"אני מאמינה שזו הייתה תאונה. אחותי חושבת רצח"

מי שיסתובב בימים אלה בווסט-אנד בלונדון, ייתקל בוודאי במודעות המזמינות את הקהל להצגת יחיד של השחקן פיליפ יורק, Lies Have Been Told שמה. גיבור ההצגה הוא רוברט מקסוול, אדם שסיפור חייו יגרום לכל מחזאי ללקק אצבעות: נער יהודי צ'כי שנמלט מציפורני הנאצים לאנגליה, הצטרף לצבא בנות-הברית, הקים במו ידיו אימפריית תקשורת חובקת עולם, הפך למיליארדר רב עוצמה, ומצא לבסוף את מותו בגיל 68 בלב ים בנסיבות מסתוריות, תוך שהוא מותיר אחריו עשרות אלפי עובדים שלו, שגילו בדיעבד שכספי הפנסיה שלהם היו ואינם (ראו מסגרת).

באופן נדיר, העיתונות הבריטית ומשפחת מקסוול נמצאים הפעם מאותו צד של המתרס: מבקרי התיאטרון מרעיפים שבחים על המחזה, וגם איזבל מקסוול, בתו החמישית של רוברט מקסוול, חשה כי: "זו פעם ראשונה שמאמר, ספר או שיר שנכתב על אבי לאחר מותו מנסה לתפוס את האיש בכללותו, על הטוב הרע והמכוער - ועושה זאת בדרך מתוחכמת, מעניינת ומושכת, במקום להפוך אותו לקריקטורה".

מקסוול צפתה במחזה בלונדון, והדמיון הפיזי בין השחקן פיליפ יורק לאביה הפך את הצפייה לחוויה מוזרה עד מטרידה מבחינתה. החוויה הפכה למעניינת אף יותר, אם מביאים בחשבון שבעלה לשעבר, דייל דג'רסי, הוא המפיק של המחזה באנגליה.

מקסוול מספרת כי כאשר הסתובב דג'רסי ברחוב עם בנם המשותף אלכסנדר, היו תלויים זה לצד זה פוסטרים של המחזה על אביה, ולצדם פוסטרים של מחזה חדש שכתב אביו של דייל, המדען הנודע קרל דג'רסי (Djerassi) - ממציא הגלולה למניעת היריון, שהפך לסופר ולמחזאי מוכשר.

היא מספרת בהתלהבות על הסיטואציה הלא-צפויה, שבה עמד בנה לצד קיר שעליו שתי מודעות סמוכות: האחת מפרסמת מחזה על סבו המיליארדר שמת, והאחת נכתבה על ידי סבו המדען-מחזאי. כמו להכעיס, היא אומרת, אבא שלו לא הנציח במצלמה את הרגע.

"בישראל אפשר להשפיע מהר"

14 שנה לאחר מותו של אביה, איזבל מקסוול, 55, מחלקת את זמנה בין ישראל לקליפורניה. היא עוסקת בעבודה התנדבותית בשביל הנשמה, ובהיי-טק בשביל הפרנסה. מהמיליארדים של אביה, היא תספר עוד מעט, לא נשאר כלום לבני המשפחה. היא מקפידה על ראייה מפוקחת של המציאות, מסתכלת בעיקר קדימה ולא לאחור - גם אבי היה כזה, היא אומרת - מנהלת אורח-חיים אינטנסיבי שכולל אינספור טיסות הלוך ושוב בקו תל-אביב-סן-פרנסיסקו, לא מעט פעמים במחלקת תיירים.

מקסוול מעורה עד מאוד בפוליטיקה הישראלית, נמצאת בקשרים עם שמעון פרס, אהוד ברק, אהוד אולמרט, יולי תמיר, טומי לפיד ורבים אחרים. היא חברה בוועד המנהל של מרכז פרס לשלום, ולשם האיזון גם בדירקטוריון של הידידים האמריקנים של מרכז מורשת רבין. עד לאינתיפדה היא גם נהגה לנסוע לרמאללה ולהיפגש עם מנהיגים פלסטינים.

