מועדון הספר - על חנויות הספרים הקטנות שנסגרות ועל ההפסד של הקוראים

אבל "מרתף ליריק" שבדיזנגוף בת"א נסגרה עוד בשנות ה-90. "שייקספיר" הקטנה והמתוקה מרמת השרון סגרה את שעריה בדצמבר 2006, לאחר שסניף שני של סטימצקי באותו רחוב נפתח ממש ממולה. ו"אתרוג" מכפר ידידיה, נסגרה באפריל 2007, עקב חוסר יכולתה להתמודד עם מבצעי המכירות המטורפים של הרשתות הגדולות, והשאירה את אוהביה ממושבי הסביבה שבורי לב וחסרי מקום מפגש תרבותי.

אז מה יש בחנויות הקטנות שכל-כך קוסם לאוהבי הספרים, ומה החשיבות שלהן לתרבות עד שירון סדן (מנכ"ל עם עובד) ויפתח דקל (מנכ"ל כתר) נזעקו להזהיר מפני היעלמותן מהמפה בעקבות ההתרחבות ומבצעי המכירות של שתי הרשתות הגדולות סטימצקי וצומת ספרים?

כדי לענות על השאלה ביקרנו בארבע מהחנויות האהובות והמוכרות בארץ. כל אחת והנישה שתפסה בחיי התרבות, אבל לכולן משותפת אהבה גדולה עם ידע נרחב בספרות, שמתבטאים גם בספרים שבתצוגה (שאין בהם מרבי המכר): "תולעת ספרים" הוותיקה, שהיא בית קפה ומוסד ספרותי, שוכנת בטבורה של התל-אביביות - כיכר רבין. המקבילה הירושלמית - "תמול שלשום" - מוסד קולינרי ותרבותי, שוכנת במדרחוב נחלת שבעה. "עשן הזמן" הצעיר והדרומי מכולם (שכונה ו' באר שבע) מגדירה את עצמה כ"מקום של תרבות" ומתקיימים בה ערבי רוק. "ספרים בבזל" - היא חנות קטנטנה במתחם בזל בת"א, שאליה מגיעים רק כדי לקנות ספרים. את הקפה שותים במקום אחר.

אדם בעקבות מבצעו

כל בעלי חנויות הספרים הקטנות שרואיינו לצורך הכתבה - פני הרשנזון ואליענה יידוב (תולעת ספרים, ת"א); דוד ארליך (תמול שלשום, י"ם), חים טלר (ספרים בבזל, ת"א) וצמד הסטודנטים צחי גולדברג ומרים רוזנר (עשן הזמן, ב"ש) מדברים על הקושי הקיומי שלהם לשרוד מול המבצעים האימתניים של הרשתות הגדולות.

יידוב: "לא בטוח שהיינו שורדים אם לא היה לנו את בית הקפה, למרות שיש לנו קהל קונים מאוד נאמן, עם מודעות מאוד גבוהה שמוכן לשלם עוד 20 שקל על ספר ולקנות כאן.

"אבל יש לנו עוגמת נפש מהמלחמות האלו בין שתי הרשתות הגדולות וזה פוגע בנו. יש אנשים שמגיעים ורושמים שמות של ספרים ואז הולכים לקנות אותם במקום אחר מוזל יותר. יש אנשים שבדלת כבר שואלים 'איזה מבצעים יש לכם' ולא 'איזה ספרים יש לכם'. לספר אין שם. השם של הספר הוא 'מבצע'".

טלר: "הרבה פעמים המחירים שהרשתות מוכרות בהם את הספרים לצרכן, זולים יותר מהמחירים שאני קונה את הספרים מהספקים. מבחינת המחירים אין לי מה לעשות. אני יכול רק לתת שירות וידע ויחס אישי ללקוחות שלי. אני נותן הנחות ללקוחות הקבועים שלי, כשההנחות הן על הספרים שהם רוצים, לא על הספרים שאני רוצה למכור. לא משנה מה יבחרו הם יקבלו את ההנחה שלהם. ואז הם קונים ספר שרצו ולא שניים-שלושה ספרים שהם לא רוצים כדי שאולי יקבלו הנחה על הספר המסוים שהם באמת מעוניינים בו".

ארליך: "התחרות מאוד קשה. אני לא יכול לקבל הנחה משמעותית מהספקים של הספרים. אין לי הסדר של 50% הנחה על ספר, אז אני לא יכול למכור ב-50% הנחה ואני גם לא יכול למכור אחד אחד. לכן קונים כאן יותר ספרי יד שנייה. כלכלית בית הקפה מחזיק את המקום. כשפתחתי רציתי חנות ספרים, אופי המקום משך לכיוון הזה. בדיעבד אני לא מצטער. צריך ללכת עם מה שהולך גם מבחינה מסחרית וגם מבחינת הנשמה. וזו הנשמה של המקום. זה מה שאנשים אוהבים. אז למדתי לעשות את השיפט לכיוון הקפה".

ומה לגבי התארגנות של החנויות הפרטיות?

