ארי דה לוקה: "המקום הזה היה, הווה יהיה ללא מנוחה"

הוא נולד למשפחה בורגנית מבוססת, אבל עבד כפועל בניין, נהג משאית וסבל בשדה תעופה. חילוני בהכרה, אבל קורא פרק תנ"ך כל בוקר. היה חבר בתנועת "lotta Continua" (שמאל קיצוני) הפרו-פלסטינית, אבל אוהב ישראל ומגיע אליה בקביעות. הוא התחיל לכתוב פרוזה ועיתונות כשהוא בן 20, אבל "לא עכשיו, לא מכאן", ספרו הראשון, יצא (והתפרסם מאוד) רק ב-1989 כשהוא כבר בן 40. הוא בן למשפחה איטלקית-אמריקנית שנולד בנאפולי, אבל מדבר גם קצת עברית ויידיש (שלמד בעצמו).

ארי דה לוקה - אחד הקולות הספרותיים המעניינים ביותר של זמננו,

נמצא עכשיו בארץ, כאורח של המכון האיטלקי שהביא ליריד הספרים הבינלאומי בירושלים גם את סופר הילדים ג'אני רודרי ואת הסופרים רוברטו קלאסו וסנדרה פטריניאני. לפני שנתיים הפעים את המדינה כשאמר בטקס הפתיחה ליריד: "למרות שזה מוזר, שאלתי את עצמי לא פעם מה אוכל לעשות למען ישראל. רציתי ללמוד עברית ויידיש כיוון שהמילים האלה, בשפה הישנה, הן מילות האלוהים. מהן נוצר עולם, מהן נדלק האור". ואחרי שהקסים את הקהל בקפה ספרותי באותו יריד כשהצטרף לדואט מוזיקלי עם אחינועם ניני, הוא שוב בעיר הקודש. הגיע לכאן בליל אמש, ולפני שייצא למנזר "טנטור" שבירושלים המזרחית למפגש סופרים בני שלוש הדתות, הוא יורד מחדרו שבמשכנות שאננים לפינת האורחים לצורך דואט של שאלות ותשובות על מקורות השראה, על הכתיבה ועל החיים.

בירושלים המתים פוחדים להיבלע בידי החיים

בוקר גשום וקר. מהחלונות הגבוהים שבפינת ההסבה, נשקפים קרעי חומת העיר העתיקה עטופים עננים. עוד רגע ירחף מעליהם דון רפניאלו (גיבור הספר "הר אדוני") שחלומו הוא לפרוש כנפיים מתוך הגיבנת שלו ולעוף לירושלים. דה-לוקה לא דומה כלל לגיבורו המיוסר, הוא דק מאוד וגבוה מאוד והעיניים שלו כחולות מאוד. רק הידיים הן כפות מיובלות של איש עמל. כמו של דון רפניאלו הסנדלר.

*כשדון רפניאלו חלם על ירושלים, זה מה שראה בעיני רוחו?

"כשכתבתי את דון רפניאלו, לא דמיינתי לעצמי את ירושלים. היה לי בדמיון רק את השם - ירושלים. 'הקבר' (בעברית. א.ס.) של אברהם".

דה לוקה מדבר אנגלית. בסיסית, אבל מדויקת מאוד, ואז אחרי כמה משפטים מתגלים בה כל הניואנסים וההסתכלות המיוחדת על החיים, המוכרים כל-כך למעריצי ספריו. בתוך התשובות הוא משבץ מילים בעברית והרבה ביטויים ביידיש. כשהוא מסביר שבזמן הכתיבה לא דמיין לעצמו את המראה של ירושלים, הוא אומר משפט ביידיש ומתרגם מיד: "בירושלים המתים מפחדים להיבלע בידי החיים". ואז הוא מגלה שכשהוא כותב הוא מדמיין קולות. לא תמונות. "אני זוכר שהדבר החשוב ביותר בילדותי היה להאזין. אני צריך לשמוע קולות, לא לראות נופים".