פעילותה החברתית נראית אין-סופית למי שמנסה לעקוב אחריה. היא גאה במיוחד בתפקידה כיו"ר תוכנית המלגות ליזמים חברתיים בתחום יצירת מנהיגים ברשת הון סיכוי לישראל (IVN), ובחברותה במועצת המנהלים של ISRAEL 21c - ארגון ללא מטרות רווח, הפועל להאדרת שמה של ישראל בעולם.

IVN מתמקדת בשיפור מערכת החינוך, המנהיגות וההתפתחות הכלכלית. ב-2005 העניקה הקרן 200 אלף דולר לארבעה יזמים שבהמצאותיהם יש תרומה לחברה בכללותה. מקסוול מספרת כי "מחקרים שנעשו ב-15 השנים האחרונות מראים שמערכת החינוך בישראל משתנה, אך לא בכיוון הנכון: בממוצע, 40 אחוז מהילדים לא קוראים ברמה שבה היו אמורים לקרוא. פרויקט מיוחד שעשתה IVN בשיתוף עם קרן סאקת"א-רש"י גילה שהדבר החשוב ביותר הוא לא האם בית-הספר הוא טוב או רע, או מה מצב השכונה שבה הוא ממוקם. הדבר הקובע הוא אישיותו של המנהל.

"ערכנו ניסיון ראשון עם מנהלים בבתי-ספר בטבריה. העברנו אותם קורס שבו הם למדו אלמנטים בסיסיים של ניהול. התוצאה הייתה ש-97.5 אחוז מהילדים קראו ברמה הרצויה. לא בזכות משהו מתוחכם שעשינו, אלא פשוט כי חזרנו לבסיס. כעת הפרויקט עובר במהירות למקומות נוספים. זה דבר ייחודי לישראל, בפרק זמן קצר מאוד אתה יכול להיות בעל השפעה משמעותית, לטוב ולרע".

במועצת המנהלים של ISRAEL 21c יושבת מקסוול עם שורת מנהיגים ואנשי עסקים יהודים, המנסים לקדם את שמה של ישראל שלא בהקשרים צבאיים-ביטחוניים. הקרן פרסמה עד היום למעלה מ-3,000 סיפורים באתר אינטרנט מיוחד, שכל אחד מהם מביא זווית אחרת של הצלחה ישראלית: מהמצאות ופיתוחים ייחודיים בחקלאות, רפואה או היי-טק, ועד להצלחות של כדורסלניות ישראליות בקולג'ים אמריקניים או אתרי תיירות בישראל שמפרסמות דוגמניות ישראליות. לאורך זמן, מאמינה מקסוול, הסיפורים הללו יובילו לתפיסה רחבה ומורכבת יותר של מה זו בעצם ישראל.

"הוא לא היה אדם שמתאבד"

בליל ה-5 בנובמבר 1991 נפל רוברט מקסוול אל מותו מסיפון היאכטה הפרטית המפוארת שלו, סמוך לאי הספרדי טנריף באוקיינוס האטלנטי. נסיבות נפילתו לים נותרו תעלומה בלתי-פתורה עד היום. שופט-חוקר ספרדי פסל את האפשרות שמקסוול נרצח, אך לא הצביע על סיבה אחרת שגרמה למיליארדר בן ה-68 ליפול באמצע הלילה מהסיפון.

עד הראיון הזה, איזבל מקסוול מעולם לא דיברה על הנסיבות שבהן מצא אביה את מותו. היא גם לא התבטאה בפומבי בקשר ל"ירושה" הטעונה שהשאיר אחריו לילדיו, שנאלצו להיאבק במשך שנים הן על שמם הטוב והן על שאריות כספו.

את מאמינה שאביך התאבד?

