מה יעשה מי שלאחר שניהל הליכים משפטיים בחו"ל ושלאחר שזכה בפסק-דין, מתברר לו, שהנתבע שלו עבר להתגורר בישראל, ושרק כאן יהיה בידו לקטוף את פירות זכייתו? מה הוא יעשה כשיתברר לו שרק כאן יתאפשר לו לשים יד על רכוש של הנתבע, שהפסיד, ולזכות במה שבית-משפט זר קבע, שהוא זכאי לו? הוא הרי אינו יכול לנקוט כאן בהליכי הוצאה-לפועל על-סמך פסק הדין הזר. לשם נקיטה בהליכים כאלה, עליו להציג פסק-דין של בית-משפט ישראלי. מה יעשה?
חוק אכיפת פסקי חוץ מסדיר את הסוגיה הזו. הוא מכיל תנאים, שבהתקיימם יכריז בית המשפט בישראל על פסק-דין, שניתן על-ידי בית-משפט מחוץ לישראל, כפסק חוץ אכיף בישראל. כך, פסק החוץ יהפוך, למעשה, לפסק-דין ישראלי לכל דבר ועניין, ויהיה ניתן לבצעו בישראל. פסק-דין, שניתן לאחרונה על-ידי שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה רביד, שופך אור על התנאים להכרזה שכזו, ועל אפשרויותיו של הנתבע למנוע אותה. היה זה במסגרת בקשה לאכיפת פסק חוץ, בה חויבו תושבי ישראל, שירה ברכה פיקהולץ (בונדר) וגדליה (גרי) פיקהולץ, וחברות שבבעלותם, לשלם לאזרח ותושב ארה"ב, חיים סוכשבסקי שמו, לא פחות מ-11 מיליון דולר.
מעשה תרמית והונאה
הסכום המשמעותי הוטל על פיקהולץ כפיצויים עונשיים, והוא שיקף את שילוש הנזק האמיתי, שנגרם לסוכשבסקי. יתכן שבארה"ב מדובר בדבר של מה בכך. עניין של יום ביומו. לא כך בישראל. סוגיית הפיצויים העונשיים "בעייתית" כאן. בית-משפט ישראלי לא היה פוסק, מלכתחילה, פיצויים עונשיים בסכום כה גבוה. משמעות קבלת הבקשה והכרזה על פסק החוץ כאכיף היא, למעשה, פסיקה שכזו "בדלת האחורית".
בעת שהיו נשואים, התגוררו בני הזוג פיקהולץ בארה"ב וניהלו שם חברה לניהול השקעות. בשנת 1992 עלתה שירה פיקהולץ לישראל והתיישבה בה דרך קבע. כאן היא ניהלה חברת השקעות נוספת, שהייתה בבעלות בני הזוג. בשנת 1997 נחתם בין החברות שבבעלות בני הזוג לבין חברה שבבעלות סוכשבסקי - JASO - הסכם לניהול השקעותיה, ובמסגרתו מונו החברות של פיקהולץ כאחראיות לניהול כספי הקרנות של JASO. לימים התחוור לסוכשבסקי, כי פיקהולץ עשו שימוש שלא כדין בכספי JASO, לטובתם האישית, וכי הם גרמו לו לנזקים עצומים. לפיכך, בשנת 1996 הוא הגיש, בשם JASO, נגד בני הזוג, תביעה המבוססת על מעשי תרמית והונאה. התביעה הוגשה לבית המשפט של מדינת קליפורניה במחוז לוס אנג'לס.
בקשת עורכי-דינם של בני הזוג פיקהולץ, להעברת התביעה לדיון בבית המשפט הפדראלי של מחוז המרכז בקליפורניה, התקבלה, ולבית-משפט זה הוקנתה סמכות מלאה ובלעדית בכל הנושאים, הקשורים לתביעה, לרבות הליך בוררות. נקבע, כי הליך הבוררות בין פיקהולץ לבין סוכשבסקי יתנהל בפני ארגון ה-JAMS בלוס אנג'לס.
זמן קצר לאחר מכן החלו בני הזוג בהליכי גירושין. בשנת 1998 הם נפרדו זה מזו, ובשנת 2001 הם התגרשו. החל משנה זו נמצא גם גדליה פיקהולץ בישראל, לאחר שצו עיכוב יציאה, שניתן נגדו, מנע את יציאתו מישראל, אליה הגיע לחגיגת בר המצווה של בנו.