*מה מניע אותך להתחיל לכתוב?

"קול של מישהו שמספר סיפור מבפנים. אני לא הבעלים של הסיפור. אני מישהו שמקשיב לסיפור של אחד המספרים. הכתיבה שלי באה מפינה צרה של השתקפות הסיפור. בדרך-כלל הסיפור מתחיל מזיכרון. כי אני כותב רק את הסיפורים שלי, אלו שקרו לי, או שקורים מסביבי. זה מתחיל מחוט של זיכרון. ואז אני מתחיל לכתוב את הקול שמספר את הסיפור. המשפטים לא יותר ארוכים מאורך הנשימה שלוקח כדי להגיד אותם".

גם התשובות של דה לוקה קצרות. הוא מקשיב בסבלנות לשאלות, ועונה בנעימות ובנימוס אבל באיפוק גדול, הדרמה מתרחשת בין המילים. ממש כמו הפרוזה שלו. קצרה. נקייה. לא מתחכמת ולא מנסה לשאת חן. ממיסה כל לב באמת שבתוכה.

*יש לך זמנים קבועים לכתיבה?

"אני מתעורר מוקדם מאוד. בסביבות ארבע וחצי, ואז קורא פרק בתנ"ך או פרק ביידיש או ברוסית, ואז אני מתחיל לכתוב משהו. אם צריך. כלומר אם יש משהו שאני עובד עליו. אני לא פוקד על עצמי לכתוב כל יום. זה לא חוק. יש לי יחסים טובים עם הכתיבה שלי ולכן כשאני כותב דף, אז זהו. אני לא משנה. הוא נשאר כמו שהוא".

"הספרים היו הרהיטים של ילדותי"

דה לוקה כותב ביד, עם עט. בתוך מחברת. לא על לפטופ, ובלי תוכנת הוורד שפתחה בפני עולם הכותבים את אפשרויות השכתוב האינסופיות. ואז הוא מגיש את הטקסט ללא תיקונים. על התמיהה איך זה אפשרי הוא אומר שהסופר הוא בעצם צינור להעברת הסיפור ומוסיף בשכנוע עמוק את המובן מאליו בעיניו: "זה הקול. אם אתה מקשיב לקול אז זה פשוט".

ספרו הראשון התפרסם כשהיה בן 40 אבל הוא כותב מאז היה ילד קטן שהתרוצץ ברחובות נאפולי.

"חייתי בחדר מלא בספרים של אבי. ככה שהספרים היו הרהיטים של ילדותי. והם לא היו ספרי ילדים אלא הספרים של אבי. הסיפורים שהתחלתי לכתוב הפכו לחברים הטובים ביותר שלי".

*ואיך ילד מנאפולי מתחיל להתעניין בגורל היהודי?

"אני בן למאה הקודמת. נולדתי באמצע המאה ה-20, ושמעתי סיפורים. ככה ירשתי את הסיפורים שאבא ואמא שלי סיפרו לי. בצעירותם הם היו עדים להשמדה הגדולה ביותר של האנושיות - מלחמת העולם השנייה. והסיפורים האלו הפכו לחינוך הרגשי שלי. אומנתי להגיב ברגש של אשמה אל מול פני ההיסטוריה".

ב"הר אדוני" כותב דה לוקה ש"עם האיטלקית הבנאדם חמוש יותר טוב". והוא מנסה להסביר: "אני יודע איטלקית כי אני קורא ספרים בספרייה, אבל אני לא מדבר בה. אני כותב באיטלקית כי היא שותקת ואני יכול לכתוב בה את אירועי היום אחרי שנחו מהרעש של הנאפוליטנית". את אותם הדברים אפשר היה לומר על העברית והיידיש שלימד את עצמו. "בשתי דרכים אני מעורב בנושא היהודי", אומר דה לוקה, " האחת היא דרך סיפורי הקודש - התנ"ך. הצורך להבין את שפת האם של המונותאיזם גרם לי ללמוד עברית כדי להיות מסוגל לקרוא את הסיפורים האלו בשפתם המקורית שכל-כך שונה מהתרגום. וזה בא מסקרנות אינטלקטואלית ועניין.