"לא, אני לא. הוא לא היה אדם שמתאבד. הוא היה שרדן פר-אקסלנס".

האם הוא נפל למים, או נדחף?

"אני מאמינה שזו הייתה תאונה. אחותי חושבת שהוא נרצח".

מה גורם לה לחשוב כך?

"היו כמה דברים מוזרים, שעד היום אין להם הסבר מבחינתי".

למשל?

"מישהי מצוות המטוס שלו הגיעה איתו ליאכטה וצילמה אותו. בדיעבד, ברור שאלו היו באמת התמונות האחרונות שלו. אחרי מותו היא צלצלה אליי. פגשתי אותה ולקחתי את הפילם למשרדי ה'מירור' בלונדון (שהיה בבעלות אביה). נתתי את זה לעיתונאי נאמן, שירד לפתח. מאוחר יותר הוא צלצל אליי ואמר שאין כלום בפילם. מה זאת אומרת אין כלום בפילם? הפילם היה חתוך, והוא לא ראה אף אחד ושום דבר. והיו עוד דברים קטנים כאלה, שאין לנו הסבר כיצד הם קרו.

"למשל, שדלת התא של אבי ביאכטה הייתה נעולה מבפנים - ואבי איש גדול, הוא לא יכול לצאת מהחלון. קראתי גם את הדוח של הפתולוג שניתח את הגופה בישראל, מה שהיה חוויה לא קלה (חלקים מהגופה היו חסרים, לאחר שנשארו אצל החוקרים בספרד, ר' א'). לפי הדוח הזה היה מתח באזור השרירים ובעמוד השדרה - מה שמצביע על כך שאבי היה תלוי על יד אחת זמן ממושך. אני מכירה את היאכטה ואת המקום שממנו נפל, זו לא הייתה ספינה רעועה שנופלים ממנה. ומי שמתאבד לא נתלה על יד אחת למשך זמן ממושך".

ניסיתם לחקור בעצמכם את האירוע?

"כשזה קרה, היינו כל-כך בשוק, שלא ניהלנו חקירה מטעמנו. אבל מה שמוזר עוד יותר, זה שהממשלה הבריטית לא ניהלה חקירה - על אף שהיה מדובר באחד מאזרחיה היותר מפורסמים, בעל עמדת כוח כה גדולה, שפשוט נעלם. אני לא מכירה חקירה כזו שנעשתה".

את כועסת?

"ככל שזה נוגע לי, שום דבר לא יחזיר אותו. אנחנו חיים קדימה. הוא היה שמח וגאה במה שאני עושה, ומתמוגג מכך שלאלכסנדר יש עניין בישראל (בנה של איזבל בילה בארץ את הקיץ האחרון, ובחר את הנסיגה מעזה כנושא עבודת הגמר שלו בלימודי מדיניות ציבורית בפרינסטון)".

"לא היה לנו כסף למלחמה"

בתקופת זמן מסוימת, בסוף שנות ה-80, מקסוול היה איל התקשורת העולמי הבולט ביותר. בבעלותו היו ה"דיילי מירור" הבריטי, הוצאת הספרים "מקמילן", ה"ניו-יורק דיילי ניוז", רשת בתי-הספר לשפות ברליץ וערוץ המוזיקה MTV אירופה. בהמשך צורף גם מעריב הישראלי לאימפריית המדיה המתרחבת, ומקסוול שלח ידו בארץ לעסקים רבים נוספים. בין היתר, קנה ב-1988 כרבע ממניות סאיטקס, וכן רכש נתח גדול יחסית ממניות טבע.

רק אחרי מותו התברר שהאימפריה הייתה שקועה בחובות שנאמדו בכשני מיליארד ליש"ט. עובדיו נדהמו לגלות כי במסגרת ניסיונותיו לשרוד מבחינה כלכלית, נעשה שימוש בכ-400 מיליון ליש"ט שהוצאו שלא כדין מכספי קופות הפנסיה שלהם. חשיפת העובדות זעזעה את בריטניה. מקורבים פוליטיים שם ובישראל מיהרו להתנער מהקשר למקסוול. בתום המרדף אחרי הכסף שנותר, גילתה איזבל מקסוול שמהמיליארדים של אביה לא נותר דבר לאיש מבני המשפחה.

