הודחו מהפסגה: הערות והארות על הכרעת הדין בפרשת פסגות

1. הכרעת הדין של שופט המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, חאלד כבוב, מיום חמישי האחרון, שבמסגרתה הורשעו בכירים לשעבר בחברת פסגות, דוד אדרי ושי בן-דוד, בהרצת אג"ח, מאירה באור חדש וחיובי את ההחלטות שקיבלו רשות ניירות ערך והפרקליטות בזמן אמת ביחס לפסגות ולבכיריה לשעבר.

ב-2010, אחרי שחקירת הפרשה החלה, החליטו רשות ניירות ערך בהנהגת היו"ר דאז, זוהר גושן, והפרקליטות בהנהגת משה לדור, לכפות על קרן אייפקס שרכשה באותה תקופה את השליטה בפסגות, להדיח מתפקידם את בכירי פסגות, ובראשם את רועי ורמוס, מנכ"ל החברה שנחקר באזהרה.

מאוחר יותר, ביולי 2013, חתמה הפרקליטות על הסדר מינהלי עם ורמוס, שבמסגרתו הוסכם כי לא יוגש כתב אישום נגד ורמוס, ובתמורה הוא ישלם קנס בסך חצי מיליון שקל למדינה.

היום, במבט לאחור, אפשר לומר שהרשויות צדקו בהחלטותיהן. מהכרעת הדין של השופט כבוב ניתן ללמוד, כי על אף שורמוס היה צד לחלק מהשיחות המפלילות, הוא לא היה שותף פעיל לתרמית, וכי השופט סבור כי בן-דוד ואדרי פעלו באופן עצמאי.

עם זאת, למי שמאזין לשיחות ו/או קורא את התמלילים שלהן, קשה להשתחרר מהתחושה המטרידה לגבי תפקודו של ורמוס בסיטואציה ומתגובתו, או ליתר דיוק - מאי-תגובתו לדברים ששמע משני העובדים הבכירים שהיו כפופים למרותו.

כך, באחת השיחות שכונתה שיחת ה"מאסטר פלאן" אמר אדרי לורמוס: "אנחנו פשוט הרגנו אותו כמה ימים, לא נתנו לו לנשום, כחלק מה'מאסטר פלאן' שלנו.

ורמוס הגיב: "ברור, ברור, ברור, ברור".

אדרי הוסיף: "אתה יודע איזה קשה זה להוריד את כל העקום הבינוני אחוז? אבל זה מה שעשינו".

לפי הכרעת הדין, "השימוש שעשה אדרי במונח 'מאסטר פלאן' מעיד לכל הפחות על כוונה להוריד את שער נייר הערך, ושולל בבירור את טענת ההגנה של הנאשמים בדבר דיבור 'תוצאתי', שלפיה השפעה על השער היא תוצאה של פעילות משמעותית אך לגיטימית".

כאשר הרשות והפרקליטות האזינו לשיחות שבהן היה מעורב ורמוס, הן הגיעו למסקנה שאי אפשר היה לתת למנהל ששומע כאלה שיחות, אך לא פועל בעניינן, לצאת נקי וללא רבב ולהמשיך בתפקיד של מי שאחראי על ניהול מיליארדי שקלים של הציבור.

בדיוק לסיטואציות כאלה נועד "חוק אכיפה מינהלית", שקידם בכל מאודו יו"ר הרשות לשעבר, זוהר גושן, ואשר חוקק לבסוף בינואר 2011. מנגנון האכיפה המינהלית נועד לטפל בהפרות של חוקי ניירות ערך, שהיסוד הנפשי הנדרש בהן הוא של רשלנות, ולא של כוונה פלילית כפי שקרה במקרה של ורמוס.

הכלי הפלילי הוא לעתים מוגבל, קושר לרשויות את הידיים מאחורי הגב, ולא מאפשר להתמודד עם התנהגויות שליליות שאינן מגיעות לרף הפלילי. דווקא במדינה שבה הנורמה היא ש"מה שאינו פלילי הוא בסדר", חשוב לעודד שימוש של כלי ביניים, כמו כלי האכיפה המינהלית.

2. בעקבות ההרשעה הגורפת של אדרי ובן-דוד, מחלקת ניירות ערך בפרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה) יכולה לצאת מרוצה מאוד מהכרעת הדין בתיק פסגות המורכב והסבוך, ומהצלחתה בהעמדתה לדין את שני הנאשמים הבכירים בתיק. אבל התובעים המוכשרים שניהלו את התיק - עורכי הדין יהודית תירוש, עמית בכר ואבי ארוניס - צריכים "לעשות חושבים" באשר להחלטה להעמיד לדין גם את שני אנשי דויטשה-בנק לשעבר, סער וינטראוב ואהרון נבון. קשה שלא להשתחרר מהתחושה, שנבון ווינטראוב, שזוכו על-ידי השופט כבוב, גם אם מחמת הספק, נגררו אל המשפט הזה שלא לצורך.

