מייסד המגזיניות המודרנית, מפרגן גדול

עיתונאים צעירים, לצורך העניין צעירים הם עיתונאים מתחת לגיל 40, יתקשו להבין איזו השפעה מכרעת וברוכה היתה לאדם ברוך על התקשורת הישראלית. לצורך העניין תקשורת ישראלית היא עיתונות במובנה הרחב, בתוכן ובצורה, בעשייה ובמכירה. בחירת נושא, כתיבה, סגנון, כותרת, כותרת משנה, תמונה, ציור, איור, הנחת כתבה על הדף, עימוד, עובר לפרסום, שיווק, העמדה בקיוסקים, מלחמה על הקיוסקים, מאבק על המנויים, על הקוראים, על לבם של הקוראים.

אדם ברוך היה מייסדה של המגזיניות הישראלית. מגזיניות במובנה המודרני, החדשני, בצורתה הדיגיטלית להבדיל מהאנלוגית.

לא יהיו, אם בכלל, עוד הרבה אדם ברוכים. הוא היה ייחודי גם משום שהביוגרפיה שלו היתה ייחודית, מפותלת מאוד, מגוונת, רבת עולמות ורבדים.

הוא היה מאגר אדיר ודחוס של מקומות, אנשים ואירועים. היישוב הישן, ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, התנ"ך והתלמוד, הגשש החיוור, הספרות הכללית והעברית, השירה והפרוזה, הציונות הדתית, צה"ל, תל אביב-יפו, ניו יורק, הווילג', הווילג' וויס, וויס אובר, גלוריה סטיינהם, גלורי גלורי הללויה, קלווין קליין, רלף קליין, רלף לורן, ברוק שילדס, אהוד ברוג, נתן ילין מור, נתן זך, משה סנה, אפרים סנה, מוחמד עלי, אבו עלי, וכן הלאה וכן הלאה.

פעם, לפני לא מעט שנים, בחודש אפריל 1992, התפרסם ב"מעריב" ראיון משותף שלנו, עימות, פולמוס, על עיתון צודק לעומת עיתון הנשלט על-ידי השכל הישר, על אליטיזם מול "חומרים", עיתונות קריאה לעומת עיתונות דפדוף.

פעמיים במהלך הוויכוח הוא אמר, אני נכנע, אני מרים דגל לבן. "אבל", הוא אמר, "אני לא שואף לקורא אשר ידמה לי, אני לא מציע את עצמי כמודל, כי אני לא נחוש בדעותי ולא בטוח בטעמים שלי, ולכן אני לא משוכנע", אמר אדם, "שמותר לי להפיץ את דעותי ואת טעמי בנוקשות כשלך".

זו היתה תמצית הליברליות שלו. אדם ברוך היה ליברל אמיתי. מאמין אמונה דתית ממש בחירות הפרט והכלל, בחופש המחשבה ובחופש הביטוי והדעה. הוא לא כפה את דעותיו וטעמיו, משום שבאמת לא חשב שיש לו מונופול, שיש לו בלעדיות, על הנכון והבלתי נכון, על הצודק והמוטעה, על הישר והבלתי ישר. ולכן ומשום כך, אף שידו היתה בכל, ככל שמדובר בתקשורת, בתרבות ובאמנות - לא כל יד היתה בו. הוא כיבד את הזולת והתכבד על-ידו.

אדם ערך את כתב העת "מושג" ואת הירחון "מוניטין" ואת "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", הוא הקים את העיתון "ששי", ערך את "גלובס" ואת "מעריב". הוא כתב וביקר ואצר אמנות וניהל את בית הספר "קמרה אובסקורה", הוא ערך והגיש סדרה בערוץ 1.

עיתונאים רבים ועורכים, גרפיקאים, מאיירים וצלמים חבים לו את ההזדמנות הראשונה שלהם, חבים לו את הקריירה, או ליתר דיוק, את המקצועיות.

ויותר מכל ואולי חשוב מכל - הוא ידע לפרגן. לפרגן ממש, בטבעיות ובעוצמה. מי שזכה לעבוד תחתיו, איתו או לצידו, קיבל ממנו את ברכת הדרך, ואם היה צורך אף את ברכות הדרכים, בנדיבות וברוחב לב.

אמנון אברמוביץ' הוא פרשן חדשות ערוץ 2