"לא ציפיתי לקבל כלום, אבל גם לא ציפיתי לחובות, ואלו היו חובות רציניים", היא אומרת. "אחרי מות אבי, כונס הנכסים, משרד רואי-החשבון ארתור אנדרסן, רדף אחרינו בבתי-משפט אזרחיים בארצות-הברית. לא יכולנו להילחם בהם, כי לא היה לנו את כסף שנדרש לזה".

מקסוול משתמשת במילים חריפות כשהיא מדברת על נציגי הנושים. "ארתור אנדרסן ניהלו נגד כל בני משפחת מקסוול מסע-נקם, vendetta", היא אומרת. "לבסוף, מחוסר ברירה, הגענו לפשרה. זו הייתה תקופה קשה מאוד בשבילנו. אחיי (קווין ואיאן, שנחשדו כשותפים בהונאה של אביהם) עברו משפט נוראי, שנמשך שש שנים, עד שזוכו לבסוף. אמי נשארה בלי כלום בגיל 74, והיא חיה מכספי מלגה, בזכות היותה מרצה במשך 25 שנה ליחסי נוצרים-יהודים. אנחנו תומכים בה עד היום".

"לידי הוא לא קילל"

האופן המסתורי שבו מצא מקסוול את מותו מנע מבני המשפחה קבלת פיצויי-עתק מחברת הביטוח. מעבר לכך, המסתורין אינו מאפשר למשפחה שקט עד היום. "זה מעין מצב של המת החי, תמיד יש נהר של חומרים שצפים, ואתה לא יודע מה יהיה הדבר הבא", אומרת מקסוול.

הספקולציות נמשכות, תיאוריות עולות ומתמוטטות, וכמו שאומרת מקסוול, "אנשים רבים מתפרנסים עד היום ממותו של אבי. הם כותבים, ואנשים ממשיכים לקנות".

אפשר להבין את העניין שהוא עדיין מעורר. מעבר לנסיבות מותו, הדמות שלו פשוט מרתקת. איך את רואה היום את אביך?

"לא לעתים קרובות מדי"... היא מרשה לעצמה סרקזם בריטי דק, שרומז בעדינות לניסוח "עברי" מדי של השאלה שלי. "אבי לא היה פיה טובה או אמא תרזה, אבל הוא גם לא היה שטן מושלם, כפי שהעיתונות הבריטית הציגה אותו וחרתה כך את דמותו עמוק בתת-מודע של הבריטים".

מה הוא כן היה?

"הוא היה איש מאוד כריזמטי, עם קונפליקטים פנימיים. בן-איכרים ללא השכלה, שכל בני הכפר שלו בצ'כוסלובקיה נמחו, והוא צמח מעבר לביוגרפיה הצפויה לו. הגורל שלו ייעד לו לעשות דברים בחייו, והוא חי את החיים במלואם: משפחה גדולה, בית גדול מלא אורחים. הוא לא רצה להביט לאחור, רק קדימה, כי העבר היה כואב ובלתי נסבל.

"כטיפוס שרדן, בכל מה שעשה בפעילות היום-יומית לא היו חוקים, אלא עשייה של מה שצריך. הוא נלחם בצבא, והיה חבר בפרלמנט הבריטי מטעם הלייבור דווקא. אחרי הטלת הפצצה האטומית, הוא 'התעורר' והחליט שצריך לתעד גילויים מדעיים. לאור ההחלטה הזו, הוא תמך כלכלית ב-600 פרסומים מדעיים וחינוכיים ברחבי העולם. עד היום, כשאני מגיעה למקומות נידחים, אפילו בקצה הודו, אני מוצאת אנשים שאבי תרם להם 5,000 פאונד בשנות ה-60 להקמת מגזין מדעי בתחום חדש. בעיניי, זו התרומה הגדולה ביותר שלו".

