדת בפני אדם להסדרת ירושתו לאחר מותו שלא על-פי החלוקה שקובע הדין, היא באמצעות צוואה, באחת מהדרכים הקבועות בחוק", כך הוא. הנדל הוסיף והסביר כי יש בכך כדי לשמור על יציבות וכדי למנוע התדיינויות סבוכות ומיותרות, וקבע כי "על אדם לכבד את מסגרת הצוואה בחייו בכדי שלאחר מותו ניתן יהיה לכבד את רצונו".

על-פי הנדל, בהקשר זה, אין אדם יכול לערבב בין ממדי הזמן - בין תקופת חייו לבין התקופה שלאחר מותו. הוא אינו יכול לערוך עסקאות בירושתו העתידית. זה הטעם אף לכך, שאדם אינו יכול להעניק מתנה, שתהיה בתוקף רק לאחר מותו. כך נשמר העיקרון, שלפיו אדם רשאי לשנות, מעת לעת, את דעתו בנוגע לאשר ייעשה ברכושו לאחר מותו. "האוטונומיה של המצווה באה לידי מימוש רק באמצעות הצוואה, הניתנת לשינוי על-ידו בכל עת", הוסיף.

"נטל הוכחה כבד ומוגבר"

הנדל דחה את טענתה של טליה, שלפיה מאחר שהוכח כי לילך התכוונה להעניק לה מחצית מכספי החשבון במתנה, בין אם לאלתר ובין אם לאחר מותה, יש להתגבר על המגבלה האמורה, שמטיל חוק הירושה. הוא היה נחרץ בקובעו כי "חופש המצווה והוודאות הנשמרת בלמידה על כוונת המוריש דרך צוואתו בלבד, מביאים לכך שאין לסטות מדרישת החוק ולבחון כוונות שלא מצאו ביטוי חוקי באופן הנדרש. סטייה מסוג זה עשויה להביא לריקונו מתוכן של מעמד הצוואה ואי מימוש התכליות שבבסיסו". נחרץ עוד יותר קבע: "נאמר זאת בצורה חדה - המוות גובר על המתנה. דהיינו, אדם רשאי להעניק מתנה במהלך חייו, אך אין הוא רשאי להתחייב במתן מתנה לאחר מותו. הרוצה להעניק רכוש לנהנה מסוים לאחר מותו, יתכבד לערוך צוואה בהתאם". חד וחלק.

הנדל התייחס גם לסוגיית יחסי השותפים בחשבון בנק משותף, כאשר אחד מהם נפטר. הוא הזכיר את זאת, ששותפות בחשבון בנק יוצרת שתי מערכות יחסים נפרדות", זו שבין השותפים לחשבון לבין עצמם, וזו שבין כל אחד מן השותפים לבין הבנק. לדידו, גם ההסכמים שבין השותפים, המסדירים את חופש הפעולה של כל אחד מהם בחשבון, תקפים רק בעניין היחסים שביניהם לבין הבנק, ולא באלה שבינם לבין עצמם. כך, גם "סעיף אריכות ימים", הנכלל בטפסי ההצטרפות לחשבון הבנק, אינו בא כתחליף לצוואה.

לאחר שהבהיר את כל אלה, פנה הנדל לבחון את השאלה אם בצירופה של טליה כשותפה לחשבון הבנק התכוונה לילך להעניק לה מתנה לאלתר, או שמא רק לאחר מותה.

בקשר לכך אזכר הנדל את ההבחנה הרווחת בין חשבון בנק, שנפתח מלכתחילה במשותף, לבין כזה שנפתח על-ידי פלוני, שמפקיד בו מכספיו, והמצרף אדם אחר רק בשלב מאוחר יותר. במקרה הראשון, חזקה היא שהכספים שבחשבון משותפים לבעלי החשבון, אלא אם הוכח אחרת. במקרה השני, לעומת זאת, על-מנת שהבעלות במחצית מהכספים שבחשבון תועבר לשותף המצטרף, ללא תמורה מצדו, יש להוכיח קיומה של מתנה לאלתר (הדבר אינו תקף בנוגע לבעל ואישה, אשר לגביהם חלה חזקת השיתוף, בכל מקרה). להבחנה זו היגיון פשוט וברור. בעוד שבמקרה הראשון נפתח החשבון על-ידי שותפיו, הרי במקרה השני, צורף אליו שותף, כבר כשהיו מופקדים בו כספיו של הבעלים המקורי שלו. "בסוג זה של חשבון, לא ניתן להניח רצון של הגורם שפתח את החשבון לחלק שווה בשווה את הכספים שבו ויש להוכיחו", כך הנדל.

הוא הוסיף וקבע כי הנטל להוכיח זאת הוא "נטל הוכחה כבד ומוגבר", וזאת מאחר ש"שהמנוח אינו יכול להעיד, ועל הטוען בשמו כי רצה להעניק מתנה בחייו, לבסס זאת בראיות ברורות וחד-משמעיות... אין להקל עליו על חשבון יורש פוטנציאלי מכוח הדין או הצוואה".

לאחר כל אלה, עבר הנדל ליישום קביעותיו על החשבון המשותף ללילך ז"ל ולטליה. כקודמיו, גם הנדל בחן את עדויות עובדי הבנק, בנוגע לכוונתה של לילך בצירופה של טליה כשותפה לחשבון. הוא הסכים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה גם לאחר שמיעת העדויות נותרה אי-ודאות בנוגע לשאלה אם לילך התכוונה להעניק לטליה מתנה בחייה, או שמא רק לאחר מותה. "יש להוכיח ברובד העובדתי כוונה חד-משמעית להענקת מתנה בחיים ולא לאחר המוות", ראה הנדל להדגיש שוב. משאלה היו פני הדברים, הוא קבע כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא נפלה טעות ודחה את בקשת הרשות לערער (בע"מ 4739/15).