יש מורה כזאת

אלבר קאמי התגעגע כל ימיו אל מר ברנאר שפתח לו דלת להשכלה ולהצלחה, ובכך הציל אותו מהנבערות ומהעוני המנוול של סביבת הולדתו. פיליפ רות מספר ב-"התחתנתי עם קומוניסט" על מורי רינגולד שלימד את תלמידיו חשיבה חתרנית. מאיר שלו פותח את "רומן רוסי" עם הדמות הבלתי נשכחת של המורה הזקן יעקב פינס. בני המזל שבינינו נושאים בליבם את דמות המורה שסלל להם את הדרך. שלקח את ידם הקטנה בידו הבוטחת, והעבירם אל החופים המוארים של היידע, התרבות וההשכלה.

בני השש ובני השבע

שרה סברוני, שהוציאה באחרונה את הספר "יש חיה כזאת", היא מורה מיתולוגית שדורות של ילדי א', ב' וג' קיבלו ממנה את החדווה והרצון לידע . לכן אין זה מפתיע לשמוע מפי אב לילדה העולה לכתה א': "אני רוצה שלבת שלי תהיה מורה כמו שהיתה לי. כמו המורה שרה".

אבל המורה שרה יצאה לפנסיה לפני שנה וחצי אחרי 35 שנות הוראה שהתחילו בתקופת מלחמת ששת הימים כמורה חיילת בעיירה הדרומית שדרות, המשיכו 14 שנה בביה"ס א.ד. גורדון ועוד 20 שנה בבית הספר לאמנויות.

בספר "יש חיה כזאת", שאיירה בכישרון רב וברגישות מקסימלית לטקסט הציירת מרים דאובר, כותבת סברוני על החיה שהיא החבר הדמיוני שכל ילד בורא לעצמו ומתארת איך "אני מצייר ציור / ואז היא מביטה בציור שלי / ומוסיפה לו / כתמים ומשיכות של צבע", שזה בעצם מה שעשתה המורה שרה לאורך השנים עם התלמידים שלה. שילבה טכניקות של יצירה ויצירתיות לתוך תוכנית הלימודים.

"מהניסיון שהצטבר לי בהוראה, הבנתי שיצירתיות היא אחד הדברים החשובים, אם לא החשוב ביותר בשביל להעניק לילדים את היידע. כי יצירתיות מולידה את הסקרנות, את השמחה, את הראשוניות, את כושר ההמצאה, וזה סולל את הגישה לכל ילד. תמיד דגלתי בדרך הזו, אבל בבית הספר לאמנויות ניתנה לי האפשרות להשתמש בה, כיוון שקיבלתי סייעת. יכולנו לחלק את הכיתה בינינו ולהקדיש יותר תשומת לב לכל ילד".

*כשאת אומרת יצירתיות, למה את מתכוונת?

"זה מתחיל אפילו מהעיצוב של הכיתה. למשל בנינו (הילדים וההורים ביחד) את הכיתה בצורה של יער. כדי להיכנס היה צריך לזחול דרך גזע עץ שהיה הכניסה. וכל הזמן התלבטתי איך אני אבקש מיעל העליון שהיתה אז המנהלת, לא לפרק את היער, כדי שנוכל להמשיך ללמוד בתוכו. ואז יום אחד היא ניגשה אלי ואמרה לי - את יודעת מה? אל תפרקי את היער! וככה יכולתי לעבוד איתם בתוך תפאורה כזו. זו הייתה אווירה נהדרת שמרחיבה את המחשבה ותורמת המון ליצירתיות של הילד וזה היה מאוד חשוב לי".

*והלימודים עצמם מתנהלים לפי תוכנית משרד החינוך?

"בהחלט אבל גם אותה אפשר לתקשר ולתבל בתכנים יצירתיים. לא צריך בתי-ספר אלטרנטיביים בשביל זה. זה תלוי בעיקר באישיות ובמסירות של המורה. וזו עבודה מאוד קשה כי צריך לפנות פנאי ומשאבים ולחשוב כל הזמן על הערך המוסף".

*למשל?

בכיתה ב' התחלנו להוציא עיתון כל חודש. הילדים כתבו בעיתון את היצירות שלהם. כל אחד והיצירה שלו. אם זה ויכוח פוליטי או שיר או סיפור או ציור. כדי לאפשר לילדים להתבטא בהרגשה טובה ובלי פחד הסברתי להם שבכיתה א' מותר שתהיינה לילדים שגיאות. אצל אדם מבוגר זה קצת מצחיק שהוא כותב עם שגיאות אבל לילדים מותר להחליף א' בע' או בה'. ככה לומדים. אז לעיתון הכנסנו את הקטעים שלהם בכתב שלהם ואני לא תיקנתי. השארנו את השגיאות.