אומרים שבשנותיו האחרונות הוא היה אדם מאוד בוטה.

"כשגדלתי במחיצתו, לא שמעתי את הקללות שהיום אומרים שאפיינו אותו. את השפה הזו הוא אימץ בעשר השנים האחרונות לחייו, לאחר שקנה את המירור. זו השפה שהייתה נהוגה בעיתון, אבל אני לא עבדתי איתו אז ולא שמעתי את זה. לעתים נדירות בלבד הוא דיבר כך בילדותי".

מה משך את אביך למירור?

"הוא היה בעסקי התקשורת, ובעולם הזה, אם רצית עניין ויכולת להשפיע, האמצעי היה עיתונים. אבי היה גאון תקשורת ואיש מבריק. ולמרות שלא היה בעל חינוך פורמלי, הייתה לו השכלה רחבה ביותר וראייה גלובלית חדה. הוא ידע את הערך של עיתון".

על מה את מבססת את ההנחה שהוא לא התאבד?

"גם על כך שהוא לא היה אדם מהסוג הזה, וגם מפני שהאחריות למעשים שנעשו לא הייתה רק שלו. הרבה אנשים היו צריכים לחתום על הניירת (כדי להוציא כספים): הבנקאים, מועצת-המנהלים, רואי-החשבון. גם הם אחראים".

היום את פעילה מאוד בארגוני סיוע חברתיים. אני משערת שקשה לך עם הידיעה שהכספים שהוצאו במרמה היו כספי הפנסיה של העובדים של אביך.

"מובן שזה נורא. אבל אפשר היה לגמור את זה אחרת. אילו אבי היה בחיים, לא היו עושים מכירת חיסול כזו של נכסיו. כונסי הנכסים נפטרו מהאימפריה במחירי רצפה. אילו היו עושים את זה בצורה יותר מסודרת, אפשר היה להוציא עוד כמה מיליוני דולרים, שהיו חוזרים לקרנות הפנסיה. הבנקאים להמנ'ס ברדרס וגולדמן זאקס החזירו מאות מיליוני דולרים, שלא דווח עליהם בעיתונות. שם עשו דמוניזציה של אבי".

"החיים קצרים מדי"

גם היום, למקסוול קשה לדבר על היום שבו נודע לה על מותו של אביה. "זה היה סוריאליסטי", היא אומרת. "קודם שמענו שהוא נעדר, ובמשך 12 שעות לא ידענו מה עלה בגורלו. אני בכלל שמעתי על זה ברדיו בברקלי (סן-פרנסיסקו), שם עבדתי, ועזבנו מיד לאנגליה.

"כל מי שחווה מוות במשפחה יודע שהטבע מגן עליך ועוטף אותך במין רעלה, שמבעד לה הכול נראה קצת מרוחק, קצת סוריאליסטי. בהתחלה יש שוק, ומיד אחריו חוסר-אמון, דאגה, אבל, כל הרגשות מציפים. לצערי, מוות לא זר לנו. איבדתי אחות צעירה, שנפטרה בגיל 3. אחי הבכור מייקל נפגע בתאונת דרכים בגיל 15, כשאני הייתי בת 11. הוא נותר שבע שנים חסר הכרה, עד שנפטר בגיל 22.

"לכן, מאז ששמעתי על השבץ של שרון, לבי יוצא לעומרי, לגלעד ולמשפחה על הדבר הנורא שקרה להם. זה מצב נורא, של החי-המת. בכל רגע אתה מצפה לראות אם יתעורר או ימות, האם הוא כאן או במקום אחר. אזור דמדומים, שאנחנו חיינו איתו שבע שנים".

פגשת את אריאל שרון?