בינתיים התקיימו בלוס אנג'לס הליכי הבוררות. לבני הזוג שוגרה הזמנה לישיבת הבוררות וצוין בה, כי במידה ואחד מהצדדים לא יתייצב אליה, תהיה ביד הבורר הסמכות לנהל דיון בהעדרו ולתת פסק בוררות במעמד הצד המתייצב בלבד. בני הזוג ועורכי-דינם לא התייצבו לאותה הישיבה. לפיכך, התנהל דיון בהעדרם, וסופו שניתן פסק בורר, שחייבם לשלם לסוכשבסקי כ-10 מיליון דולר - שילוש נזקו. לאחר שפסק הבוררות נמסר לבאי-כוחם של בני הזוג, ולאחר שהם לא ערערו עליו בתוך התקופה, הקבועה לכך, אישר אותו בית המשפט בקליפורניה ונתן לו תוקף של פסק-דין. לאור הזמן, שחלף מאז שהפסק ניתן ועד שהוא אושר, נוסף לו סכום בן כמיליון דולר. כך, פסק הדין עמד על כ-11 מיליון דולר. פסק-דין זה נמסר לעורכי-דינם של בני הזוג פיקהולץ.
ומה יעשה סוכשבסקי עם פסק-דין "נדיב" שכזה, שעה שבני הזוג שוכנים להם, לבטח, בארץ רחוקה, ישראל שמה? חוק אכיפת פסקי חוץ, זוכרים? פנה סוכשבסקי אל עו"ד מרדכי בייץ, ממשרדו של עו"ד יגאל ארנון, וזה הגיש בשמו, לבית המשפט המחוזי בירושלים, בקשה לאכיפת פסק החוץ האמור. בבקשתו טען בייץ, כי המדובר בפסק, המקיים את כל תנאי החוק, וכי יש להכריז על אכיפתו בישראל. באי-כוחם של בני הזוג פיקהולץ, עו"ד יוסף יפרח ועוז אלדד, טענו כי התנאים לא התקיימו וכי עומדות לבני הזוג ההגנות, שמעמיד החוק בפני הכרזה שכזו. השופט משה רביד ראה עין בעין עם סוכשבסקי דווקא וקיבל את הבקשה.
תחילה סקר רביד את התנאים, בהם מותנית אכיפתו בישראל של פסק חוץ: עליו להינתן במדינה, שלפי דיניה, בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו; הוא חלוט ואינו ניתן עוד לערעור; החיוב הכלול בו ניתן לאכיפה בישראל ותכנו אינו סותר את תקנת הציבור; והוא בר-ביצוע במדינה, בה הוא ניתן. "הלכה פסוקה היא, כי נטל ההוכחה בדבר קיומם של התנאים... רובץ על כתפי המבקש אכיפת פסק החוץ", הזכיר רביד. משמעותו של נטל זה, הוסיף, היא שדי למבקש שיאמת, בתצהיר ובחוות-דעת של מומחה לדין הזר, את דבר התקיימות התנאים. עשה כן, עובר הנטל המשני אל כתפי המשיב, ועליו לכפור, בתשובה מאומתת בתצהיר, בקיומו של אחד התנאים. כפר? חוזר הנטל הראשוני לשכם המבקש לבסס את טענתו בדבר התקיימות אותו התנאי. רביד הזכיר גם את שורת ההגנות, שככל שהמשיב-הנתבע מוכיח את התקיימות אחת מהן, נמנעת אכיפת פסק החוץ. כך אם הפסק הושג במרמה; אם לא ניתנה לנתבע אפשרות סבירה לטעון את טענותיו ולהביא את ראיותיו; אם הפסק ניתן על-ידי בית-משפט, שעל-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, החלים בישראל, לא היה מוסמך לתתו; אם הפסק נוגד פסק-דין אחר, שניתן באותו עניין בין אותם בעלי-דין ושעודנו בתוקף; ואם בעת הגשת התביעה בבית המשפט במדינה הזרה, היה משפט תלוי ועומד, באותו עניין ובין אותם בעלי-דין, בפני בית-משפט בישראל.