"בשגיאות של הילדים יש המון היגיון והמון יופי. ולאט לאט, תוך כדי לימודים, השגיאות התמעטו. ילד היה מביא קטע, היה מקריא לי והיינו צוחקים ביחד מכמה שזה יפה, מההומור, ומכמה שזה מקסים. אבל תמיד הייתי בסוף אומרת כבדרך אגב, כאן צריך לתקן את זה, ולשים לב לזה. אותו דבר היה עם העיתון. עד שלקראת סוף השנה כבר לא היו כמעט בכלל שגיאות וראו את ההתפתחות של הילד ואיתה את ההתפתחות של הכתיבה".

*השיטה הזאת דירבנה את הילדים לכתוב?

"לא רק לכתוב אלא גם להבין את עצמם טוב יותר. היה ילד שהוריו נפרדו והיו לו בעיות בלימודים. הוא שיחק כל הזמן כדורגל, ואיחר, ולא הכין שעורי בית. ילד קשה ובעייתי ומגושם ואפילו קצת אלים. ויום אחד הוא בא ואמר לי: 'שרה אני יכול לקבל נייר ועיפרון, יש לי משהו בראש' ואחרי השיעור הוא הגיש לי שיר רגיש, מדהים. הופתעתי מאוד ושאלתי מאיפה? והוא אמר לי נורא בהתרגשות 'בלילה לא הצלחתי להירדם, אז המצאתי את השיר הזה'. והוא בקושי התאפק עד הבוקר כדי לכתוב אותו...".

תולעי ספרים יש גם היום

"בשיעוריו של מר ז'רמן הרגישו לראשונה שהם קיימים ושמתייחסים אליהם במלוא הכבוד: הם נמצאו ראויים לגלות את העולם".

סברוני חוזרת ומדברת על הצורך לתת כבוד לילד. לא להתיילד איתו. להתייחס אליו כאל מבוגר ובגובה העיניים: "כשהיינו מכינים הופעות להורים, לא השתמשתי בשיר ילדים אלא לקחתי שירים של שלמה ארצי ואריק איינשטיין ונורית גלרון. שירים ששומעים ברדיו. שירים של גדולים. והילדים שרו אותם בליווי של מוזיקה עם סולנים ועם ריקוד ושילבנו גם את ההורים בתוך המופעים".

במסגרת הנטייה להתרפק על העבר שהיה כה טוב, נהוג גם לפתח את נבואות החורבן על סוף עידן הקריאה ועל ילדים שלא מוכנים לפתוח ספר. סברוני טוענת שלמרות הפיתויים של עידן האינטרנט והטלוויזיה, בעצם לא השתנה כלום: "תמיד היו ילדים שאהבו לקרוא וזה בדמם ובתוכם. מה שכן, הילדים היום יותר חשופים לאינטרנט ולטלוויזיה. יש להם המון ידע וסקרנות וביקורת. אז נכון שיש פחות זמן, אבל תולעי ספרים יש גם היום. יש את הילדים שיושבים בהפסקות עם ספר, או שנתקעים בספרייה באיזו פינה על הרצפה עם כמה ספרים סביבם".

*הילדים היו מודעים לספרים שאת כותבת?

"לפעמים הם קראו בעיתון סיפורים שלי. לפעמים אני קראתי להם וישבתי והקשבתי לפידבקים שלהם. אני חושבת שזה שהייתי קוראת להם מתוך משהו שאני כותבת זה גם משהו שמדרבן אותם לכתוב, וזה מודל טוב עבורם לחיקוי".

והכתיבה של המורה שרה היא לא רק מודל לחיקוי, אלא שבספר שלה "סיפור בקווים" משתמשים היום ללימוד מתמטיקה בבתי הספר, כי הוא נבע מתוך החומר הלימודי של הנדסה כיתה א'.

*איך הילדים כמבקרים?

"אני מאמינה שלילדים יש ביקורת אמיתית וכנה וטובה. אין בהם צביעות. יש להם את התמימות, את האנושיות, את הרגש. לכן אפשר להגיע אליהם והם מאוד יודעים מה הם אוהבים. וספר ילדים טוב הוא גם ספר למבוגרים". *

*(כל הציטטות מתוך "אדם הראשון" - אלבר קאמי. תרגום: אילנה המרמן. הוצאת עם עובד)