"היה לי הכבוד לפגוש אותו פעם אחת, בפגישה שהוא יזם ונמשכה שעה שלמה. הוא היה מלא קסם. בעיניי, הוא אדם שביציאה מעזה התעלה מעל הביוגרפיה שהייתה צפויה לו. הוא גם הראשון שאמר בציבור את המילה כיבוש, וזה באמת נכון, ישראל יושבת בעזה וביהודה ושומרון על אדמות שלא ניתנו לה.

"העובדה שהוא הצליח להוציא אנשים, על טפם ורכושם, בצורה הטובה ביותר בהשוואה ללבנון, גרמה לנו וגם לפלסטינים להבין שזה סוף-סוף קורה, ועכשיו צריך להמשיך ולהתקדם עם התוכנית. שרון הצליח לשים קץ לחלום הדואלי, גם של הישראלים וגם של הערבים, על ארץ שלמה מהירדן לים. ואני לא חושבת שאצל שרון היה שינוי פתאומי בנטיות הלב, הוא היה פרגמטי".

מה מאביך נשאר איתך?

"הוא הקנה לי מוסר עבודה גבוה, רצון לעזור בעולם בדרך מעשית, באופן שניתן להוציא אל הפועל. קיבלתי ממנו הדרכה איך לתקשר. הוא היה מודל חיקוי גדול, רק מלראות אותו בפעולה. הוא אמר לנו שאנחנו צריכים לשאוף לכוכבים, ואז נגיע קרוב לזה. אם נשאף לשולחן, נגיע מתחת לשולחן. הוא השאיר לי גם מורשת יהודית. מבחינתו, ברור שכל יהודי, בעיקר מי שעבר כמוהו את השואה, מרגיש שישראל היא בית. במיוחד בתקופה האחרונה בחייו, הוא אמר לעו"ד יעקב נאמן שהוא רוצה להיות קבור כאן בהר הזיתים".

נותר בך גם משהו מהשורד שהיה בו?

"אני מניחה שכן".

"רגשית, זו תקופת המערות"

תחום ההתמחות של מקסוול הוא תקשורת - על אף שהשכלתה הפורמלית באוקספורד כוללת תואר ראשון ושני במשפט, בהיסטוריה ובצרפתית. בעברה הייתה יוצרת סרטים במשך 15 שנה. היא ממייסדי האקדמיה הבריטית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה בלוס-אנג'לס, והפיקה וביימה בעצמה מספר סרטים.

אבל את ההצלחה הראשונה שלה - ומאז את פרנסתה - היא מצאה בזכות פעילותה בתחום האינטרנט וההיי-טק. ב-1992 הצטרפה איזבל מקסוול לאחותה התאומה כריסטין, ויחד הן הקימו את קבוצת מקינלי, שפיתחה את מנוע החיפוש הראשון ברשת - Magellan. עקב מחסור בהון, נמכרה החברה ב-1996 לאקסייט. מקסוול נשארה בתחום ההיי-טק, וב-1997 קישרה אותה חברת השמה עם קומטאץ' הישראלית, שרק הגיעה לסיליקון ואלי. מקסוול עבדה עם החברה מספר שנים, ולאחר מכן נשארה בה כנשיאת-כבוד.

במהלך השנים, פיתחה "התמחות" בסיוע לחברות היי-טק ישראליות. לדבריה, בחברות ישראליות רבות "המייסד או הנשיא רגילים לקשר עם זרים ולכן ברמה שלהם זה עובד. הבעיה היא שאחרי חתימת הסכמים, כשעסקה מועברת לטיפולם של סגני-נשיאים או מנכ"לים, רמת התקשורת צונחת באופן דרמטי".