טלר: "לפני כשלוש שנים הבעלים של רשת יודן (רשת של חנויות ספרים פרטיות בחיפה ובצפון) חידש יוזמה שכבר היתה קיימת, ויש היום כ-40 חנויות פרטיות שיש ביניהן הסכם החלפה בכל הארץ, ולכן מי שקונה מתנה בירושלים למי שגר בתל- אביב, אין לו יותר בעיית החלפה. הוא יכול להיכנס אלי לדוגמה ולהחליף את הספר".

גולדברג: "אם הייתי יכול באופן ישיר לעבוד מול ההוצאות הטובות (בפרט הקיבוץ המאוחד שיש להם מבחר אדיר של כותרים שמעניינים אותי) - הייתי שמח. אז אני פונה כאן להוצאות ולך מנחם פרי, ואומר - אם אתם רוצים שהחנויות האלו שמוכרות ספרי איכות שקשה למכור אותם בסופרמרקט וברשתות הגדולות, יתקיימו ולא ייסגרו - תכניסו לחוזים שלכם סעיף משפטי שמותר לכם למכור לחנויות קטנות ולחנויות יחידות". *

תמול שלשום: מעגנון ועד נתן אנגלנדר

במלחמה הניטשת בין תל-אביב לירושלים, "תמול שלשום" היא שחקן חיזוק בולט לעיר הקודש. אפילו ללב הבועה הגיע שמעם של הערבים הספרותיים שמתקיימים שם זה 14 שנה, ומהווים תחרות רצינית לתולעת התל-אביבית. עד כדי-כך הפך תמול שלשום למוסד תרבותי, עד שבפסטיבל הסופרים הבינלאומי שהתקיים לפני חודש בירושלים, נערכו במקום שני אירועים מרגשים במיוחד. האחד עם הסופרת הדרום אפריקנית זוכת פרס נובל - נאדין גורדימר, והשני עם הסופר היהודי-אמריקני הצעיר נתן אנגלנדר שאת ספרו הראשון "גלגול בפארק אווניו" כתב על שולחן קבוע במקום.

החנות שנמצאת בחצר פנימית מאחורי המדרחוב של נחלת שבעה, היא כל כולה אווירה. מרצפות מצוירות, רהיטי עץ עתיקים, שני אגפים קצת חשוכים, בית קפה שהתפתח למסעדה. וספרים. המון המון ספרים.

איך מקום שתוכנן להיות חנות ספרים עם בית קפה, הפך למוסד ספרותי?

ארליך: "כעיתונאי ראיינתי את יהודה עמיחי והיינו קצת מיודדים. פגשתי אותו ברחוב וסיפרתי לו שאני הולך לפתוח בית קפה-חנות ספרים. הוא אמר - 'מה אתה צריך את זה? אנשים יישבו יום שלם על קפה וספר, ובסוף ישפכו את הקפה על הספר ולא ישלמו, לא על זה ולא על זה'. הוא הוציא לי את הרוח מהמפרשים. כשהתקשרתי להזמין אותו לפתיחה הוא נשמע אחרת לגמרי ושאל - 'אתה רוצה שאקרא שירים שלי בפתיחה?' זו הייתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש לעצמי. מאז הוא היה המלאך השומר שלנו. היה יושב כאן המון. מהרגע שנפתח, זה המקום שהוא הכי אהב בירושלים. יש כורסה בצד השני שהייתה חביבה עליו מאוד. למרות שכבר בקושי עלה במדרגות, הוא התעקש ובא לכאן עם המשפחה לחגוג את יום ההולדת האחרון שלו.

"שני סופרים שהרבו לבוא לכאן ולהביא קבוצות הם יוסל בירשטיין המנוח ודן בניה סרי. שניהם היו מופיעים כאן המון. גם עמוס עוז אוהב לשבת פה כשהוא בירושלים". *

תולעת ספרים: ייסדו את השקות הספרים

מ-1984 כשפני הרשנזון ואליענה יידוב פתחו חנות מיניאטורית בדיזנגוף סנטר, תולעת ספרים משמשת מרכז ליוצרים בכל תחומי העיצוב (בגלל ההתמחות בספרי אדריכלות, צילום, גרפיקה) וגם כמפגש לסופרים ומשוררים. ותיקי התולעת זוכרים את דליה רביקוביץ' יושבת ליד שולחן צדדי על כוס תה, שעות ארוכות ולבד, את יהושע קנז הדייר הקבוע בימים של מתחם בזל, את נתן זך, את יוסי בנאי, את דודו גבע שהתחנה האחרונה שעתיים לפני מותו הייתה שם, כשהביא לחנות ערימת חוברות "ספרות זולה" שיצאה בדיוק מהדפוס. גם משה שמיר ניהל כאן שיחה עירנית על כוס קפה עם חברים, יומיים לפני פטירתו.

מתי התולעת התחילה להיות "המקום" של סופרים ומשוררים?

