מדוע אני מתעניינת בשרי אריסון

בכל שנה, לקראת בחירת אשת השנה של "ליידי גלובס", מתעורר הדיון בשאלה "שוב פעם שרי-עופרה-גליה?" (אריסון-שטראוס-מאור בהתאמה).

מצד אחד, כמה פעמים אפשר להכתיר אותן, מצד שני, אין מה לעשות: הן שלוש הנשים החזקות במשק בשנים האחרונות. נכון, לפעמים אפשר להגניב פנימה את ציפי לבני, או משתתפת תורנית אחרת. אפשר לדבר על עשירייה, ואז המגוון רחב יותר, אבל איך שלא מסתכלים על זה, אי אפשר בלעדיהן.

מבין השלוש, שרי אריסון היא זו שמעניינת אותי יותר, מפני שלמרות שנוכחותה במשק הישראלי הכי פחות טריוויאלית, אנחנו יותר יודעים עליה הכי פחות. אנחנו מכירים אותה לא כמנהלת מצטיינת (כמו גליה) או כבת למשפחה ישראלית מאוד (כמו עופרה), אלא כבת של מיליארדר אמריקאי שהפכה לבעלים מכורח ירושה. שנים רבות היא בכלל לא הייתה איתנו. ואנחנו הרי עם ישראל אחד דביק, אז מה היא רוצה מאיתנו? מה יש לנו לתת לה, שכל כך חשוב לה להצטרף?

העיתונות הכלכלית התחילה לעסוק באריסון רק לפני כמה שנים. המשפט שכולם אהבו לומר עליה אז היה שהיא "נולדה עם מצקת זהב בפה". עם כל הכבוד למצקת, אותי מעניין המרק. איך גידל אותה אביה? מה היה מקומה של אימה? עד כמה האמינו בה? עד כמה פינקו אותה, ועד כמה שחררו אותה לעצמאות? עד כמה כל הדברים האלה הולכים איתה עד היום, משפיעים על האופן שבו היא מתנהלת בעולם?

בשנה-שנתיים האחרונות היא מקיפה את עצמה בנשים מנהלות. מדוע? האם קל לה יותר להתקרב לנשים, ולזכות בהערכתן? מה היא מרגישה שבעלי ההון ובכירי המשק הישראלי חושבים עליה? איך היא מקבלת את התנהגותם, ומה נראה לה שהם אומרים מאחורי הגב? יותר, או פחות, או אחרת ממה שהם אומרים על בעלי הון ומנהלים בכירים אחרים? מה היא עושה כדי לזכות בהערכתם? האם היא חשובה לה? האם אי פעם תהיה חלק מהמילייה או לנצח זרה בתוכנו?

ונעזוב לרגע את אנשי האלפיון והמאיון. החברה הישראלית בכללה מתקשה לקבל עולים חדשים, ועושה להם חיים קשים פעם אחר פעם (כמו במערכון המפורסם של אורי זוהר ואריק איינשטיין. מעניין אם אריסון מכירה אותו). איך קיבלנו אותה? האם היא מרגישה שהיא מתחברת אלינו דרך הגנקי? האם היא קוראת עיתונים בעברית או רק מה שמסמנים לה לקרוא? וספרים לא רוחניים ולא ניהוליים, היא קוראת?

האם היא חושבת לפעמים על כל הכסף שיש לה? בטוח שכן. אבל אני לא מתכוונת לשורה התחתונה, או למאזן, או להפרשה לתרומות לקהילה. אני מתכוונת לכסף במובן המופשט יותר, לפריים שדרכו היא בוחנת את מקומה בעולם, מהרהרת בינה לבינה "למה דווקא אני", ו"מה אני יכולה לעשות שעוד לא עשיתי".

מה היא רוצה ללמד את הילדים שלה? מה היא מעדיפה שהם ילמדו לבד? מתי בפעם האחרונה היא התרגשה ממשהו? מתי בפעם האחרונה היא הרשתה לעצמה לא לעשות כלום במשך שעה? איך נראה סוף שבוע ממוצע בחייה? (יש מדור כזה ב"How to spend it" של הפייננשל טיימס. אני חושדת שכולם מייפים שם את המציאות).

הבעיה שלי עם שרי אריסון היא, שככל הנראה היא לעולם לא תענה לי על כל השאלות האלה. לא באופן פרטי, אוף דה רקורד, כי אני באמת מתעניינת ומן הסתם, גם לא און דה רקורד. אני והסקרנות שלי נישאר יחד לנצח, ובמסגרת המקצועית לא ייוותר אלא לבדוק אילו מהלכים חשובים היא ביצעה השנה, ולהחליט על מיקום ברשימה.

אולי אפשר להבין אותה, אבל קשה להימנע מהאכזבה.