מקסוול יצרה לעצמה נישה ייחודית בעולם ההיי-טק, כמגשרת בין חברות ישראליות בשלבי פיתוח ראשוניים לבין משקיעי Angel Money פרטיים בארצות-הברית. במקביל, מהכיוון השני, היא מסייעת לחברות אמריקניות המעוניינות לפתוח מרכזי פיתוח בישראל. בין היתר, הייתה בעבר מנכ"ל איי-קוגניטו (כיום PureSight, מפתחת תוכנה לסינון תכנים ברשת ובסלולר), שנחלצה ממשבר ונמכרה באמצע השנה שעברה ל-BCGI. כיום היא שותפה במשרד עם אלון ליפשיץ, מנכ"ל SGI ישראל (סיילסגייט אינטרנשיונל), המתמחה בסיוע לחברות ישראליות בשוקי אסיה.

מי שעבד איתה באופן צמוד מעיד כי יתרונה של מקסוול טמון ביכולתה לסייע בהחדרת מוצר חדש לשוק, באמצעות פתיחת הדלתות הנכונות. "היא עושה זאת בצורה ייחודית, ולא תמיד שגרתית, כמו מכתב מעוטר בפרחים לנשיא קומטק - אבל זה עבד", מעיד גדעון מנטל, ממייסדי קומטאץ' הישראלית. "רשת ההיכרויות שלה חובקת עולם, ואם המוצר דורש להגיע לעמדות בכירות ביאהו או גוגל, היא תצליח לעשות זאת".

השם שלה עוזר לה בקרב הישראלים, שעדיין זוכרים את הסלוגן "מקסוול קנה אותי", שליווה את אביה בשנים שבהן רכש כאן חברות בקצב שבו בני-תמותה מחליפים גרביים. מנטל, למשל, הגיע אל מקסוול מיד כשנחת בסיליקון ואלי והבין כי הוא מוכרח להסתייע במישהו שמכיר את דרכי הפעולה במקום. מקסוול התמנתה לנשיאת החברה, תרמה רבות להעלאת פרופיל החברה - וגם כשההבטחות לא התממשו, לא נטשה וספגה את אש הביקורות עם שאר ראשי החברה.

כיום היא מבלה הרבה בנסיעות, בין היתר גם לנפאל, שתושביה אהובים עליה בזכות חביבותם והיותם אנשים יצרנים. "לנפאלים יש הרבה אלים הנמצאים בכל מקום, והם מקבלים דברים כמו שהם", היא מסבירה.

"תינוק שמתחיל את חייו מקבל את העולם כמו שהוא. החיים שלנו מתחילים במצב אוטופי, ורק כשמתבגרים מתחילה ההתפצלות לתחומים השונים: עבודה, ילדים, אהבה. כל חייהם אנשים מחפשים את האינטגרציה הזו בחזרה, ואני חושבת שזה בלתי-אפשרי".

זה נשמע לי קצת ניו-אייג'י.

"לא. לניו-אייג' יש קונוטציה שלילית, אבל אני חושבת על חיבור בין הרמה המילולית לרמה הגופנית. אני מאמינה גדולה בקשר בין-אישי. חרף כל ההתפתחויות הטכנולוגיות, אי-אפשר להחליף לחלוטין את הקשר האנושי. זה אומר שאולי התקדמנו מאוד מבחינה שכלית, אבל רגשית אנחנו עדיין חיים בתקופת המערות".

באיזה מובן?

"רגשות הם דבר מאוד ראשוני: פחד, אהבה, כעס, וכל מה שיוצא מזה. אני למדתי שאנשים מגיבים הרבה פעמים לדברים שאינם קשורים לאדם שאיתו הם מדברים. ברגע שאני יודעת מה האג'נדה של מי שמולי: הסיבות והמניעים, אני מסתדרת. אני גם יודעת את הפער בין חבר, מכר וקולגה".

איך את רואה את הישראלים?

"טיפוסים של In your face. קצת וכחנים מדי, אם כי בעסקים הם לא גסים עד כדי כך. קצת כמו במערב הפרוע, קודם נשלוף, אחר כך נדבר. מצד שני, הם יעבדו גם סוף שבוע אם צריך". "