לאחר שבחן את הראיות ובהן את השיחות שניהלו הנאשמים, הגיע השופט כבוב למסקנה, כי התביעה לא הוכיחה את השותפות בתרמית של אנשי דויטשה בנק, נבון ווינטראוב, או את הכוונה הפלילית שלהם. השופט כבוב התבסס בהחלטתו, בין היתר, על שיחה שניהלו אדרי ובן-דוד על "ימי ההרצה", שבה הם אמרו מפורשות כי נבון ווינטראוב לא היו שותפים לתרמית.

בית המשפט המחוזי קבע כי "התפקיד שייחסו אדרי ובן-דוד לנבון ולוינטראוב באותם ימים אשר קדמו למכרז ההחלף, היה כאל "צינור" להזמין דרכם במכרז בתפקידם כ'עושה שוק', ולא כשותפים לתוכנית מרמתית".

כבר בפברואר 2014 שלחו סנגוריהם של וינטראוב ונבון, עורכי הדין איתן מעוז ויעל גרוסמן (במשפט יוצג נבון על-ידי עו"ד ירון ליפשס), מכתב לפרקליט המדינה שבו ביקשו להיפגש עימו, בניסיון אחרון למנוע את הגשת כתבי האישום נגד שני הסוחרים. הסנגורים כתבו אז לפרקליט המדינה: "אנו סבורים כי קיימות בתיק ראיות חד-משמעיות לזיכוי, וכי זו תהיה בסופו של יום תוצאת ההליך".

לדבריהם, "מן הצד השני, השיהוי הרב והבלתי סביר שנגרם בהליך עד כה, והפגיעה האנושה והבלתי הפיכה שתיגרם למרשינו אם יוגש נגדם כתב אישום - מחייבים נקיטת זהירות יתרה בקבלת ההחלטה הסופית". עינוי הדין של נבון ווינטראוב נמשך שלוש שנים נוספות, עד שהם יצאו זכאים.

בעת שאהרון נבון שמע את השופט כבוב מודיע על זיכויו, הוא לא יכול היה לעצור את דמעותיו. נבון ווינטראוב אמנם זוכו בסופו של דבר, אבל איש לא יוכל להחזיר להם את השנים האחרונות של החקירה, המשפט, ההשפלה, והכאב. שנים אבודות מבחינתם.

3. עורכות הדין של דוד אדרי, נוית נגב ואיריס ניב-סבאג, יצאו זועמות מהכרעת הדין של השופט כבוב. על-פי רוב, במעמדים כאלה נערכים עורכי הדין של נאשמים מורשעים לשלב הטיעונים לעונש, קודם שהם מתחילים לחשוב על ערעור לבית המשפט העליון. אבל דומה, שבמקרה של תיק פסגות, ההגנה החלה להיערך לשלב הערעור רגע אחרי שהשופט כבוב הקריא את הכרעת הדין.

עורכות הדין נגב וניב-סבאג - כמו גם עו"ד ירון קוסטליץ שמייצג את שי בן-דוד - משוכנעים שההרשעה של השופט כבוב שגויה מיסודה. כמו ההליך העיקרי, גם הליך הערעור בתיק צפוי להתמקד בפרשנות השיחות המוקלטות שניהלו אדרי ובן-דוד בימי ההרצה.

הסנגורים יטענו כי השופט כבוב העניק פרשנות מוטעית לשיחות - פרשנות שמסתדרת אולי עם התיזה של הפרקליטות בכתב האישום, אבל לא מסתדרתעם החיים האמיתיים, ולא עם המציאות כפי שהתרחשה.

4. שופט המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, חאלד כבוב, הוא שופט חרוץ, יסודי, מעמיק, וישר. מטובי שופטינו. אולם, העובדה שהרוב המוחלט של התיקים הפליליים שעוסקים בעבירות ניירות ערך (תיקים של הרצת מניות ותיקים העוסקים בעבירות של שימוש במידע פנים) מנותבים אל כבוב, היא בעייתית.

תיקים של הרצת ניירות ערך, דוגמת אלה שנדונו על-ידי השופט כבוב בפרשת פסגות ובפרשת נוחי דנקנר, הם עבי-כרס, מרובי ראיות, ובמסגרתם צריך השופט לפרש סיטואציות אנושיות מורכבות על בסיס הדין המאוד מתפתח בתחום.

לפי החוק, בתיקים שהם הרבה פחות מורכבים מבחינה ראייתית ומשפטית (גם אם הם עוסקים במעשי אלימות קשים), דנים הרכבים של שלושה שופטים שיכולים להתייעץ ביניהם ולחלוק איש על רעהו.

נוסף לכך שהשופט כבוב - היושב בדין כדן יחיד ונאלץ להתמודד לבדו עם ניהול התיקים התקשורתיים, על כל הכרוך בכך - עולה השאלה אם יש לו עם מי להתייעץ. לכן - ראוי היה שהתיקים הללו יחולקו בין יותר שופטים, ולא ינחתו רובם ככולם על שולחנו של השופט כבוב, ומוטב יהיה אם תיקים כל-כך מורכבים יידונו בהרכב של שלושה שופטים, ולא על-ידי דן יחיד.