"הצד השני הוא צד היידיש. כשחזרתי מוורשה ב-1993, מאירועי היובל לנפילת הגטו, החלטתי להתחיל ללמוד יידיש. היום אני קורא יידיש ומתרגם את השפה. וזה החלק הרגשי יותר. הדבר היחיד שיכול לעשות מישהו שמגיע אחרי, זה להניע שוב את שפתי היידיש. לחדש. זו הדרך היחידה לומר להיסטוריה שהיא טעתה. להמחיש שהיא לא הצליחה. אז זה חשוב, אבל לא בהקשר לחיפוש אחר שייכות, כי אני שייך לנאפולי".

*אם כך, למה עזבת את נאפולי בגיל 18?

"כי לא יכולתי לסבול להישאר. לא אהבתי את מה שנהיה מהעיר. היא הפכה להיות כמו זונה. מחלקת חסדיה לאלפי חיילים אמריקנים מהצי השביעי של ארצות-הברית. נאפולי היתה המרכז של נאט"ו בים התיכון, ונעשתה בית זונות כמו מנילה וסייגון. היא היתה מלאה חיילים שהעיר לחלוטין היתה זרה להם. אם חייל הרג מישהו בנאפולי הוא היה תחת חסות אמריקנית, לא איטלקית. לא אהבתי את זה ועזבתי".

*היית מרדן כבר מגיל צעיר.

"בוודאי. להיות מרדן זה לא אומר להיות מהפכן. כדי להיות מהפכן אתה צריך לפגוש את התנאים ואת הדור המתאים. בנאפולי הייתי רק מרדן".

"אני ידיד ישראל"

"רק מרדן" הוא אומר, אבל אם נזכור שלמרות שנולד למשפחה מבוססת מהמעמד הבורגני, לא פנה ללימודים אקדמיים אלא העדיף להיות פועל פשוט, הצטרף לתנועת שמאל קיצונית והיה פעיל בה כשבע שנים, אז נראה שהנון-קונפורמיזם שמלווה אותו גדול למדי, מה שאולי גם מסביר את החלטתו להגיע לכאן. בכל זאת מדינת ישראל אחרי "עופרת יצוקה" היא לא המקום האטרקטיבי בעולם. במיוחד לא לאנשי שמאל. אבל לשאלה אם לא הופעלו עליו לחצים לבטל את בואו, הוא עונה, לראשונה בראיון הזה, בקוצר רוח ובתקיפות: "אני ידיד ישראל, ואני לא חושב שיש אנשים שמסוגלים לשכנע אותי לעשות או לא לעשות משהו. אני ידיד ישראל ואני מגיע לכאן כל פעם שאני מוזמן".

*ומה אתה אומר על מה שקרה במלחמה?

"המון מלחמות התחוללו על האדמה הזאת, הריבוע הקטן הזה של העולם, והמלחמה הזאת היא אחת ממלחמות רבות שיש להן רק רגעים מעטים של הפוגה. בתנ"ך נאמר 'ישבית מלחמות' (בעברית) המילה 'ישבית' באה מהמילה 'שבת'. אתה יכול להגיד 'שבת' למלחמות, כלומר הכוונה לכמה ימי מנוחה ממלחמות. המלחמה האחרונה היא חלק משרשרת טבעית של הארץ הזאת מזה אלפי שנים".

*כלומר, לנצח תאכל חרב?

"לעולם. כן, ככה אני חושב. המקום הזה הוא ללא מנוח. המקום הזה הוא "טבור הארץ" (בעברית) - תמצית מערכת העצבים של העולם. ככה שהוא היה, הווה, ויהיה ללא מנוחה". *