אפשרות סבירה להתגונן
לאחר שעמד על מושכלות ראשונים אלה, נפנה רביד לבחון את יישום הדברים על עניינם של פיקהולץ וסוכשבסקי. תחילה הוא קבע, כי התקיימו התנאים להכרזתו של פסק החוץ כאכיף בישראל. לדידו, הטענות בדבר אי-התקיימות התנאים הועלו באופן כללי וערטילאי, וכי למעשה מקומן היה בטענות ההגנה, שעל-פי החוק. הוא קבע, כי מאחר שהחוק "מדבר על סמכות 'בתי המשפט' של המדינה הזרה ולא של בית המשפט המסוים שנתן את הפסק", הרי תנאי זה התקיים. "דרישת הסעיף הינה לסמכות פנימית כוללת של מערכת השיפוט הזרה בכללותה", קבע, "ולפיכך, די למבקש האכיפה, לעניין תנאי זה, אם יראה שהפסק ניתן במדינה, שהסמיכה את מערכת השיפוט שלה להוציא פסק דין כזה בנסיבות הענין". מערכת המשפט של קליפורניה הייתה מוסמכמת לדון בתובענה, וכך התקיים התנאי האמור.
מאחר שפיקהולץ לא ערערו על פסק הבוררות, אפילו לא ביקשו לעשות כן לאחר שאף לטענתם הוא כבר היה בידיהם, קבע רביד שפסק החוץ אכן חלוט. הוא הוסיף וקבע, כי החיוב שבפסק (תשלום 11 מיליון דולר) ניתן לאכיפה בישראל, "שכן דיני ההוצאה לפועל בישראל מספקים כלים למימוש פסק החוץ בענייננו, הקובע חיוב כספי". אשר לתנאי של "תקנת הציבור", קבע רביד, כי על-מנת שלא לאכוף פסק חוץ, עליו לסתור "תקנה ציבורית חיצונית", שעניינה בעקרונות, בהשקפות ובאינטרסים של החברה ושל המדינה, שהנם עקרוניים ובסיסיים. עליו לעמוד בסתירה לעיקרי אורח החיים שלנו (כגון עקרונות שיווי זכויות האישה, טובת הילד, האיסור על ריבוי נישואים ועוד). רביד קבע, כי הפסק הוא בר-ביצוע גם בקליפורניה, ובכך הושלמו התנאים להכרזתו כאכיף בישראל.
ומכאן לטענות ההגנה, שהעלו פיקהולץ. לטענתם, לא ניתנה להם אפשרות סבירה להתגונן בפני התביעה. רביד דחה טענה זו. הוא קבע, כי את ההגנה האמורה יש לפרש כמתייחסת לשאלה אם, אובייקטיבית, ניתנה לנתבע הזדמנות סבירה להתייצב לדיון וליטול בו חלק. השאלה אינה סובייקטיבית, אם הנתבע התקשה להתפנות למשפט ולטפל בהכנת הופעתו. לדידו, כל כתבי הבי דין וההזמנות נמסרו לידי עורכי-דינם דאז של פיקהולץ. לא זו בלבד, אלא שהם-עצמם ידעו אודות הגשת כתב התביעה, ואף הגישו בקשות להעברת הדיון לבית-משפט אחר. "המשיבים סירבו לקחת חלק בהליך הבוררות... בין היתר הואיל ו... לא יכלו או לא רצו לממן את עלות ההגנה בהליך בוררות זה", קבע רביד. משההזמנה לדין נמסרה לידי בא-כוחם ומשמצוין בה, במפורש, שהבורר יהיה מוסמך לדון בהעדר צד, שלא יתייצב, לא ראה רביד שלא ניתנה לפיקהולץ אפשרות סבירה להתגונן בפני התביעה.
רביד דחה גם את הטענה, שלפיה, על-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, החלים בישראל, מששירה פיקהולץ לא התגוררה בארה"ב ומשהיא לא הביעה הסכמה לשיפוט בית המשפט בקליפורניה, הוא לא היה מוסמך לתת פסק-דין. "בית המשפט יכיר בסמכות המדינה הזרה ליתן פסק דין IN PERSONAM אם נתקיימו בינו לבין הנתבע אחת משתי זיקות - מגורים או הסכמה לשיפוט", הזכיר רביד את ההלכה. הוא הזכיר גם, שנטל ההוכחה בקשר לכך מוטל על הנתבע, הטוען לחוסר סמכות שכזה. אף שקבע שבשנת 1992 פיקהולץ אכן עזבה את ארה"ב ועלתה לישראל, ושבעת הגשת התביעה היא אכן לא התגוררה בקליפורניה, בחר רביד להכיר בסמכות הבינלאומית של בית המשפט בקליפורניה. כך עשה לאחר שקבע, כי פיקהולץ היא אזרחית אמריקנית, וכי משך שנים רבות היא הייתה תושבת ארה"ב, שם היא ובעלה ניהלו את עסקיהם.