יידוב (חושבת ארוכות): "קשה לי לשים את האצבע, אבל אולי כבר בסנטר כשפתחנו עם השקה לספר של יהודית הנדל 'הכוח האחר'. גם בזה היינו ראשונים (מלבד צירוף בית קפה לחנות, א.ס.). מהרגע הראשון עשינו השקות לספרים, ובשנים הראשונות היו אצלנו השקות לספרים של דליה רביקוביץ', יאיר הורוביץ ורונית מטלון בספר הראשון שלה...

"בזמנו עיתון העיר מצא לנכון לדווח על השקות ספרים. אז, זה נחשב לאירוע תרבותי, והיו דיווחים עם צילומים מהאירוע. אפילו אלכס אנסקי בתוכניות שלו ברדיו הזכיר את השקות הספרים. וככה נכנס לתודעה שחנות ספרים יכולה להיות מקום שמכבד את היוצרים. אחר-כך המקומונים הפסיקו לדווח על השקות ספרים. זה כבר לא נחשב לאירוע תרבותי. מצד שני על כל פתיחה מטופשת כותבים ומדווחים ומצלמים. אז השאלה היא איפה אתה שם את הדגש. ואני רק יכולה להצטער שאין יותר דגש על תרבות". *

ספרים בבזל: שירת אהבה לספר

במתחם בזל בת"א, בפינה שעליה ישבה בזמנו תולעת ספרים, נפתחה לפני חמש שנים חנות קטנטונת שכל כולה ספרים. לא סתם קוראים לה "ספרים בבזל" כי זה מה שהיא. שירת אהבה לספר. משהו מאוד נקי, תרבותי, אנין, מוקפד, יודע ואוהב ספרות עובר בכל פינה. בעיצוב חלון הראווה, במדפים העמוסים, בתצוגה. חנות שכבר על סיפה המתבונן מנמיך את קולו ללחש מלא יראת כבוד לספר ולשנים של יצירה.

"יש לי עבר של הרבה שנים בסטימצקי", מספר טלר. "ניהלתי את החנות באלנבי כעשר שנים, ואת זו שבפינת פרישמן - שלוש שנים. ואז עזבתי את התחום. עכשיו החלטתי להקים משהו קטן, אבל שלי. שזה חלום של שנים. קראתי הרבה מאוד ספרים, ואני קורא כל הזמן באופן שוטף, לכן אני יכול לתת לאנשים המלצות אישיות. בגלל שזו חנות קטנה ויש לי הרבה מאוד קונים חוזרים, אני מכיר את הטעם שלהם ויודע להתאים להם ספרים. בכל מקרה אם לקוח קנה ספר והתחיל אותו בבית ולא מצא חן בעיניו, תמיד הוא יכול להחליף.

"אני מחזיק את כל הקלאסיקות כבסיס לחנות, וכשמגיע ספר חדש אני בודק אם יש לו ערך מוסף כדי להחליט אם להשאיר אותו. גודל של חנות הוא סופי. אם זו חנות הספרים הקטנה שלי, או אם זו חנות שתי קומות ו-500 מ"ר. החנות תמיד תהיה מלאה. כשמגיע ספר חדש בהכרח זה על חשבון ספר ישן שנמצא בחנות. ולכן אני מסנן במסננת דקה כל ספר שנכנס לכאן". *

עשן הזמן: מרכז חיי התרבות בבאר-שבע

שיכון ו' באר-שבע. מקום קשה. קצה העולם. מי חשב שדווקא שם תיפתח חנות ספרים, שתשאב אליה אמנים ממרכז הארץ שיבואו להופיע בה? מבנה רכבת ארוך, מכוער, חשוף, רוח מדברית מעלה ענני אבק, ואז שולחנות לישיבה בחוץ, ודלת שמאחוריה מתחיל הקסם. מדפים עמוסי ספרים, קיר אדום, תמונות, כסאות גבוהים ליד הבר שמאחוריו עיניים כחולות שקופות וחיוך נבוך למחצה של צחי גולדברג. הצד הגברי של זוג סטודנטים לספרות שפתחו את המקום לפני שנה וחצי.

*איך הגעתם לשילוב הזה (שהוא יחיד בארץ) של ספרים עם קפה ועם הופעות?

צחי גולדברג: "התכנון היה קודם כל חנות ספרים. הרעיון לבית קפה הגיע אחר-כך כדי להפוך את המקום לידידותי יותר ושיחזיק אותנו כלכלית. בדיעבד באופן לא צפוי זה הפך למקום שמרכז את חיי התרבות בבאר-שבע. קצת לפני שפתחנו ניגשתי לדוד פרץ - מנהיג הסצנה המוזיקלית של האזור, ודיברתי איתו על אופציה להעמיד אצלנו למכירה דיסקים של אמנים מקומיים בלי רווח משמעותי למקום. הוא אמר 'בסדר, ואנחנו רוצים גם להופיע' וככה זה הפך למקום של הופעות. די מהר קיבלנו טלפונים מבחוץ. נועם רותם ביקש להופיע והזמנו אותו. הוא סיפר לדן תורן שבעקבותיו באו עוד, וככה זה התפתח". (בתוכנית לחודשיים הקרובים: שרון מולדאבי, זאב טנא, אסף ארליך, האחים אריאל ועוד). *