זיקת ההסכמה לשיפוט
"דומני כי בנסיבות המקרה דנן - בהן בזמן שהמשיבים התגוררו דרך קבע בארצות הברית הם התקשרו עם המבקש בהסכם לניהול כספי קרנות החברה שבבעלותו והשקעותיה... וביצעו מעשי התרמית וההונאה כלפי המבקש בארצות הברית - יש להכיר בסמכות הבינלאומית של בית המשפט הזר", קבע רביד. אף שבעת פתיחת ההליך בארה"ב, התגוררה פיקהולץ בישראל , נתן רביד משקל רב להיותה אזרחית ארה"ב ותושבת המדינה במשך מרבית השנים, לרבות בתקופה, שבמהלכה היא ביצעה בה את מעשיה ואת מחדליה, נשוא פסק החוץ. בעובדה שלפיה לאור גירושיה, עלתה פיקהולץ לישראל מספר שנים לפני הגשת התביעה, אין כדי לשלול, "דווקא בנסיבות המקרה דנן", את סמכותו הבינלאומית של בית המשפט בארה"ב, קבע.
"מסקנה זו עולה בקנה אחד עם התכליות העומדות בבסיס חוק אכיפת פסקי חוץ", הסביר רביד, "ובפרט הרצון לעשות צדק עם התובע שזכה במשפט ולאפשר לו ליהנות מפרי זכייתו, וודאי בנסיבות בהן הנתבע הסתלק למדינת ניכר". הוא הוסיף והזכיר, שהחוק האמור לא נועד לשמש כלי בידי נתבע לצורך התחמקות משורת הדין, מקום בו הוא ביצע עוולה וחמק ממדינת הפורום הזר, בלי שהתובע הספיק למצות עמו את הדין. "בנסיבות בהן אזרח מדינה זרה, אשר התגורר בה שנים רבות, ביצע בה המעשים והמחדלים נשוא הפסק הזר, ולאחריהם נמלט למדינה אחרת, יראו בו כמי שמתקיימת בעניינו זיקת המגורים, המקנה לבית המשפט הזר הסמכות לדון בתביעה בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל", סיכם רביד ופירש, פרשנות מרחיבה-משהו, את הוראות החוק.
מודע ככל הנראה לכך, שיכול וקביעתו זו תיראה בעייתית בעיני מאן דהוא, המשיך רביד וקבע, כי זיקת המגורים חלה על שירה פיקהולץ גם לאור העובדה, שבעלה והיא נפרדו רק בשנת 1998, כבר לאחר שהליכי התביעה נפתחו בארה"ב. הוא הוסיף וקבע, כי חלה עליה גם זיקת ההסכמה לשיפוט. כך לאחר שהיא לא הרימה את נטל ההוכחה לכך, שהיא כפרה בסמכותו של בית המשפט בקליפורניה לדון בתביעה, שעה שהוכח כי היא שביקשה את העברת הדיון בתביעה לבית המשפט הפדראלי של מחוז המרכז בקליפורניה.
רביד הוסיף וקבע, כי משפיקהולץ העדיפה שלא לעקוב אחר ההתפתחויות בתביעה והותירה את הטיפול בהליכים בארה"ב בידי בעלה, ששכר עבורה עורכי-דין, ושמלא הוכח כי היא כפרה בסמכותו של בית המשפט שם, שוב לא תוכל להישמע בטענה, כי לא נתנה הסכמתה לשיפוט. אם בכל אלה לא די, הזכיר רביד, שבני הזוג פיקהולץ הגישו, לאותו בית-משפט בקליפורניה, תביעה-שכנגד נגד סוכשבסקי, ובכך הביעו הסכמה לשיפוטו.
סיכומם של דברים: סוכשבסקי הוכיח את התקיימותם של התנאים, הקבועים בחוק אכיפת פסקי חוץ, ואילו פיקהולץ לא הוכיחו את טענות ההגנה, שהועלו על-ידיהם. "הנני מקבל את הבקשה ומכריז על פסק הדין, שניתן על-ידי בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה... כפסק בר אכיפה בישראל", חרץ רביד. (ה"פ 5276/06).
כתבות
ני"ע
